כל הקיץ באו הסופות והלכו, והפסגות, שגובהן יותר מ-3,000 מטרים, הבהיקו בלובנן. כורי הזהב לא התרגשו. כל עוד השלג נמס במהירות, אפשר להמשיך ולחפש זהב. אבל כשנפתח הפרח האחרון בעמוד התפרחת של עשב האש וסופות הסתיו הלבינו את הגבעות, ידעו כולם שהשלג יכסה עד מהרה גם את הגבעות. כך נטבע בסוף המאה הקודמת המושג "אבק של סיום"
(TERMINATION DUST), אותו פרק זמן שבו השלג אינו נמס עוד על הסלעים, ועונת הכרייה מגיעה לקיצה. בלב דואב אספו הכורים את מטלטליהם, טמנו את גבישי הזהב בגרביים ישנות, ויצאו דרומה, לחכות עד לסיומו של החורף הארוך.
גם מי שלא מכיר את מגבלות האקלים הארקטי, יכול להבין את קשייהם של אלה שהחליטו לגלות זהב באלסקה ובחבל היוקון, שבקנדה. אלפי ההרפתקנים ורודפי הבצע, שנהרו בעיצומה של קדחת הזהב בשנות ה-90 של המאה ה-19, לצפון הארקטי, מוכיחים את הבורות ששררה אז לגבי קשיי האקלים.
תרומת התושבים
המאבק הקיומי, היומיומי, של תושבי חבליה הפנימיים של אלסקה, להבדיל מהאסקימואים שוכני החוף, מעיד באופן חד משמעי על קשיים אלה. רק מעטים בחרו לחיות בחלקים הפנימיים של היבשה. בעוד שעל חוף הים אפשר להשיג מזון במשך כל השנה, נאלצו תושבי האזורים הפנימיים לאגור במהלך הקיץ מזון לימי החורף הארוכים. סלמון מעושן, בשר קריבו או מוס, שניצודו בסוף הסתיו, הוקפאו והיוו את הבסיס לדיאטת החורף. יש עדויות לכך שבחורפים קשים במיוחד, התפתחה תופעה של קניבליזם. ברור היה, אם כן, שמחפשי הזהב למיניהם היו תלויים באופן מוחלט באספקת מזון מהדרום, מה שהקשה על החיים.
בקיץ 1897 הגיע לאיזור גל של אלפי מחפשי זהב. הם באו לאחר שהשמועות על הזהב, שמצאו מחפשים אחרים שנה קודם לכן, נדדו דרומה. רבים מהם נתקעו בסתיו ללא מזון. הם ניסו להימלט דרומה, כדי לא לגווע ברעב, אך חלק גדול מהם לא הצליח לעבור את החורף. התושבים המקומיים, שהכירו היטב את השטח, תרמו רבות לגילוי מרבצי הזהב והנחושת. העובדה המעניינת היא שרבים מהם החלו לעסוק בחיפוש זהב, רק לאחר שהבינו כמה גדולה תאוות האדם הלבן למתכת זו.
סיפורי הכורים מתארים תושבים מקומיים בעלי חזות פראית ומאיימת, שהופיעו במכרות או ביישובים הקטנים, והציעו למכירה גבישי זהב גדולים. בתחילה מיהרו כורים אלה לגלות לכורים החדשים, הלבנים, היכן מצאו את הזהב. ימים אחדים לאחר מכן היה הערוץ, עליו דיווחו, מתמלא באספסוף. מייד לאחד שהסתיימו מאבקי הבעלות על החלקות, דמה המקום לקן חפרפרות, כשליד כל שוחה אולתרו מתקני הפרדה ומיון, ומי הנחל הפכו לדייסת בוץ דוחה ומזוהמת. אין פלא, איפוא, שבפעם הבאה שהגיעו לעיירה, סירבו המגלים להסגיר את מקור הזהב, לקחו את כספם ונעלמו. מאמציהם של האמיצים שבכורים לעקוב אחריהם, נכשלו.
הזהב והנחושת שבאפיקי הנחלים היו חלק בלתי נפרד מחיי התושבים ילידי המקום. לפי עדויות של הרפתקנים רוסים, שביקרו במאה ה-18 לחופיו של נהר הנחושת בדרום מערב אלסקה, השתמשו ילידי המקום בחפצי נוי ופולחן עשויים נחושת טהורה, המעובדת באופן גס. התופעה סקרנה את המבקרים, ולשאלותיהם ענו התושבים, כי מצאו את תרכיזי הנחושת על גדות אחד היובלים המרוחקים, אך הם לא ידעו לספר מה מקורם. התעלומה נפתרה, כשבמהלך החיפושים אחר הנחושת הסגירו "מדשאות ירוקות", שהתגלו סמוך לפסגת דולומיט משוננת, את מקום המחצב המבוקש. עשר שנים לאחר הגילוי נמצא במקום מכרה הנחושת המרוכז ביותר בעולם. המכרה כונה "בוננזה" על שם מכרה, שהתגלה בוואדי שבאגן היוקון, עשור קודם לכן, והעשיר עשרות אנשים בטונות של זהב.
