בהגיעך לגר המונגולי יוגש לך תחילה תה מהול בחלב. המונגולים נוהגים לשתות תה מומלח, לעיתים מבושל עם אורז או כופתת קמח. הכנתו קלה – תחילה מרתיחים את המים ולאחר מכן מוסיפים לתוכם קוביית תה, התערובות מומלחת ולבסוף מוסיפים חלב ומרתיחים עד שהמשקה מכון. המונגולי לוגם תה עש שלוש פעמים ביום, וכלל – כפי שהוסבר לנו על ידי תושבי הגרים, סדר יומם קובע גם את סדר ארוחותיהם, הם סועדים כחמש פעמים ביום.
לרוב, תושבי מונגוליה מרתיחים את החלב ואינם משתמשים במוצר הטבעי (פרט לנהג שלנו, שנהג לקנות בקבוק מנערים לצד הדרך ולגמוע ממנו ישירות, תוך ציון העובדה שהוא יעיל למחושי בטן ובכלל…). שיטה נוספת היא מהילתו במים חמים – התוצר נקרא קיאראם (khyaram).
בהגיעך לגר המונגולי יוגש לך תחילה תה מהול בחלב ומומלח במלח | צילום: Emily Marie Wilson / Shutterstock.com
המלח והחלב הינם מרכיבים מרכזיים בתזונה, והמונגולים משתמשים בסוגים רבים ושונים של תה דחוס. הנשים המונגוליות טורחות על הכנת אורום (urumm) – היא החמאה הלבנה. התהליך פשוט – את החלב הרותח בוחשים עד להיווצרות שכבה קרומית ומיובשת שאותה מסירים, מקררים ומייבשים. היא מונחת בחבית עץ או כלי מעור, נשמרת היטב בחורף ומוגשת לאורח תחילה כנשנוש כפי שהיא או בתוספת גבינה, וניתן אף לטבול אותה בתה.
גם את הבשר מייבשים ומשמרים. המונגולים מאמינים כי ניתן לאכול את רוב העדרים שהם רועים, והכבשים נשחטות בצורה מסורתית באופן המונע דימום ומסייע בשימורו וניקיונו. הם מבצעים חיתוך בחזה בעל החיים ואז חוסמים את העורק המוביל אל הלב… בהתאם למסורת אופים את עצם הצוואר של הכבש עבור האיש אשר שחט אותו, והאיש ממליח ומתבל את העצם בטרם ישליכה אל האש ויאמר:
"לא היה בכוונתי להרוג
הכבש מת בעת ששכב על האדמה
הכבש מת בעודו לועס את העשב
מי ייתן והכבש ייוולד שנית
מי ייתן והעדר יתרבה באלפיו".
במקרה שבו "הקורבן" הוא סוס יאמר האיש:
"לא היה בכוונתי להרוג
הסוס מת כי הסתבך בחבלים
לא היה בכוונתי להכותו
הסוס מת משום שהסתבך בזנבו
מי ייתן והסוס ייוולד בשנית
במקום שבו נפל".
(המחבר אינו ידוע. מתוך incantation spell, בתוך: smartway#03 (09) 2010)
לעתים (ואף זכינו לכך) מוגשים לאורחים מאפים הקרויים בורסטוג (boorstog) – מעין עוגיות חמאה מטוגנות. המזון נאפה רק בקיץ. רוב הזמן המזון של המונגולים כולל בשר מבושל ואורז או אטריות, ובודוג (boodog), שהוא התבשיל הנפוץ ביותר – מכינים אותו מבשר עז או מרמיטה. המרמיטות היו לא רק מעדן מבוקש, אלא אף הניבו שמן, אשר בניגוד לזה שמקורו בכבשים ובחיות אחרות לא התמצק וניתן היה להשתמש בו אף בטמפרטורה של שלושים מעלות מתחת לאפס, בעיצומו של החורף עת התחוללו סופות שלג עזות. הוא אף משמש להגנה על עור הפנים, ועוגות קמח שטוגנו בו הן חומות-זהבהבות וטעימות להפליא, ולרוב ניתן למצאן רק בסעודות חתונה. שמן זה אף יעיל לטיפול בכוויות, כך טוענים הרועים, לא פחות משומן הגירית.
