מיומנה של נוסעת מתוסכלת ברכבת

נוסע ברכבת ישראל מפסיד בממוצע שלושה ימים בשנה בשל איחורי הרכבת. הנתון הזה אולי נשמע מוגזם, אבל כשלוקחים בחשבון שאין כמעט רכבת אחת שמגיעה בזמן ליעדה, זה הופך להיות הגיוני. הקו בו אני נוסעת, כפר סבא – תל אביב הגנה, דווקא נחשב לפחות בעייתי, ובכל זאת, במהלך השנתיים בהן אני נוסעת באופן יומיומי בקו, אני זוכרת פעמים ספורות בלבד בהן הגיעה הרכבת ליעדה בדיוק בזמן. כשאני מגיעה לתחנה בכפר סבא בבוקר, ושומעת את ההודעה השגרתית במערכת הכריזה, לפיה "הרכבת לתל אביב תתעכב במספר דקות", קשה לומר שאני מופתעת. אבל גם כשהרכבת יוצאת מכפר סבא בזמן, היא לא מגיעה לתל אביב בזמן. למה? זו ההזדמנות שלכם, אלה שלא מוותרים על המכונית, להכיר את המושג השנוא כל כך על נוסעי הרכבת: "מפגש רכבות". מדובר בשילוב של מחסור במסילות עם אי עמידה בלוח הזמנים שיוצר את המצב המגוחך בו הרכבת פשוט עוצרת, ללא הודעה מוקדמת, באמצע הדרך, או שהיא פשוט נשארת לעמוד בתחנה. דקות ארוכות חולפות עד שהישועה באה, בדמות הרכבת שמגיעה ממול. רק אז, כשהרכבות חלפן זו על פני זו ואין סכנה שיתנגשו, אפשר להמשיך בנסיעה. קל לדמיין שהסצנה הזו לקוחה מסרט ישן על ימי ראשית הרכבת, אבל לצערנו היא מתרחשת מדי יום, עשרות פעמים ביום, בישראל 2007. ברכבת ישראל ודאי יטענו שבשל בעיות תקציב, לא ניתן להניח מסילות נוספות. אולי זה נכון, אבל הפתרון לבעיה פשוט יותר: אם כל הרכבות ייצאו בזמן ולוח הזמנים יתוכנן כראוי, אין שום סיבה שהרכבות ימתינו זו לזו.

סיטואציה נוספת שנובעת מאי עמידה בלוחות הזמנים היא, תאמינו או לא, פקק תנועה. נכון שמדובר ברכבת, שאחד מיתרונותיה הגדולים הוא שהיא לא אמורה לעמוד בפקקים, אבל ברכבת ישראל הכל אפשרי. כמעט בכל בוקר הרכבת, העושה את דרכה מתחנת תל אביב אוניברסיטה לתחנת תל אביב מרכז, נעצרת מעט לפני תחנת הרכבת, אך הדלתות לא נפתחות. הנוסעים הרבים שיורדים בתחנה זו רואים את יעדם ממש מעבר לפינה, כה קרוב אך יחד עם זאת כה רחוק. למה? תחנת תל אביב מרכז, שוודאי מוכרת לכם באחד מכינוייה האחרים (רכבת צפון, סבידור, ארלוזורוב) היא התחנה הגדולה והעמוסה בארץ. לכן, מודיעה מערכת הכריזה, "הרכבת תתעכב בשל עומס בכניסה לתחנה". במילים אחרות, יש פקק תנועה בכניסה לתחנת הרכבת. אחד המצבים המתסכלים ביותר הוא לשבת ברכבת ברגעים אלה, בלי לדעת מתי נשוב לנסוע, לצפות על נתיבי איילון הפקוקים ולראות שבניגוד לנו, הנוסעים היושבים ברכבת, המכוניות בנתיבי איילון לפחות נוסעות. הן מתקדמות, אמנם באיטיות משהו, אבל לפחות מראות סימנים של תזוזה. וזה כנראה, לא עניין של מה בכך.

לא בכל אשמה רכבת ישראל. יש להניח שהקיצוץ הניכר בתקציב הרכבת תורם את חלקו. ברור שכשאין כסף לא יונחו מסילות חדשות ולא יתוקנו ליקויים טכניים הגורמים גם הם לאיחורים. אבל בכל זאת, יש תחושה שרבות מהבעיות נגרמות בשל זלזול בנוסעים. כמו אי עמידה בלוחות זמנים. לדוגמה, הרכבת בקו בית שמש -כפר סבא מאחרת באופן קבוע. נהגתי לעלות עליה בתחנת ההגנה בתל אביב, לשם הגיעה כמעט תמיד באיחור של עשר דקות, אם לא בעשרים. בשלב מסוים התייאשתי והפסקתי לנסוע ברכבת הזו. עברתי לנסוע ברכבות שמאחרות רק ב-3-2 דקות, ולעיתים נדירות אפילו יוצאות בדיוק בזמן. קיוויתי שעם פרסום לוח הזמנים החדש של הרכבת זה ישתנה, אבל זה לא קרה, והרכבת מוסיפה לאחר. אם בהנהלת רכבת ישראל יודעים שבאופן קבוע הרכבת מאחרת, למה לא לשנות את לוח הזמנים כך שהרכבת תוכל לעמוד בו? למה לבזבז דקות ארוכות מחייהם של הנוסעים בעמידה חסרת מעש בתחנה? כנראה שלהנהלת הרכבת לא ממש אכפת מזמנם של הנוסעים, שדקות ההמתנה שלהם מצטברות בסופו של דבר לשלושה ימים בשנה.

