מוות נוסח ונציה

ידיים פשוקות אצבעות על מצבה של משפחת כוהנים בבית הקברות היהודי העתיק בלידו, ששימש את יהודי ונציה כבר מן המאה ה-14. המצבות מעטרות בסמלים מגולפים המייצגים את בני המשפחה הקבורים בקהילה

לאיש.
שיירת הלוויה יצאה בעקבות הארון לחוג את הכיכר, תיירים משתאים עמדו מן הצד וחזו בטקס עתיק היומין שלא הוזכר במדריכי התיירות שבידיהם. במחצית ההקפה עצרה השיירה והרכינה ראש מול החזיתות הצנועות והכמעט נסתרות של בתי הכנסת העתיקים הניצבים עדיין על תלם ומעידים, כל אחד בדרכו, על חיים שהיו כאן. תחילה הסקולה גראנדה טדסקה
(Scola Grande Tedesca)
בית הכנסת האשכנזי (הגרמני) הגדול, על 475 שנותיו, לצדו, כמו נחבא אל הכלים, בית הכנסת האשכנזי הקטן
(Scola Canton), ולידם בית הכנסת כמנהג יהודי איטליה
(Scola Italiana) לאחר ההספד פנתה תהלוכת האבל אל עבר הגטו העתיק, חלפה על פני בית המדרש הסגור של יהודה ליאון (אריה) ממודנה, ושוב עצרה לכבוד המת ולכבוד בתי הכנסת הספרדיים, לבנטינה
(Scola Levantina),
פורטוגזה (Scola Portugese),
וספניולה (Scola Spagnola) פאר הארכיטקטורה של יהדות ספרד.
מן התעלה המקיפה את הגטו יצאה שיירת סירות מנוע אל הלגונה. כבר ממרחק אפשר היה לנחש  את קווי המתאר של העיר המעורפלת. משמאל – קו הרקיע של מורנו
(Murano), אי הזכוכית, ושל סאן מיקלה (San Michele), בית הקברות הקתולי, מימין – עורפה של ונציה בכל הדרו המסתורי. בית החולים סאן ג'ובני ופאולו, שם עשה המת את ימיו האחרונים, התעלה הקטנה המובילה אל הארסנלה (Arsenale), מחסן הנשק של הרפובליקה הוונציאנית, שבחלליו המפתיעים מתאכלסת בימינו אחת לשנתיים הביאנלה לאמנות, הנוטה להתפשט על פני העיר כולה. ומעט אחר כך – הכניסה לנמל העתיק שבו עוגנות סירות מקושטות וממתינות ל"רגָאטָה", אותה התחרות עתיקת היומין, שבמהלכה יוכלו כמדי שנה להראות את עצמן בכל הדרן המצועצע לאורך הקנאלה גראנדה
(Canale Grande). הכל חי ומת באותה העת.
ומלפנים, נמוך וארוך ומעט הזוי, הלידו (Lido) של ונציה, אותו האי המוארך, על 12 הקילומטרים שלו, המגן על העיר מפני זעפו של הים האדריאטי. האי שימש בעבר נקודת זינוק להתקפותיה הימיות של הרפובליקה הוונציאנית, ולימים הפך אתר תיירות מועדף על תושבי מרכז אירופה האמידים. כאן, על המרפסת האקזוטית של המלון אקסלסיור
(Excelsior), חנך בניטו מוסוליני בשנת 1932 את פסטיבל הקולנוע של ונציה, כאן פועל בחודשי הקיץ הקזינו של העיר (בחורף שבים המהמרים לקזינו העירוני בקא ונדרמין
( ca' vendramin) בית הפאר הרנסנסי הראשון של ונציה, השוכן על גדת הקנאלה גראנדה, לא רחוק מהגטו היהודי. זהו הלידו שבקצהו הצפוני שוכן בית הקברות היהודי העתיק.

