מירוץ מכוניות סולאריות: דודי שמש על גלגלים

על קו הסיום של היום הרביעי נראה דניאל בוהנצ'יק תשוש וזורח. 29 מכוניות מבריקות, מונעות באנרגיית השמש, הגיעו למשטח הדשא הגדול באוניברסיטת קלמסון שבקרוליינה הדרומית. בוהנצ'יק, בן 23, קפטן קבוצת "מיזורי רולה", ידע שהמכונית שלהם – "חוצב השמש 2" – הגיעה באותו יום רק במקום השלישי. הוא חייך, כי רגע לפני כן הודיע הכרוז ש"מיזורי רולה" מובילים עכשיו, בסיכום ארבעת הימים הראשונים, במירוץ כולו.
"חוצב השמש 2" נראתה כמו עב"מ שהגו תפאורנים בהוליווד. כלי רכב לבן, שטוח מאוד, נמוך ואווירודינמי, שרוב שטח הפנים שלו מכוסה בתאים סולאריים הקולטים את קרינת השמש ומתרגמים אותה לאנרגיה חשמלית. מתחת ל־780 התאים הסולאריים נעו ארבעה גלגלים קטנים ונהג אחד דחוס, חצי שוכב תחת כיפת פיברגלס שקופה.

ה"סאנרייס" (Sunrayce) הוא מירוץ המכוניות הסולאריות החשוב ביותר במערב. רק ה־ World Solar Challenge האוסטרלי, שנחשב למירוץ הגדול מכולם, עולה עליו. זו הפעם החמישית שה"סאנרייס" מתקיים במתכונת הזו: 29 קבוצות מאוניברסיטאות ומקולג'ים בארצות־הברית ובקנדה פיתחו ובנו במשך שנתיים מכוניות שמונעות באנרגיית שמש בלבד. אסור לטעון את המצברים בשום דרך אחרת. כל אוניברסיטה גייסה בעצמה את הכסף הדרוש לפרויקט, והסטודנטים עיצבו את המכונית על פי תפיסתם. התוצאה היא 29 מכוניות שונות לחלוטין זו מזו בעיצוב, בטכנולוגיה, במידת ההשקעה וברמת הביצוע.
את הרעיון הראשון למכונית סולארית הגה לפני יותר מ־20 שנה הרפתקן אוסטרלי בשם הנס ת'ולסטרופ. הוא בנה לעצמו מכונית שמונעת באנרגיית שמש וחצה בה את היבשת. ב־1987 התארגן המירוץ הראשון באוסטרליה ומכונית של ג'נרל מוטורס, שנקראה "Sunraycer", זכתה בו במקום הראשון. מכאן כבר היתה קצרה הדרך למירוץ האמריקאי.

חניה בתום היום הרביעי של המירוץ, מדשאת אוניברסיטת קלמסון, קרוליינה הדרומית. דגל ארצות-הברית הוא עדות למאבקי היוקרה עם הנציגים מקנדה, שרצו להוכיח לאמריקאים שהם טובים מהם. הם לא הצליחו

גשם שוטף במירוץ השמש
"לא היה לנו יום מוצלח במיוחד", הסביר בוהנצ'יק החייכן. "הכי חשוב זה לשמור על האסטרטגיה שלנו. זאת הסיבה שהיה לנו יתרון בימים הגשומים". היום הרביעי של מירוץ "סאנרייס 99" היה הראשון שבו זרחה השמש למשך כמה שעות. הקבוצות שהובילו את המירוץ בשלב הזה – "מיזורי רולה", "קווינס" מאונטריו, קנדה, ו"רוז הולמן" מאינדיאנה – הצטיינו דווקא בימים הגשומים, האיטיים. האחרות חיכו שהשמש תזרח כדי להראות להן מה זה מירוץ סולארי. האחרות האלה לא ירוו הרבה נחת בימים הבאים. הטמפרטורה אמנם התייצבה על 28 מעלות צלזיוס, אבל הגשם לא הפסיק לרדת אפילו ליום אחד.