ועוד לא דיברנו על העומס בקרונות, במיוחד בשעות השיא. נוסע שעולה ביום ראשון בבוקר לרכבת בתחנת ראש העין, התחנה השלישית בקו מכפר סבא לתל אביב, לא מוצא מקום לשבת. המצב חמור בהרבה בקווים לחיפה, לבאר שבע ולחדרה, בהם, בכל ימות השבוע בשעות השיא, בקושי ניתן למצוא מקום לעמוד והנוסעים נדחקים באופן מסוכן. אפשר להוסיף קרונות או לתגבר את כמות הרכבות בשעות העומס, אבל מילת הקסם "תקציב" שוב ניצבת בפנינו ומשאירה את מרבית הנהגים הישראלים צמודים למכוניות המזהמות שלהם, בהן הם אמנם עומדים בפקקים אבל לפחות זוכים לקצת אויר לנשימה ולא לאינטימיות כפויה עם חייל שישן בעמידה.

וכאן לא נגמרו הבעיות. מיקומן המוזר של התחנות מרחיק גם הוא את הנוסעים. רבות מהתחנות מרוחקות ממרכזי הערים, ונוסעים רבים נדרשים להליכה ארוכה ברגל, או לנסיעה במכונית או באוטובוס רק על מנת להגיע לתחנה. המחשבה על הנסיעה לתחנה בשעות הלחץ, נסיעה ברכבת שמאחרת ולעיתים גם נסיעה נוספת באוטובוס מתחנת הרכבת למקום העבודה, מייאשת נוסעים רבים וגורמת להם להעדיף את הנסיעה במכונית הפרטית שבמקרים כאלה היא הרבה יותר נוחה ויעילה. אם מציבים את תחנות הרכבת במרוחק ממרכז העיר, צריך לדאוג לתחבורה ציבורית נוחה וזמינה לרכבת וממנה, שלא לדבר על שבילי אופניים מסודרים.

חלק מהבעיות נגרמות גם בגללנו, הנוסעים. הלכלוך למשל. ליד כל מושב יש שקית, שאליה אמורים הנוסעים להשליך את הפסולת שצברו במהלך הנסיעה. למרות זאת, נוסעים רבים בוחרים שלא להשתמש בשקית הזו, ומצפים שתמורת מחיר הנסיעה מישהו כבר ידאג לפנות את כוס הקפה שלהם מהשולחן. פעמים רבות השולחנות, המושבים ורצפת הרכבת מלאים בכתמי קפה, שקיות ביסלי ושאריות במבה שבוודאי נפלו לאיזה ילד מהשקית, אמא שלו לא חשבה שזה נחוץ לאסוף אותן ועכשיו כל הנוסעים דרכו עליהן והפכו אותן לעיסה צהובה ודביקה. כך הופכת חווית הנסיעה לא רק לצפופה אלא גם למלוכלכת ומסריחה. גם הרעש בקרונות נגרם במידה רבה בגללנו, הנוסעים. אני מודה שגם אני, לפעמים, מנצלת את זמן הנסיעה כדי להחזיר שיחות ולהעביר את הזמן, אבל אני משתדלת להפחית ככל הניתן בהרגל המגונה הזה. חלק בלתי נפרד מהנסיעה הוא ככל הנראה האזנה לבליל בלתי פוסק של רינגטונים וצלצולים מעצבנים לצד הפרטים האינטימיים ביותר על חייהם של הנוסעים, להם אני מוצאת את עצמי מקשיבה בעל כורחי. הצורך להתגבר על הרעשים גורם לכולם לדבר בקול רם יותר והופך את החוויה לרועשת פי כמה.

אז למה בכל זאת אנחנו ממשיכים לנסוע ברכבת? רובנו נוסעים בה פשוט כי אין לנו ברירה. רוב הנוסעים היו מוותרים על שירותי הרכבת אם היתה להם אלטרנטיבה (ולא, אוטובוס זו לא אלטרנטיבה. האוטובוסים בארץ סובלים מאותן בעיות של הרכבת, בראשן האיחורים והצפיפות. אלא שבאוטובוס, בניגוד לרכבת, האיחורים מתקבלים בסלחנות, שכן האוטובוס בניגוד לרכבת אמור לעמוד בפקקים). אבל אני מאמינה שחלקנו לפחות, גם אם היתה לנו אלטרנטיבה, היינו ממשיכים לנסוע ברכבת. כי אנחנו באמת מאמינים בפוטנציאל שלה. כי אנחנו רואים איך פועלות רכבות בעולם ומקווים שיום יבוא והרכבת שלנו תפעל כמותן. כי אנחנו מאמינים שהרכבת היא הפתרון לעומס בכבישים, ושאם יותר אנשים יוותרו על הרכב הפרטי וייסעו ברכבת ננשום אוויר נקי יותר ואיכות החיים ואיכות הסביבה של כולנו תשתפר. עכשיו רק נותר לקוות שגם בממשלה וגם ברכבת ישראל יפנימו את היתרונות של הנסיעה ברכבת, ויפעלו לשפר את הליקויים, כדי שיותר ישראלים יוותרו על הרכב ויעברו לנסוע ברכבת.