גרגרים נוצצים
קדחת הזהב באלסקה טרם הסתיימה. במהלך הביקור האחרון שלי באיזור, פגשתי במקומות המרוחקים ביותר תמהונים, שמחגורתם משתלשלת קערת מתכת. מדי פעם התכופפו, נברו בחצץ ובחול שלצד האפיק, ובחנו אותם בתנועה סיבובית בתוך הקערה המלאה במים.
שיטה זו היא הטכניקה המקובלת בעיקר על מחפשי זהב דלי אמצעים. גרגירי הזהב הקטנים, שמשקלם הסגולי גבוה כמעט פי שישה ממשקל גרגרי החול בתוכם הם מסתתרים, שוקעים לתחתית הקערה. החול הקל "מטפס" לאורך הדפנות. את הגרגירים הנוצצים אוספים במלקטת עדינה, ומעבירים אותם לצנצנת מים קטנה. על פי מספר הגרגרים בכל קערה, יחליט הכורה אם האתר מתאים לחיפוש זהב.
אם כמות הגרגרים משביעת רצון יטפס מחפש הזהב במעלה הנהר, כשהוא בוחן כל יובל המתנקז אליו, עד שימצא את המקור. כאשר יתקרב למקור, רבים סיכוייו למצוא גבישים גדולים יותר. אם יתרחק ממקור הזהב מצטמקים הגבישים, עד שהם הופכים לאבק.
לכורה הבודד, המשוטט בארץ פראית, רחבת ידיים, שהתחבורה בה קשה, מקור הזהב העיקרי, היה ועודנו אפיק הנחל או מדרגות הסחף שלצידו. גילוי מצבורי הזהב הרדודים לאורך הנחלים אינו כרוך בהוצאות כבדות, בהן כרוכות החפירה וההובלה. גם במקומות אלה, למרות פריכותו של החצץ על פני השטח, נתקלת כל חפירה לעומק של יותר ממטר, ב"קפי-עד" (PERMA FROST) – הקרח מלכד את מרכיבי הקרקע והיא הופכת לבלתי חציבה. הכורים נאבקים בקפי העד באמצעות מדורות, אותן הם מבעירים בשוחות הכרייה.
אם החפירה באפיק קשה, בסלע היא קשה שבעתיים. המעוניינים לחצוב בבֶצֶר (שכבת העפר המכילה מתכות בכמות גדולה) עצמו זקוקים לאמצעים רבים, ובעיקר לדרך גישה לציוד כרייה ולהובלת העופרה. רק מכרה רווחי ביותר עשוי להצדיק השקעה גדולה כל-כך.
ההחלטה לפרוץ דרך גישה מקניקוט שבאלסקה לים התקבלה, לאחר שהתבררה איכות עופרת הנחושת המרוכזת שם (עד 80%). בעלי המכרה בחרו לשם כך את הנמל בעיירה קורדובה, וסללו מסילת ברזל לאורך נהר הנחושת, שחרץ קניון אדיר לרוחבם של הרי הצ'וגץ', העוברים לאורך מפרצה של אלסקה. המסילה הושלמה ב-1911, לאחר כמה שנים של עבודה קשה. אורכה 350 קילומטרים ועלות בנייתה היתה 23 מיליון דולר. בגלל השטפונות, מפולות השלגים וקצב גידול הצמחייה, צוות אחזקת המסילה שווה בגודלו למספר הכורים העובדים במכרה הענק, שצמח בקניקוט, ורק איכות הנחושת, הופכת את כל המבצע לכדאי.
למה באיזור הארקטי?
הזהב, כשאר היסודות, מוצאו בשכבת המָגמָה. התקררותה של המגמה יצרה את קרומו החיצוני של כדור הארץ, אלא שריכוז הזהב בסלעי היסוד למיניהם הוא כה נמוך, שהפרדתו והפקתו אינם כדאיים. תהליכים גיאו-כימיים הקשורים לתהליך התגבשות המגמה, ולעיתים לתהליכים מאוחרים יותר, עשויים לרכז כמויות גדולות של זהב ומתכות אחרות, בעיקר בתוך עורקים הידרותרמליים של קוורץ. הזהב אינו מתרכב עם הקוורץ, אלא מתגבש לגבישים עצמאיים בגדלים שונים. עורקים עשירי זהב נלווים לעיתים לעורקי קוורץ, וכרייתם מחייבת חציבה לעומק הסלע.
רק בכמה מקומות בעולם נחשפו בצרים עשירים בזהב על פני השטח, ההופכים הפקה יקרה זו לכדאית. חשיפת חלקי קליפה, שקודם לכן היו קבורים בסלע, התרחשה בגלל תהליכים טקטוניים, המעוותים את קרום כדור הארץ, ויוצרים רכסי הרים (אורוגנזה). תהליכי הבליה בסלע והסעתו עוזרים לחשיפה.
תהליכי אורוגנזה אינם תלויים בקווי רוחב גיאוגרפיים. בצרים עשירי זהב עשויים לבצבץ בכל רכס מגמתי, אבל תהליכי הבליה והזרימה, שגם בהם תלויה חשיפתו של בצר, קשורים לאקלים. בצפון הארקטי ריפדו קרחונים את עמקי ההרים פעם אחר פעם, נגסו בסלע ולבסוף נסוגו. לפעילות זו נלוו הסעה והערמה של סלעים ועפר בקנה מידה אדיר.
