אני כמובן התבלבלתי בדרך. אבל זה מסוג הדברים שאדם הגון שמחפש צריך לעשות. מישהו אמר לי שיש מקום בהוד השרון שבו אדם יכול לאכול כריך, לשתות כוס תה עם נענע ולראות דבר מפתיע. אין לי ציפיות גדולות מאוכל בשרון, אבל לראות דבר מפתיע אני תמיד מוכן.
ולכן עליתי על נתיבי איילון, פניתי מזרחה במחלף גלילות וירדתי במחלף ירקונים כדי לנסוע צפונה לכיוון הוד השרון. לפני שיצאתי לדרך חיפשתי באינטרנט ומצאתי מפות של הוד השרון. הסתבר לי שהמקום שאני מחפש נמצא בגני צבי (על שם נדבן יהודי אנגלי), או כפר הניצחון, והוקם אחרי מלחמת העצמאות כשכונה של משקי עזר ליד כפר הדר, יותר קרוב לכביש צומת מורשה-כפר סבא מאשר לכביש שמחבר בין פתח תקוה, צומת הבפטיסיטים וצומת רעננה.
 | יגאל. אספן ובנאי ואיש שידיו המוכשרות בונות כל מיני דברים |
וכמו שאמרתי, בלי להתבלבל, במקום לפנות בשלט בו כתוב בגדול הוד השרון (שהיא מה שנוצר מהמושבות הישנות כפר הדר, גני עם, רמתיים ומגדיאל), פניתי פנייה קודם לכיון מערב, והכביש הפך לדרך עפר שהתפתלה מתחת לתל קטן. שאלתי מכונית חולפת איפה זה גני צבי והם כיוונו אותי צפונה בדרך עפר שעברה דרך שדות מושקים. לך תאמין שבמרחק של חמש דקות מכפר סבא ושבע דקות מתל אביב, בצד הפנימי של הקו הירוק, יש עדיין שדות וממטרות וריח של ירוק. רק בשביל ההרפתקאה הקטנה והמראה של החמרה החולית האדמדמה היה שווה.
הדרך הכפרית נגמרה בכביש עם המון בנייה של וילות צמודות קרקע. מושבות השרון. כמה מרגיע שעוד מעט לא יהיה פה דבר מלבד בטון וחמרה תהיה רק בזיכרונות. לא ידעתי, אבל הייתי בדרך לפגוש אוסף זיכרונות מטעם עצמו.
מצאתי את רחוב יורדי הים (שאכן נוסע ממזרח למערב) ועצרתי מול שלט שהכריז שזה המקום שנקרא "פסגת עדן". מכיוון שלא הכנתי שיעורים ידעתי רק שזו מסעדה שיש לה מן ייחוד. ואכן, בחוץ היו מגדלי לבנים לבנות ורהט שתייה.
יגאל, שהיה ספר בתל אביב (משפחה סמרקנדית משכונת הבוכרים בירושלים, קיבוצים, עיר ועכשיו כבר כמה שנים טובות במה שהיה כפר משקי העזר הזה), החליט שהוא בונה פה מה שהוא רוצה.
במידה מתונה, הזכיר לי המקום הזה מקום של איש מוכשר אחר – את מקדש הכורכר של ניסים כחלון מחוף סידני עלי. אולי קו הרוחב הזה עושה את זה לאנשים, כחלון נמצא כמעט על אותו קו – אבל על חוף הים.
גבינת עזים ואוצרות מימי סבא וסבתא
התיישבנו בפנים. יגאל הוא אספן ובנאי ואיש שידיו המוכשרות בונות כל מיני דברים. לטעמי מה שהוא בונה זה צפוף מדי. יותר מדי רעיונות למטר רבוע. בתוך המסעדה, שהוא וציונה זוגתו מפעילים, יש מעין בריכה מוזרה. זה קצת הזכיר לי את המסעדות ההודיות ברוכות הדמיון בארץ מכורתן, שבהן ברור טעמו המקורי של בעל הבית. היה מפתיע לשמוע שהוא תיכנן ובנה את הבית לבדו – חדר נאה וגבוה מבנייה מלאה, בלי קורות ועמודים אלא רק מאבנים מטויחות. ממש כמו שבנו כאן עד שהאנגלים הביאו את טכניקות השלד לארץ, לפני קצת פחות ממאה שנה. אבל הבית היה רק התחלה של מסע אחורה בטכניקה ובזמן של המאה שעברה.
הזמנו לאכול. חצילים מגולגלים עם גבינת עזים (לא רע) כרוב ממולא באורז ועדשים (די מוצלח), פסטה עם רוטב עגבניות (מנה נדיבה). יגאל הבטיח שהכל טרי ואורגני. חבר סיפר לי שאם הייתי מגיע מספיק מוקדם כדי לאכול  | "פסגת עדן" – מסע אחורה בטכניקה ובזמן של המאה שעברה |
ארוחת בוקר הייתי מקבל שם חביתת ירק מביצים אורגניות, לחם שבעלת הבית אופה במקום וריבה מקומית.
אחרי הארוחה שאל יגאל אם אנחנו רוצים לראות את המוזיאון. עשרה שקלים לראש, בנוסף למחיר הארוחה. בטח שרוצים, כי דווקא המוזיאון הקטן סיקרן מאוד. והמוזיאון אכן תענוג. אמנם יכול להיות שהיה רק חצי מהתענוג אם יגאל לא היה מסביר, אבל היה תענוג שלם כי זה מוזיאון הטריוויה העברי השלם של פלשתינה –ארץ ישראל. וגם אחר כך. פיסות ילדות נשטחו לפנינו ושלושתנו, שביחד שווים למעלה מ-160 שנה, מצאנו במוזיאון (חדר אפלולי וצפוף מול המסעדה, אבל תיבת אוצרות אמיתית) 5 אבנים, דודי כביסה, מעגלות, קלפי משחק של ילדות, אסימונים, טלפונים ישנים, מכונות כתיבה, מכונה לשיכפול סטנסיל, סירי לילה, רשיונות פח לאופניים, כרטיסי רכבת ואוטובוס, אגורות ישנות, סוס נדנדה, כיסא של רופא שיניים, אצבעונים ומכונות תפירה, אימומים של סנדלרים ומסמרים לסוליות ואלף ואחת המלאכות שהיו פעם ברחובות הארץ ומאז התפזרו, נעלמו ונחבאו עד שנאספו על ידי יגאל בשיטוטים ארוכים ופוריים בשוקי פשפשים ואספנות אינסופית.
יפה מאוד מוזיאון הטריוויה של יגאל. ושווה. חייכנו שם כמו הילדים הקטנים שפעם היינו, והגברת שליוותה אותנו שאלה את יגאל האם מי שלא נולד אז ישמח לבוא. יגאל אמר שהילדים הם אלו שמביאים את ההורים. צודק, כנראה. כי איזה ילד לא אוהב לחטט בתיבת האוצרות של סבא וסבתא ולראות איך חיו פעם, בעבר הקרוב הזה שנחבא מעיננו בגלל שאנחנו עסוקים בטרדות היום-יום וכל הזמן מתייראים מהעתיד? |
