מדריד בעקבות גויה

אמנים רבים בעלי שם עולמי צמחו והתפתחו ב-500 השנים האחרונות בחצי האי האיברי, אך רק פרנסיסקו גויה ודייגו ולסקס זכו שתחנת מטרו במדריד ייקראו על שמם, ורק גויה זכה לאין ספור חיקויים על קירות של ברים ברחבי העיר ולהימכר כמזכרות לתיירים בכל פינה. יותר מ- 180 שנים אחרי מותו, בשנת 1828, גויה נוכח בעיר יותר מכל אמן אחר. טיול למדריד בעקבות ציירו של המלך, שעד היום נחשב לאחד הציירים הפופולריים בספרד.

מראות קשים של מלחמה
כיכר מאיור (Plaza Mayor), לבה הפועם של מדריד אז והיום, אתר בילוים ומוקד עלייה לרגל של תושבי העיר לדורותיהם. מי שמטייל במדריד, יכול להתרשם בצדה המערבי של הכיכר ממה שהיה פעם האקדמיה לאמנויות של מדריד, מקום שבו חווה גויה סיוט והשפלה מתמשכים. בשנת 1763, כשהיה בתחילת דרכו, גויה ניסה להתקבל כתלמיד מן המניין לאקדמיה לאמנויות, ואולם הוא נדחה פעמיים על ידי הממסד האמנותי. מאוכזב ומושפל נאלץ הצייר הצעיר להשלים את לימודיו ברומא הרחוקה. כששב מרומא, גויה ניסה להתקבל כחבר באקדמיה ב-1780, היא כבר עברה למשכנה ברחובAlcala , סמוך לכיכר דל סול (Plaza del Sol). חושש להידחות שוב, גויה החליט להגיש עבודה בסגנונם של ולסקס ומנגס הנערצים, ואכן הוא התקבל לאקדמיה הנכספת עם ציור של ישו הצלוב.

מכאן והילך אי אפשר היה לעצור את הצייר השאפתן: מי שלא קיבל אותו פעמיים כתלמיד, קיבל אותו לבסוף כנשיא האקדמיה והרבה שנים מאוחר יותר כצייר הרשמי של חצר מלך ספרד. יחד עם זאת, שנתיים לאחר שהתקבל לאקדמיה, גויה נאלץ להתפטר מתפקידו בעקבות מחלה, אשר הביאה לבסוף לחירשותו המוחלטת. על אף הצלחתו המקצועית, היחסים בין גויה לממסד הספרדי בכלל ולחברי האקדמיה בפרט נותרו מתוחים וטעונים, ולכן נראה שגויה היה מרוצה אילו היה יודע שכיום ציורו "ישו הצלוב" מעטר את קירות המוזיאון הלאומי, הפראדו.

ציורי הפרסקו בתקרת קאפלה סן אנטוניו דה פלורידה סללו את דרכו של גויה להפוך לצייר בית המלוכה

אפשר לבקר באקדמיה שהולידה כה הרבה אמנים ספרדיים בעלי מוניטין עולמי. קרלוס השלישי רכש את הבניין המפואר מבנקאי עשיר, ובשנת 1773 שינה את המבנה והתאימו לטעמו האישי ולצרכי האקדמיה לאמנויות. האקדמיה ידעה תלמידים בעלי שם כפיקאסו ודאלי (שגם יחסיו של האחרון עם האקדמיה ידעו עליות ומורדות, עד שהורחק ממנה). גם כיום, כאשר הסטודנטים לאמנות כבר לא לומדים באקדמיה אלא באוניברסיטת מדריד, הבניין עצמו לא איבד מקסמו. המבנה מתפקד כאחד המוזיאונים החשובים בעיר ויש בו אוסף מרשים של יצירות מהמאות ה-16 עד ה- 20. הציורים מייצגים את יצירותיהם של תלמידים בולטים שלמדו באקדמיה, וכן אוספים של ציורים שהוצגו במנזרים שפורקו על רקע כלכלי. גם האוסף הפרטי של שר המלך מנואל מוצג כאן – פטרונו וידידו הטוב של גויה היה בעל אישיות ססגונית, שהסתבכויותיו הביאו להחרמת אוסף האמנות שלו בשנת 1808.