משפחה מונגולית בתוך הגר | צילום: חנה יפה
שמן המרמיטות ופרוותן הם שני מקורות הכנסה חשובים לרועים, אשר נוהגים להחליפו בחבילות תה, משי, סוללות, מגפיים, ממתקים ומצרכים יומיומיים. השמן אף מקנה לאביזרי עור לאחר מריחתו צבע חום עשיר ורכות וגמישות גם יחד. את העצמות והקרביים של המרמיטה "שולפים" דרך צוואר החיה ואז מוחדרות אבנים חמות פנימה והפתח נקשר בשיער סוס, תוך תחיבת מקל, המאפשר לקיטור לצאת לסירוגין, והתערובת נצלית. התוצאה – בשר רך, טעים ופריך. התהליך נראה פשוט, אך כיוון שבעת ההכנה מערבבים שומן, מלח, בצל ושום – רק עקרת בית מנוסה יודעת את היחסים ביניהם ליצירת תבשיל מוצלח, ולשם סיבוך התיאור הרועים מציינים שרק בעונת השנה המתאימה הופך עורה של החיה דק, מאפשר את תהליך הצלייה ומחייב בו-זמנית זהירות רבה, מכיוון שרשלנות עשויה להסתיים ב"פיצוץ" אשר יעיף לכל עבר את התוכן הלוהט…
תוך כדי התהליך מוסרת הפרווה החיצונית, והתבשיל מהווה מעין "נשנוש" נוסף לארוחת הכבש הרגילה. הבישול מסתיים כאשר העור הופך צהוב ומתחיל לזלוג ממנו שומן החוצה… זה הסימן שבשר המרמיטה מוכן. אזי פותחים את בטן החיה, שולפים את אבני הבזלת החמות ומעבירים אותן מיד ליד – מנהג שעל פי המסורת מביא מזל ומהווה סגולה נגד עייפות, ולאחר מכן נהוג להעיף חלק מן הבשר באוויר כמנחה לאל השמים וחלק לתוך הלהבה כמנחה לאל האש. שיטת צלייה זו מקובלת בקרב הנוודים, מכיוון שהיא חוסכת סחיבת מזון עימם ואף את הצורך בכלי בישול. החלק הפנימי טעים למדי, אם כי מעט יבש, ואילו העור שומני למדי…
ילדה מונגולית | צילום: חנה יפה
שיטת צליית הבשר בימינו, שניתן לצפות בה במסעדות המונגוליות, מאזכרת למעשה את ימיו של ג'ינגיס חאן, עת הלוחמים צלו את צידם על מגניהם ההפוכים. לפעולת הציד נלוו תפילות וברכות שנאמרו לפניה ואחריה. המעניינת ביותר, המעידה גם כיום על נוהג שיתוף הזולת במזון שברשותם, הנה: "הבה נאכל עשירייתנו, הבה ונשתף עשרים…".
המשקה המסורתי הנמזג לאורחים הינו איירג (airag). זהו משקה אלכוהולי המכיל בין שבעה לשמונה אחוזי אלכוהול, ומכיוון שמשקה זה מוערך על ידם עד מאוד – אין לשפכו או לירוק אותו, וכאשר הוא מוגש יש לפחות להתחזות כלוגמים אותו מתוך נימוס ואז להעביר הלאה.
הקומיס הינו המשקה שהרועים מכינים זה מאות בשנים. המשקה, כך מאמינים המונגולים, מכיל ויטמין A, ויטמין B ואף ויטמין C ומעכב גידולם של מיקרואורגניזמים פתוגניים. הם גם מאמינים שהוא יעיל כנגד מחלות ריאות ומעיים, מחזק את המערכת העצבית – ובקיצור, משקה בריא שיש להקפיד על אופן הכנתו, מכיוון שבהכנה ממושכת מדי או קצרה מדי הוא מר ומזיק לקיבה, אך אם הוא מוכן בדיוק במידה הדרושה – הוא מבעבע קלות ומעניק תחושת חומציות קלה בפה. למרות ששיטות הכנתו זהות, טעמו משתנה ממקום למקום, בגלל התזונה המשתנה של בעלי החיים.
בתוך אוהל הנוודים, הגר. המבנה הבסיסי שלו כמעט שלא השתנה לאורך השנים | צילום: Katiekk / Shutterstock.com
הקומיס והחלב מסמלים אושר, וצבעו הלבן המסמל קדושה מעניק לו מקום של כבוד חסר תחליף בטקסים השונים. הקומיס הוא בעצם חלב מותסס ואלכוהולי, הכולל חמש דרגות – ארקה, ארז, קהורז, שרז, דאן. מכיוון שמהלך הכנתו ממושך מונגולים רבים מעדיפים כיום לקנות משקאות אלכוהוליים מוכנים כגון וודקה, אך לנו הוא הוצע כמעט בכל הגרים שביקרנו בהם וציין את הערכתם הרבה של מארחינו לאורחיהם הבלתי צפויים.