"מירוץ של מכוניות סולאריות בגשם שוטף – זה המבחן האמיתי", אמרו בוהנצ'יק ועוד כמה שהיטיבו לנסוע בגשם. "זו הוכחה לאמינות של המכוניות האלה". יותר מ־500 סטודנטים, כמעט מכל הקבוצות האחרות, התפללו לעצירה מיידית של הגשמים. זו לא היתה הבחינה שהם התכוננו אליה במשך שנתיים. הם הכינו תשובות לשאלות אחרות. הם הביאו קרם שיזוף, משקפיים כהים ומצברים שנטענים בקרינה ישירה ומלאה. הם חשבו על שעטה במהירות של 70 קילומטרים בשעה בשמש מסנוורת. במקום זה הם קיבלו מירוץ איטי, מצברים חצי ריקים והמון חישובי אסטרטגיה: איך תופסים מהירות בירידות.

דניאל בוהנצ'יק הוא סטודנט להנדסת חשמל. זאת הפעם השלישית והאחרונה שהוא משתתף ב"סאנרייס" – השנה הוא מסיים את לימודיו. כבר בסוף היום הרביעי, אחרי שעברו פחות מחצי המרחק, ידע בוהנצ'יק לומר שאם הם ימשיכו בקצב הזה יש להם סיכוי טוב לזכות. "זה יהיה האירוע הכי גדול בתולדות רולה
(Rolla). צריך להבין שזאת עיר קטנה, סך הכל 15 אלף תושבים. האוניברסיטה שלנו מונה 5,000 סטודנטים, וזה אומר הכל. אם ננצח, זה יהיה כמו חלום. אין לנו קבוצות ספורט גדולות או כוכבים בשום תחום. אם אנחנו מנצחים, אנחנו חוזרים לרולה ווינרים ענקיים. לא היה דבר כזה בהיסטוריה". כאשר מהנדס חשמל לבנבן, שנראה כמו התלמיד הכי טוב בכיתה, מרגיש שהוא הופך לכוכב ספורט, שצוותי טלוויזיה רצים אחריו ודוחפים לו מיקרופונים לאף, זה קצת מבלבל.
21 חברים יש בקבוצה הסולארית של "מיזורי רולה". הם מתחלקים לשלוש תת־קבוצות – מכנית, חשמלית ואסטרטגית. בוהנצ'יק עצמו, הקפטן, לא נוהג במירוץ. הוא באסטרטגיה. "יש לנו הפעם מכונית תחרותית מאוד", הוא מסביר בהתלהבות על הדשא הרטוב של אוניברסיטת קלמסון. "המכונית שוקלת 410 קילוגרמים, וזה לא נורא כבד, ויש לה שמונה מצברים מצוינים ומנוע מדור חדש". זו המכונית הכי טובה שבוהנצ'יק זוכר בשלושת המירוצים שבהם השתתף, והוא פוחד לפספס את ההזדמנות.

דונאטס ומחשבים בקרקס אמריקאי
"סאנרייס 99" התחיל בוושינגטון די.סי והסתיים באפקוט, החלק ה"עתידני" של דיסניוורלד באורלנדו, פלורידה. במשך עשרה ימים רצופים נסעו המתחרים ומאות המלווים שלהם 2,000 קילומטרים, עברו חמש מדינות, ישנו בכל לילה בעיר אחרת, עבדו קשה מאוד כדי להכין את המכוניות ליום הבא ונרטבו עד לשד עצמותיהם בגשם. בכל יום זכתה בקטע המירוץ קבוצה אחרת. המטרה היתה לשמור על פרקי זמן קצרים ככל האפשר במשך כל המירוץ, כדי לזכות בחשבון המצטבר. סוג של קרקס אמריקאי.
אין כמעט דבר שהאמריקאים אוהבים יותר מכבישים רחבים, מכוניות חדשות, נהמת מנוע ודהרה עתירת שעות מחוף לחוף. מאות סרטים עשו על זה. ג'ק קרואק כתב את ספר היסוד – "בדרכים". המכוניות הסולאריות לא נוהמות – הן נוסעות בשקט כמעט מוחלט. הן לא בדיוק שועטות – המהירות הממוצעת של הקבוצות שהובילו במירוץ היתה כ־50 קילומטרים בשעה, והמהירות המקסימלית של המכוניות הסולאריות, בקטעים מהירים ובימי שמש, היא 70 קילומטרים בשעה. אבל הכל יחד יצר קרקס מוטורי ממדרגה ראשונה: כבישים, מפות, טכנולוגיה, קרוואנים, פונדקי דרכים והמון קפה בכוסות חד־פעמיות ודונאטס מתוקים עד בחילה.