מבט מהקנאלה גראנדה על בית המשפט. בכל שנה נערכת בתעלה ה"רגאטה" תחרות עתיקת יומין שבמהלכה חולפות לאורכה סירות מקושטות בכל הדרן המצועצע	תעלה ברובע קנארג'ו. גם אשנבך, כמו העושים דרכם אל הלידו, רק חולף על פני אתרי התיירות המקובלים יותר של העיר, והולך ומתרחק מהם

יופי עגום
מחשבותיו של אחד מן המלווים את הארון נודדות למחוזות הקולנוע. לכאן הרי מבקש להגיע גם גוסטב פון אשנבך, גיבור סרטו של הבמאי לוקינו ויסקונטי, "מוות בוונציה". גם אשנבך, כמו העושים דרכם אל הלידו, רק חולף על פני אתרי התיירות המקובלים יותר של העיר, והולך ומתרחק מהם. ספינת הקיטור מובילה אותו קרוב לכיכר סאן מרקו
(Piazza San Marco) הנודעת, אך הוא מפנה לה עורף, עולה על גונדולה ויוצא היישר אל הלידו המרוחק. מבטו מרפרף על פני שכיות החמדה של העיר הביזנטית־רנסנסית. מגדל סאן מרקו (Basilica San Marco) הבולט למרחוק, כנסיית סנטה מריה דלה סאלוטה (Santa Maria della Salute) עבת המידות ובית המכס
(Punta della Dogana) שלרגליה, סאן ג'ורג'ו מאג'ורה (San Giorgio Maggiore) המשקיפה מנגד, ארמון הדוג'ה (Palazzo Ducale) וסיפורי התנ"ך המגולפים בפינותיו. מבטו של המלחין המיוסר אינו מתעכב עליהם, ורק קבוצה של חיילים מגוחכים המבצעים תרגילי סדר על הטיילת שלאורך הגנים צדה משום מה את עינו.
אשנבך של ויסקונטי מביט בוונציה והוא מבועת ומפוחד. הבמאי ויסקונטי והצלם פסקואלינו דה סנטיס שיוו לעיר את המראה הראוי לה. עיר יפה ומתפוררת, מיוזעת וזוהרת. ונציה של ויסקונטי מוכת מגפה, והמוות מחייך אל גיבור סרטו מכל פינה. כמו הצייר ג'וזף מאלורד וויליאם טרנר, שחמק מכיעורה של העיר המתפוררת שכה אהב באמצעות ערפילי הבוקר שבהם כיסה את נופיה, כך גם ויסקונטי ודה סנטיס כמו כיסו אותה בגלזורה פסטלית המערפלת את נופי העיר בגוונים של ורוד ואפור.
הלידו בורך בחופים של חול זהוב, דקיק ונעים, ואלה הצמיחו לאורכם בתי מלון שמקצתם היו לאגדות מודרניות. המלונות נסוגים בנימוס מן החוף, מותירים מרחב לשדרה האלגנטית המשתרעת בינם ובין החול לאורך האי, ולרשות הנופשים עומדות שורות שורות של ביתנים משופעי גגות הניצבים צמודים זה לזה לאורך החוף ומצטרפים לכדי מסור משונן ענקי. תושבי ונציה נוהגים לשכור ביתן לכל חודשי הקיץ. הציוד הימי נשאר שמור על החוף גם בלילה, והאמהות (או המטפלות) וילדיהן זורמים מדי בוקר בסירות הציבוריות אל שפת הים, נושאים משא קליל של ארוחה משובחת של כריכים ופירות בלבד. הגברים יצטרפו אל המשפחות בהפסקת הצהריים, יקראו עיתון, יאכלו, ינומו קמעה וישובו אל משרדיהם בארבע אחר הצהריים. התיירים שוהים בבתי המלון ויורדים מדי בוקר אל החוף המגורף היטב. שוכבים בפתח הביתן ששכרו, לוגמים קמפרי בבית הקפה המטופח וחוזרים לפנות ערב אל מלונות הפאר, להכשיר את עצמם לבילויי הלילה. בחורף החוף נסגר, הלידו מתרוקן, והרשויות עורמות את חול הים כך שיגן על הביתנים. זהו מראה בעל יופי עגום שכולו ציפייה לעונה הבאה.