פתח רחב בעל קשתות אבן מוביל אל הקומה הראשונה, שבה מצויים ציוריו של גויה. הנהלת המוזיאון החליטה להציג לא רק את עבודותיו אשר צוירו על פי הזמנת האקדמיה, אלא בחרה לשים דגש על אוסף רישומים לא קלים למראה, המשקפים פן אחר של עבודותיו של האומן. גויה הושפע מאוד מהמראות הקשים של מלחמת ספרד-צרפת, ותיעד אותם ללא כחל וסרק. הוא העז להראות את זוועות המלחמה בצורה אובייקטיבית, ללא נקיטת עמדה, בדרך שמשקפת את האלימות של שני הצדדים. ברישומים, גויה חושף ומתאר התרחשויות, אשר ראה בעיניו או שמע עליהם במדריד ובסרגוסה. מסיבות מובנות הרישומים לא התפרסמו בחייו של גויה, ורק ב- 1860 נכדו פרסם אותם לראשונה. לאחדים מהם מוצמדים צילומי מלחמה מהמאה ה-20, כדי להמחיש את תפקידו של גויה כצייר תיעודי ולחדד את המעבר מצייר של המלך לאמן בעל מסר חברתי. מרתק במיוחד לראות כיצד בעזרת שימוש בשחור ולבן בלבד גויה הצליח להעביר כל כך הרבה רגש, טירוף ושיגעון. כל אלו באים לידי ביטוי באופן חריף ברישומיו, שעדיין אקטואליים גם כיום.

ציורים של גויה באקדמיה לאמנות. לאחר שבקשתו ללמוד כאן נדחתה, נאלץ גויה להרחיק לרומא כדי ללמוד אמנות

פורץ דרך נועז
כשאתם מסיירים במדריד הישנה, לא הרחק מאזור כיכר דל סול ומבנה האקדמיה, הקפידו להרים מדי פעם את העיניים, וליהנות מאדריכלות הבתים הנשענים זה על זה: כל בניין מורכב ממספר קומות בעלות מרפסות, פיתוחי אבן, צבע תריס ופרזול זהים, אך כל בניין שונה מזה שלידו ויוצר חוויה אסטטית נעימה לעין. Carrera de San Jeronimo הוא רחוב אלגנטי במיוחד, ובבית מספר 32 נמצא ביתו הראשון של גויה במדריד. סופו של הרחוב מוביל אל כנסיית San Jeronimo. לפני בנייתן של קתדרלות העיר, זו היתה הכנסייה המרכזית והתקיימו בה חתונות וטקסי הדת המרכזיים של חשובי העיר. המלך אלפונסו ה-13 התחתן כאן בשנת 1906, והמלך הנוכחי, חואן קרלוס הראשון, הוכתר במקום ב-1975. בסמוך לכנסייה המרשימה נמצא מוזיאון הפראדו, אחד מעשרת המוזיאונים החשובים בעולם. ביקור במדריד אינו שלם מבלי לראות את מיטב יצירותיו של גויה לאורך כל שלבי הקריירה המקצועית שלו – מתקופת הזהר כצייר המלך ועד לסוף חייו המדוכדכים, שהוליד את הרישומים השחורים שמעידים על מצבו הנפשי הקודר. אפשר לראות כאן פורטרטים של בית המלוכה המציגים בפירוט רב את פריטי הלבוש, תוך הדגשה ושימת לב לעיטורי הלבוש, הבעת הפנים, מיקום הדמות ודרך עמידתה – כל המאפיינים הללו מייחדים את ציוריו של גויה ויוצרים הבנה של הדמות ומשמעותה והבנה של התקופה.

כשמסתכלים על יצירותיו של גויה ניתן להבין שהוא היה פורץ דרך, בעל סגנון נועז, שסלל את דרכו אל לבם של בני משפחת המלוכה. אל תחמיצו את התמונה הקבוצתית של משפחת המלוכה, שמאפיינת מאוד את סגנונו וגישתו האומנותית של גויה. בציור זה, לפי מיקום הדמויות, נטיות הפנים וההבעות, ניתן להבין כיצד גויה ראה את בני המשפחה ואת המאפיינים של כל אחד מהם, אופיו, מיקומו ותפקידו בבית המלוכה. יחסי הכוחות בבית המלוכה בולטים מאוד: המלך עומד אמנם קצת לפני כולם, אך המלכה עומדת באמצע, עמידה המבהירה שהכוח האמיתי של בית המלוכה נמצא בידיה. כל דמות מסתכלת לכיוון אחר, אין קשר עין בין הדמויות ונוצר הרושם של משפחה לא מאוחדת. שימו לב לאישה שפניה מוטות לצד ואינן ברורות: זוהי אחת מארבע המועמדות להיות אשת הנסיך, שעומד לידה, אך היות שבחירת לבו של הנסיך עדיין לא היתה ידועה, גויה החליט לשלב את אשתו לעתיד בצורה בלתי מחייבת בציור המשפחתי. כמנהג ציירים רבים בני התקופה, גויה הנציח את עצמו בפורטרט עצמי מאחורי המשפחה המלכותית.