"150 מכוניות מלוות את המירוץ, בנוסף למכוניות הסולאריות כמובן", הסביר בריאן ארנולד, המנהל הכללי של "סאנרייס 99". ארנולד, צעיר ג'ינג'י בן 37, ישב בפתח הקרוואן הענקי וניסה לחשב כמה כלי רכב נוסעים בשיירה הארוכה שלו. שלושה טלפונים סלולריים ושני מכשירי קשר טרטרו בלי הפסקה, אבל הוא התעלם מהם באדישות והצית סיגריה, אירוע נדיר בפני עצמו בארצות־הברית. "לכל קבוצה יש שלושה או ארבעה כלי רכב מלווים, ולנו, הצוות שמנהל את האירוע, יש שישה קרוואנים גדולים, חמישה אופנועים, שלושה מיניבוסים, ועוד, אם אני לא טועה, 15 מכוניות".
במהלך השיחה הודיעו לו שאחד מכלי הרכב והקרון הנגרר של קבוצת האקדמיה של הצבא האמריקאי נגנבו בחניון הלילה הקודם. ארנולד טפח על מצחו וסינן: "מטומטמים. קבוצה של חיילים, ודווקא להם גונבים הכל". כאשר שאלתי בשביל מה צריך את המבצע הענקי הזה, היתה לו תשובה מוכנה. "זה החינוך הכי טוב שסטודנטים ומהנדסים לעתיד יכולים לקבל. גם אם לא צומחים כאן חידושים טכנולוגיים מדהימים, זה עדיין שווה כל    דולר וכל מאמץ שמושקע. התחרות בנויה על שלושה מרכיבים – שלושת ה־E – חינוך, סביבה ואנרגיה. המירוץ נועד לקדם את כל אלה, והעובדה שמתחרים כאן 29 צוותים מוכיחה עד כמה זה פופולרי".

ארנולד התחרה בסאנרייס ב־1993 וב־1995. הצוות שבראשו הוא עומד עכשיו פנה לכל טכניון בארצות־הברית וביקש הצעות להקמת צוות ולבניית מכונית סולארית. האוניברסיטאות שנענו שלחו את התוכניות הראשוניות שלהם, ולאחר מיון נותרו 60 אוניברסיטאות. ארנולד והצוות שלו עקבו אחרי הצוותים האלה במשך שנתיים כמעט. הם לא מכוונים את הסטודנטים לבנות מכונית מסוימת. להיפך, הם רוצים לעודד מגוון גדול של רעיונות וכיווני פיתוח. ויש גם הבדלים בתקציב: יש צוותים עם תקציב של פחות מ־100 אלף דולר, בעוד שהאוניברסיטאות המובילות עובדות בתקציב של כרבע מיליון דולר. חלק מהציוד ניתן מחברות תמורת חסות.
חשוב לארנולד להסביר שהכל מנוהל בידי הסטודנטים. הצוות שלו מתאם את הפעילות, אבל בכל קבוצה רק הסטודנטים קובעים את תהליך העבודה. "לכל קבוצה שמגיעה לכאן היום יש תוכנית אסטרטגית מפורטת, שמוזנת למחשבים שלהם. הם מכניסים את כל הנתונים – מזג אוויר, טמפרטורה, אורך המסלול, עליות או ירידות – והמחשב קובע באיזו מהירות כדאי להם לנסוע. בגלל הגשם, כולם מחלקים עכשיו את הכוחות ומקווים לסיים את היום בשלום ועם מצבר לא ריק לגמרי. זה בדיוק סוג הדברים שלא חושבים עליהם כאשר נוהגים במכונית רגילה. כאן אנחנו משיגים הכי הרבה תוצאות עם הכי מעט אנרגיה".