תושביהם של רוב הגרים שביקרנו בהם היו עסוקים במלאכה יומיומית כלשהי בעת שחלפנו על פניהם – בעיקר חליבה. לבושים בלבוש המסורתי – דיל (deel) – החלוק העליון העשוי משי, הם יושבים על שרפרף עץ פשוט וחולבים את היק, הסוסה, אשר צאצאם קשור בסמוך. לאחר תום הפעולה הוזמנו אל הגר – ביתם/אוהלם שעל שמו הם קרויים: אנשי אוהלי הלבד או "tuurgatan" ואף "esgii" – בשפתם הם. האוהל בנוי סביב אקסיס אנכי, המקשר בין עולמנו לעולמות העליונים והתחתונים, ומאפיין אמונות שונות ברחבי תבל. ביטוי בולט לאמונה זו הינה האש ועמוד העשן המיתמר ממנו למרומים. באדריכלות – העמוד הארכיטיפי ניצב לו במרכז וכל שאר הרכיבים סובבים אותו. פעולת ההפרדה בין שלוש ה"ספרות" מאפשרת לעולם להמשיך להתקיים, ויסוד סמלי זה מוצא ביטוי בולט, בנוסף לביטוייה של הקוסמולוגיה, בגר. אמנם "העמוד" כאן הוא בלתי נראה, סמוי, אך עם זאת הוא חי. הקו הדמיוני בין ליבת הגר למוצא הפתוח שבראשו הוא היוצר את האקסיס, וכיווני השמים מתייחסים לליבה זו.
תושבי הגרים עסוקים במלאכות יומיומיות, בעיקר בחליבה | צילום: שאטרסטוק
התנור הביתי הינו מרכיב שימושי, אך בה-בעת בעל משמעות דתית עמוקה ומסמל את השושלת המשפחתית, ולכן לומר: "מי ייתן והאש בביתכם תכבה", נחשב להטלת כישוף או קללה הגרועים ביותר, המציין שרצון האומרים להכחיד את דרי הגר. כמו העשן היוצא מן התנור – התפילות נישאות השמימה, אל "מקור הברכה".
הגר או היורטה (Yurta) הם דוגמה לארכיטיפ אדריכלי – הכיפה המציינת את מרכז התבל באופן רוחני, משמעותה משתנה בין הארצות השונות – בהודו היא מוצאת את ביטוייה בווריאציה המקומית – הצ'האטרי (Chhatri) או קופולה (cupola); אירופה ב"צריחים" שמעל מבני הכנסייה, ובבודהיזם אלה הן הסטופות – לכולן משמעות זהה ומקור קדום זהה, מרו הקדוש (mount Meru).
מבנהו הבסיסי של הגר השתנה אך במעט מאז תיאוריו המוקדמים בציורים ובכתביו של מרקו פולו. הכיפה המרכזית, אשר בעבר לא כוסתה לצורך אוורור, התכסתה עם פיתוחה של ארובת התנור, וללבד נמצא תחליף או תוספת בכיסוי ברזנט. השינוי המרכזי מן העבר להווה חל בארגונו הפנימי של הגר, ארגון שהוא רב-משמעות לאור מרחב המחייה המצומצם שבאוהל. בעבר רצפת הגר הייתה מחולקת לארבעה אזורים – האזור הדרומי, בין הדלת למרכז היה בעל מעמד נמוך, ואילו מהמרכז לכיוון עורפו של הגר היה האזור שהוגדר כבעל מעמד גבוה. חלוקה זו לוותה בהגדרות משנה של זכרי (טהור) ונקבי (בלתי טהור), כאשר בהתאמה הצד המערבי הוא הגברי והמזרחי הוא הנשי. המבקרים בגר הקפידו להתארח בו בהתאם לכך: הגברים – בצד הדרומי-מערבי, והנשים – בצד הצפוני-מזרחי. חפצים זכו להגדרות בהתאם – חפצי תחזוקת הבית אופסנו בצד הנשי, בעוד ציוד הציד, למשל אופסנו בצד הגברי. בקצה הצפוני מוקם האזור הקדוש.
האוהל בנוי סביב אקסיס אנכי, המקשר בין עולמנו לעולמות העליונים והתחתונים
"הקידמה", שתחילתה במהפכה בשנת 1921, חוללה שינויים מפליאים בארגון פנימי זה, וקשיחותו התבטלה למעשה. מאז אפשר למצוא מיטת תינוק, למשל, במקומה של הארונית עם חפצי הקדושה. ככל שהשינוי רב יותר – הסידור החדש מעיד על בעליו. ואולם, במנהגי האירוח שומרים על מסורות העבר.
על הספר "התרבות והמרחב השבטיים"ספרה של חנה יפה נפתח בתיאור מאבק להצלת מרחב קדוש וטבעי בעל הוד קדומים ועובר דרך העצמת שבטים ותרבויות נעלמות. הספר חוצה יבשות וימים, דרך נופים שהולכים ונכחדים, לצד אורחות חיים מסורתיים המשלבים בתוכם את המורנה; הוא מעניק טעימה לצד הרחבה והעמקה ביחס למנהגים ולמסורות של בני תרבויות בכל רחבי עולם – המשותף והשונה ביניהם. הקטע המופיע כאן לקוח מתוך הפרק "מסע במדינת הנוודים – ארצם של בני החיל".
|