אשליה של חיים
פרט למלונות הפאר שבו, אין הלידו משופע בבניינים נודעים, אבל הארכיטקטורה הצנועה שלו – כולה אפיגונים זעירים של ארמונות. בוונציה יש חן לא מאיים שהעין יכולה להכיל במבט אחד. מנגד עומדים מלונות הפאר, הדה בן (Des Bains) והאקסלסיור – האחד חלום ניאו קלאסי, השני סיוט אקזוטי לבנטיני – עצומי מראה ורחוקים מכל צנעה. עולם נעלם, דקדנס מפואר המשווה ללידו ממד מגוחך והומוריסטי.
אשנבך המפונק מתמקם במלון דה בן היוקרתי, בחדר "המשובח מכולם", בפי מנהל המלון החנפן והלא נעים. מחלון חדרו רואים את חוף הים ואת אותם הביתנים שעמדו שם עוד בתחילת המאה העשרים. ויסקונטי, שצילם את הים והמלון ב־1970, שיחזר עד לפרט האחרון את אותו העולם הישן והשוקע. הוא עשה זאת בקפדנות המופתית האופיינית לו, אך עמד לרשותו בית המלון הממשי, שהוא – כמו האקסלסיור, המרוחק ממנו כמה מאות מטרים – לא ממש שינה את פניו במשך השנים הארוכות שחלפו מאז הקמתו.

השחקן ביורן אנדרסן בדמותו של הנער הפולני טדז'יו, מושא הערצתו של המליחן הגרמני גוסטב פון אשנבך בסרט "מוות בוונציה"

יופיו של הלידו טמון במרחביו הפתוחים, ויפה מכולם הוא בית הקברות היהודי העתיק "בית החיים". בית הקברות הזה, שאליו עשתה שיירת האבל הממונעת את דרכה, שימש את יהודי ונציה כבר מן המאה ה־14, ובחלקו הנושן יותר אפשר למצוא בין הקברים מצבות הנושאות שמות מעוררי דמיון כמו זה של הרב המשורר והמתרגם יהודה ליאון (אריה) ממודנה וזה של המשוררת המיסטיקנית שרה קופיו סולם, שניהלה סלון ספרותי עצמאי בעולם של גברים.
אשנבך הגיע ללידו כדי למצוא מזור לנפשו הדווה, ואכן חיי הלידו הבריאים ויופיו של נער פולני מעודן פנים מפיחים בו לרגע אשליה של חיים. אלא שוונציה שוקעת, גוועת, וריח של מגפה נישא באוויר.
בית הקברות החדש (בן כמאתיים שנה) מספק אף הוא מראות עוצרי נשימה. קברים מבצבצים מבעד לעלווה ומעידים על שושלות עתיקות יומין. בתי קבורה (מאוזוליאומים) משפחתיים ומצבות מעוטרות בסמלים מגולפים המייצגים את בני המשפחה הקבורים תחתן ואת תפקידם וחלקם בקהילה. סולם יעקב על קברי משפחת סולם, ידיים פשוקות אצבעות על מצבות הכוהנים, ומונוגרמות המצביעות על מקורן הספרדי של משפחות מיוחסות. אתר שקט, פסטורלי, שהשמש החודרת אליו מבעד לצמרות העצים ממלאת את ריקנותו באור חיים. מקום מסתורי אך לא מאיים, ריק ומלא סיפורי חיים בעת ובעונה אחת, שני ביופיו רק לבתי הקברות היהודיים של פראג ושל פיטיגליאנו (Pitigliano).
הארון הורד לקבר, האדמה כיסתה אותו, והתפילות נישאו לשמים. לא אבנים הונחו על התלולית – עלי דשא נטמנו בו בידי האבלים, אות לצמיחה ולחיים.
אם למות אז רק בוונציה.
על החוף הזהוב הבוהק שומט אשנבך את ראשו וצולל אל מותו היגע. סוף.