קו הסיום של המירוץ בחניון הענקי של אפקוט בדיסניוורלד, פלורידה. הקישור בין עולם העתיד של דיסני לבין הטכנטלוגיה הסולארית היה ברור לכולם

אל ארץ "חלף עם הרוח"
היום החמישי של המירוץ התחיל רע. בצומת הראשון אירעה תאונה. אחת ממכוניות הליווי של אוניברסיטת קנזס התנגשה בטנדר חוצה. לא היו נפגעים, אבל במשך יותר משעה פינו את הכביש משברי הזכוכיות וגררו את המכוניות הפגועות. עשרות השוטרים שפיקחו על המעבר הבטוח בצומת נראו די מטופשים.
לכל אורך המירוץ, נוסעות המכוניות הסולאריות בכבישים רגילים ומשתלבות בתנועה כמו כולם. לפני כל מכונית ואחריה נוסע כלי רכב רגיל, ובו יושב פקח של התחרות שרושם הערות ויכול להטיל עונשי זמן על עברות תנועה. חייבים, למשל, לעצור באור אדום ברמזור.

לקראת הצהריים חצו המכוניות את הגבול לג'ורג'יה – ארץ "חלף עם הרוח". בחניית אמצע היום בעיירה גיינסוויל (Gainesville) קיבלה את פנינו צעירה ורודת לחיים בשמלה לבנה מסורתית, שנראתה כמי שיצאה כרגע מהסרט הקלאסי ובאה לחכות לקלארק גייבל במגרש החניה של הקניון. כל מכונית סולארית שמגיעה לנקודה הזו חייבת לחנות לטיפולים ולריענון במשך 20 דקות.
בסיומו של היום החמישי, באטלנטה, ג'ורג'יה, העיר שבה התחוללה השרפה הגדולה ב"חלף עם הרוח", נעשתה היסטוריה קטנה. בפעם הראשונה זכתה קבוצה קנדית בקטע היומי. אנשי אוניברסיטת קווינס מאונטריו לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. בתום קטע שאורכו יותר מ־250 קילומטרים הקדימה המכונית שלהם, "קינטיק", את "חוצב השמש 2" ב־50 שניות.

16 חברים מונה הקבוצה של קווינס, ויש בה סטודנטים בני 18 עד 24. שתי בנות והשאר בנים. כמו בכל הקבוצות האחרות, כמעט כולם לבנים. את ה"קינטיק" בנו בקווינס במשך שנתיים, בשנה הראשונה תכננו ובשנה השנייה עברו לחלק המעשי ולניסויי הדרך. "עושים את זה רק מאהבה", אמר אלכסי טרמבל בן ה־19, אחד מאנשי קווינס, בתשובה לשאלה למה הוא משקיע כבר שנתיים בפרויקט הזה. "כל דקה פנויה שיש לנו במשך שנת הלימודים מושקעת במכונית הזו. זה נובע מתחרותיות, ממחויבות לקבוצה, ואצלי באופן אישי גם מאהבה גדולה למכוניות וללחץ. אני אוהב את זה".