הפעילות הקרחונית קברה לא אחת טופוגרפיה קיימת, ומשקעי הנחל הקדום, הכוללים לעיתים מאגרי זהב, נחשפים רק היום בגלל משטר סחיפה בין קרחוני. מאגרי הזהב הגדולים הללו לא נשטפו לים, מכיוון שנקברו מתחת לסלעים או משום שהיו מרוחקים מאפיקי הזרימה. סיבה נוספת לקיומם היא העובדה, שרגלו של האדם לא דרכה באזורים אלה.
כאשר מתגלה בצר עשיר בזהב, מופיעים גם חובבי הזהב. הם מפוררים את הבצר למרכיביו ומפרידים בין הזהב למינרלים אחרים, לאורך אפיק הזרימה. מיון זה, המבוסס על הבדלי הצפיפויות של החומרים השונים, נעשה בקערת המתכת או במתקני הפרדה גדולים יותר, כמרזבי עץ רחבים בהם מוזרמים מים.
מחפשי הזהב הנראים היום לאורך נהרות רבים, המנקזים רכסים מגמתיים כמו ההימלאיה והאנדים, מעידים שזהב מצוי בכל מקום, אלא שהפרדתו, מיונו וזמינותו תלויים מאוד במשטרי זרימה ובניצול קודם של מקורותיו. דלדול ריכוזי זהב ברוב חלקי הכדור, מוסבר לא רק בקדחת הזהב של המאות האחרונות, אלא גם בגילוי אוצרות הזהב של ממלכות קדומות.
בצרים עשירים בזהב מנוצלים לעיתים בבטן האדמה, כפי שקורה עכשיו בדרום אפריקה ולעיתים נחשפים על פני השטח באזורים הרריים, בהם הרימו תהליכים טקטוניים חלקי קליפה שהיו קבורים בעבר. בדרום אפריקה מפיקים גרם אחד של זהב מכל טון של עופרה. העלות של כרייה מסוג זה גבוהה, כמובן, מאוד.
איכות הסביבה
מתכות יקרות הן משאב מתכלה, בייחוד אם הפקתן קלה ומהירה. אלפי מחפשי הזהב, שהגיעו לאיזור הארקטי בסוף המאה ה-19, לא באו כדי להשתקע באיזור, אלא כדי לנצל את משאבי הזהב שלו ולחזור הביתה עשירים יותר. מאתרי החפירה שלהם נותרו רק צלקות בנוף, אבל חלק ממרכזי המגורים שלהם הפך בסיס ליישובי קבע הקיימים היום.
בינתיים הכריזו שלטונות ארצות הברית וקנדה על תום ימי ההפקרות. היום אי אפשר לכרות זהב ללא אישורים מגורמים רבים, גם אם השטח בבעלותך. כשליש מאלסקה, למשל, סגור היום לחלוטין לכל פעילות הפוגעת בסביבה; בשליש נוסף מותר רק לחפש, ורק בשליש שנותר מותר לכרות, ללא פגיעה בחי ובצומח.
כל בקשת רישיון לכרייה נתקלת, בדרך כלל, בהסתיגות עניינית של הרשויות השונות ובהסתייגות משפטית של ארגוני הירוקים. המטרה היא להוציא את הרוח ממפרשי היזמים ולהתיש אותם, עוד לפני תחילת הכרייה. הפקת זהב מסחרית אינה נפוצה עוד באלסקה. היא מתקיימת, אם בכלל, בעיקר באפיקים רחבים באמצעות גירוד מכני של משטחים, והעברת החומר המופק במערכת של נפות ושטיפה. צבעם של המים במורד האפיק אינו מזמין שחייה, ואין פלא שהסלמונים נמנעים מלהטיל ביצים בערוצים עכורים אלה.
חיפושי זהב מודרניים מתרכזים כיום סביב אזורי כרייה עתיקים, כאשר תקוות המחפשים היא לאתר מרבצים, שלא נוצלו בעבר בשל היעדר טכנולוגיה מתאימה. כדאיותן הכלכלית של הרפתקות מסוג זה, תלויה בשימוש נכון בטכנולוגיות הפרדה חדישות ובמחירו של הזהב.
חברות אחדות מחפשות אזורי כרייה חדשים, תוך שימוש אינטנסיבי בצילומי אוויר וצילומי לוויין. העיקרון המנחה חיפושים אלה, הוא שאזורים שבהם יופיעו כתמים כהים של מתכות שעלו אל פני השטח כתמיסות חמות, מצדיקים בדיקה קרקעית מדוקדקת יותר.
איתור מרבץ זהב הוא חלומם של רבים, אבל הסיכוי לממשו אינו רב. בינתיים נראה שזקני התושבים באלסקה ובקנדה, אינם מתכוונים לשתף את האדם הלבן בכמוס שבסודותיהם. הם מעדיפים לקחת את סוד המרבצים לקבר, כדי להגן על קדושת האדמה.