כאשר התנהלה השיחה הזו, היו טרמבל וחברי הקבוצה האחרים כבר יותר משבועיים מחוץ לבית. התנאים לא קלים. הם ישנים בכל לילה פחות משש שעות במגורי סטודנטים של האוניברסיטאות המארחות את המירוץ ועובדים מחמש בבוקר עד אחרי חצות בטיפולים ותיקונים. "הכל שווה את זה, אם נוכיח לאמריקאים שאנחנו פשוט טובים יותר מהם", חשף טרמבל לקראת סוף השיחה את המוטיבציה האמיתית. "כן, אנחנו בפירוש מייצגים את הטכנולוגיה הקנדית. 25 מתוך 29 הקבוצות כאן הן אמריקאיות. אנחנו רוצים לנצח כדי שהם לא יוכלו לומר שהם טובים יותר מהקנדים. אנחנו עובדים בשביל הזכות להשוויץ".
בתום היום החמישי הובילו עדיין אנשי "מיזורי רולה" בסיכום הכללי, אבל הפער בינם לבין קווינס הצטמק ל־22 דקות ו־13 שניות. המכונית הכחולה עם חופת הזהב של קווינס נראתה לפתע כאיום ממשי על השליטה של מיזורי.
באטלנטה נערכה לאנשי המירוץ קבלת פנים חגיגית. חברת היי־טק אמריקאית ערכה ארוחת ערב לכל המשתתפים, עם תזמורת חתונות קובנית ואוכל שהוגש בצלחות פריסבי כתומות. עייפים או לא, עשרות סטודנטים אכלו בחיפזון ועברו אל הדשא של אוניברסיטת מרסר לשחק בצלחות המעופפות שקיבלו. סטודנטים להנדסה, מתברר, הם קצת ילדותיים וזורקי פריסבי מעולים. משהו שקשור כנראה לידע שלהם באווירודינמיקה.

בירת הבוטנים ומשק האנרגיה
למחרת, הפוגה במירוץ. היום הוקדש לטיפול במכוניות ולטעינת מצברים על גג בטון של חניון ענק. בשעת אחר צהריים מאוחרת נראה המקום כהכלאה בין חניון של חלליות לקייטנה. השמש יצאה כמה שעות קודם לכן מן העננים, ומצב הרוח של כולם זינק לשמים. הבנים הורידו את החולצות וניסו להישרף קצת, כדי שלא יצחקו עליהם בבית. קולטי השמש הופנו מעלה, וכולם הזליפו עליהם בשקדנות מים במשפכים קטנים, כי תאים סולאריים צוננים קולטים יותר אנרגיה מתאים חמים.
ביום השישי, בקטע מאטלנטה למייקון (Macon), הקדימו אנשי "מיזורי רולה" את הקנדים העקשנים ביותר מ־15 דקות והגדילו את הפער. הקבוצה של אוניברסיטת וירג'יניה הגיעה לאחד המקומות האחרונים ופיגרה בכמה שעות אחרי המובילים, אבל ג'ורג' קאהן, פרופסור לפיזיקה ומכניקה בווירג'יניה, לא נראה מאוכזב מדי. "לא באנו לכאן כדי לנצח, אלא כדי לצבור ניסיון", הסביר. "יש לנו מכונית מסורבלת, שנבנתה במהירות גדולה, תוך פחות משנה. זה ניסיון שהסטודנטים לומדים ממנו המון. הם לומדים על בשרם את היסודות החשובים ביותר של ההנדסה".

זו השנה הראשונה שבה משתתפת אוניברסיטת וירג'יניה במירוץ, והציפיות לא היו גבוהות. הם אפילו לא האמינו שיצליחו במבחנים. 48 קבוצות ניגשו למבחנים ורק 29 התקבלו למירוץ, ומבחינת אנשי וירג'יניה עצם העובדה שהם כאן, בסיום היום השישי למירוץ, כמעט מפתיעה. פרופ' קאהן, בעל זקן לבן ומכובד, נעדר מהבית במשך קרוב לשבועיים. הוא נוסע עם הסטודנטים שלו, לבוש במכנסיים קצרים ועובד בתפקידים נעימים פחות מבדרך כלל. המרצים נחשבים כאן למלווים בלבד. את כל תפקידי הניהול תופסים הסטודנטים.
קאהן ספקן באשר לעתידו של הרכב הסולארי. לדבריו, אין הרבה סיכויים שהטכנולוגיה הסולארית תתפוס מקום מרכזי בכלכלה האמריקאית. הדלק פשוט זול וזמין מדי. אפילו אנרגיה גרעינית, שאותה כינה "נקייה", אינה מצליחה לדחוף רגל לשוק האנרגיה.

מיד לאחר השיחה עם קאהן נסעתי למלא דלק בשברולט האדומה ששכרתי. מכל מלא, שהספיק לי לכמה ימי נסיעה רצופה, עלה 12 דולר. מחיר הדלק בארצות־הברית הוא כשליש ממחירו בישראל. קשה להתמודד בתחרות כזו. קשה גם שלא לחשוב עד כמה לא יאהבו חברות האנרגיה החזקות את המכוניות האלה, שחולפות במשך עשרה ימים רצופים על פני מאות תחנות דלק ולא נכנסות אפילו לביקור נימוסין. המחשבון שבעזרתו עשיתי את החישובים שמופיעים כאן פועל באנרגיית השמש. הוא צורך מעט מאוד אנרגיה ומחזיק מעמד המון זמן.

באמצע היום השביעי הגיע הסאנרייס לעיר סילווסטר (Sylvester) שבג'ורג'יה. בכניסה לעיר ניצב שלט גדול: "סילווסטר – הבירה העולמית של הבוטנים". לבוטנים יש בעיה קשה ביחסי ציבור אם הם בחרו דווקא בסילווסטר להיות הבירה שלהם. קשה להבין שיקולים של בוטנים. הפסקת אמצע היום נערכה בחניון של בית הספר היסודי. ג'ולי סאמנר, מנהלת בית הספר, לבשה לכבוד האירוע חליפת מכנסיים בצבע תכלת. 1,100 תלמידים לומדים בבית הספר שלה, וכולם באו לכאן היום עם הוריהם כדי לראות את המירוץ. "זה אחד הפרויקטים הכי גדולים שעשינו השנה עם התלמידים", הסבירה הגברת סאמנר בהתרגשות. "כבר מתחילת חודש מאי בנינו איתם מכוניות סולאריות קטנות, הסברנו להם את היתרונות של אנרגיית השמש והכנו אותם לקראת הביקור הזה. אפילו ראש העיר הגיע לכאן כדי להשתתף באירוע".

ראש העיר של סילווסטר נפנף בדגל ירוק, ועוד מכונית סולארית יצאה מסילווסטר בדרכה לפלורידה. בסוף היום השביעי הקדימו הקנדים מקווינס את "מיזורי רולה" ב־20 דקות. קווינס גמאו את 300 הקילומטרים של היום בשבע שעות, 13 דקות ו־13 שניות. בסיכום הכללי, עדיין הקדימו "חוצבי השמש" ממיזורי ב־16 דקות ושתי שניות. הפער בין שתי הראשונות למכונית השלישית בסיכום הכללי היה אדיר – יותר משבע שעות.
היום השמיני היה הגרוע ביותר עבור המתחרים. הגשם הצליח לחסל את מקורות האנרגיה שלהם, ואף מכונית לא הצליחה לסיים את 300 הקילומטרים של הקטע היומי, מטלהאסי (Tallahassee) לאוקלה (Ocala) שבפלורידה. כל המכוניות נגררו לקו הסיום והפער בין שתי המובילות נותר בעינו.

טקס הסיום. כאשר הופיעו על קו הסיום בובות של מיקי מאוס וגופי, ההשוואה לקרקס היתה הכרחית. אבל לא רק בובות המתינו למשתתפי התחרות. גם נציגים בכירים של חברת ג'נרל מוטורס באו לצוד כשרונות

מיקי מאוס, גופי וג'נרל מוטורס
קשה היה לדבר עם דניאל בוהנצ'יק בבוקר היום האחרון למירוץ. "אנחנו במתח נוראי", אמרה לי ג'ולי הרץ, נשיאת "מיזורי רולה", חצי שעה לפני הזינוק. היא בת 22, בוגרת הנדסה מכנית וניהול ומתחילה בשנה הבאה תואר שני בהנדסה. זו הפעם השלישית שהיא משתתפת ב"סאנרייס".
למה היא עושה זאת? "אני אוהבת את העבודה הקבוצתית. זה מוסיף המון לניסיון המקצועי שלי. אני מתייחסת לזה כמו לניהול של עסק. התפקיד שלי כרוך בעיקר בגיוס כספים לקבוצה, ואני חושבת שעשינו כמה דברים נהדרים. יש לנו 780 תאים סולאריים על המכונית, ומכרנו כל אחד מהם לתומכים. מחיר כל תא היה 20 דולר והיו קונים לכולם. זה מגדיל את תחושת השייכות של האנשים. הכי אהבתי כאן את עבודת השטח. את ההתמודדות עם הבעיות. בכיתה יש לכל בעיה פתרון אחד נכון. כאן יש לכל בעיה מיליון פתרונות, וכולם יכולים להיות נכונים". ההתרגשות גרמה לה לדבר בשטף ובלי הפסקה.

מתברר שגם בעיר רולה התכונה גדולה. בכל יום רואים את הקבוצה בטלוויזיה וכותבים עליה בעיתון, ובבוקר היום האחרון למירוץ מגיעים כמה צוותי טלוויזיה נוספים לתעד את האירוע ההיסטורי. ג'ולי, צעירה שמנמנה וחביבה מאוד, היא לא בדיוק היורשת הטבעית של מייקל ג'ורדן, אפילו לא בעיר כמו רולה. השאלה אם היא מתייחסת לכל העניין כאל ספורט תחרותי מעוררת אצלה צחוק מתגלגל: "נכון, אנחנו נורא תחרותיים. בייחוד עכשיו, בבוקר האחרון. אבל לומר שאני ספורטאית זה נורא מצחיק. בוא נחכה עד אחר הצהריים ונראה אם אנחנו ווינרים". יש משהו רהוט ובהיר כל כך בדרך הדיבור של אקדמאים אמריקאים.
קו הסיום של המירוץ נמתח בחניון הענקי של אפקוט. הקישור בין עולם העתיד של דיסני לבין הטכנולוגיה הסולארית היה ברור לכולם. כאשר הופיעו על קו הסיום בובות של מיקי מאוס וגופי והתחילו לחבק את כל מי שעמד שם, הפכה ההשוואה לקרקס הכרחית.

בצד גופי הנמרץ עמד על קו הסיום קן בייקר – סגן נשיא "ג'נרל מוטורס" והאחראי על המחקר והפיתוח בחברת הענק. בייקר מאמין שבשנים הקרובות נראה מרכיבים רבים של טכנולוגיה סולארית במכוניות רגילות ובמכוניות חשמליות. המרכיבים האלה יעזרו לחסוך אנרגיה או לנצל אותה טוב יותר. עבור הסטודנטים, הסביר בייקר, זה ניסיון שישנה את מהלך חייהם. "כשאני רואה אותם כאן, אני בהחלט יכול לומר שרבים מהם יעבדו במסגרת החברה שלנו בעתיד. הם מוכשרים, הם תחרותיים, הם מתעניינים בפתרונות מעשיים לבעיות מכניות וחשמליות. אלה בדיוק האנשים שאנחנו מחפשים", הסביר בייקר את המניע שלו להשתתף באירוע.
אוניברסיטת קנזס ניצחה בקטע היומי. "מיזורי רולה" הגיעו ביום האחרון רק למקום ה־21, אבל שמרו על המקום הראשון בדירוג הכללי וזכו במירוץ. הם הקדימו את קווינס ב־47 דקות. פער לא גדול לדרך של יותר מ־2,000 קילומטרים. דניאל בוהנצ'יק וג'ולי הרץ קרנו מאושר. דליי מים נשפכו על כל חברי הקבוצה. הגביע המוזהב שקיבלו עבר מיד ליד, וכולם הצטלמו עם מיקי מאוס.
והקנדים מאונטריו? "חבל", אמר אלכסי. "יכולנו להראות להם. אני מקווה ששתי הקבוצות ייסעו באוקטובר למירוץ באוסטרליה, שם תהיה לנו עוד הזדמנות". התלמידים של פרופ' קאהן מווירג'יניה סיימו את המירוץ במקום ה־27. האקדמיה הצבאית הגיעה במקום האחרון. בסיכום הכללי, הפער בינם לבין הראשונים היה 44 שעות. הם לא מצאו את המכונית והקרון שגנבו להם.