גויה בכל פינה. קירות מסעדה ליד פלזה מאיור מעוטרים בהעתקי ציורים של גויה

המלחמה עם צרפת והמרד נגד הכיבוש הצרפתי גרמו להשקפת עולמו של גויה להפוך פסימית יותר, דבר שהשפיע מאוד על יצירותיו. שימו לב לציורים "ה-2 למאי" ו"ה-3 למאי", שבהם מתועד המרד נגד הצרפתים בכיכר דל סול וההוצאה להורג של המורדים על ידי הצרפתים למחרת היום. דוגמה נוספת ליצירות שמשקפות הן את התקופה והן התעוזה של גויה אפשר לראות בציורי "לה מאחה" (La Maya). גויה צייר את אותה האישה פעמיים, פעם אחת עירומה, ופעם נוספת לבושה. מבטה הישיר אל הצופה, מִתאר גופה, הבלטת שדיה, מותניה וירכיה אינו תואם את הקודים המוסריים של התקופה. כדי לטשטש את זהות המודל, פניה של האישה דומים למסכה, ללא הבעה של ממש. יש אומרים שהציור מתעד את אהבתו הסודית של גויה, הדוכסית דונה קאיטנה לבית אלבה. את ה"מאחה העירומה" חשף גויה רק בפני חברים קרובים, אך גם מבטה ושפת גופה של "המאחה הלבושה" הספיקו כדי לסבך את האמן במשפט של האינקוויזיציה.

כנסיית סן פרנסיסקו אל גרנדה. טובי האמנים מהמאה ה-18, בהם גויה, ציירו בה

גויה הופך לחביב הקהל
לאמנות, בדומה למוסיקה ולאדריכלות, היה תפקיד מרכזי בתחרות בין הכנסיות על מספר המבקרים: ככל ששם הצייר שפיאר את קירות הכנסיה היה ידוע יותר, גדולים היו סיכויי הכנסייה למשוך קהל מאמינים. דוגמה טובה לכך היא הכנסייה סן פרנסיסקו אל גרנדה (San Francisco el Grande). בזכות ריכוז האמנים הבולטים שציירו בה, היא הפכה לאחת הכנסיות המרכזיות של מדריד. הכנסייה נבנתה בין השנים 1761-1785, על כנסייה קטנה יותר מהמאה ה-16. אדריכלי הכנסייה נאלצו להתגבר על קשיים טכנולוגיים רבים על מנת להצליח לבנות את הכיפה הגדולה, שקוטרה כ-33 מטרים, והיא נחשבת לאחת הכיפות הגדולות בספרד. שערי ברזל עצומים מסמנים את הכניסה לכנסייה, פסלי שיש ענקים מעטרים אותה, ודלתות עץ בעלות פיתוחים מרהיבים ועיטורי זהב מצויים בחללה.

הביקור בסן פרנסיסקו אל גרנדה הוא בגדר חובה למבקר במדריד בעקבות גויה, שכן היא מהווה אבן יסוד בקריירה של האמן. שישה אגפים מצויים בה, שבכל אחד מהם יש מזבח, ובאמצע נמצא המזבח המרכזי. כל אגף צויר על ידי אמן אחר. האגף של גויה נמצא בחדר הראשון משמאל, והציור שצויר בו, בשנת 1781, מתאר את הנדרש והצפוי בציורי כנסייה, ואינו נותן דרור וביטוי לייחודיותו הגאונית של גויה. למרות זאת, או נכון יותר דווקא בשל כך, העבודה מהווה ציון דרך בחייו של גויה ומסמלת פריצת דרך. מאותו רגע בו נחשפה עבודתו, גויה הפך לחביב הקהל והניח כאן את היסודות לבנייה וחיזוק של עתידו המקצועי. לאחריה זומן גויה לבית המלוכה להכין פורטרט למלך, זמן רב לפני שהפך ציירו הרשמי של בית המלוכה. גם כאן ניתן להבחין בפורטרט עצמי של גויה – הדמות השנייה מימין למטה.

סן פרנסיסקו אל גרנדה. יצירותיו כאן היוו פריצת דרך חשובה בקריירה של גויה

ציורי הפרסקו בתקרת הקאפלה סן אנטוניו דה פלורידה (San Antonio de Florida), פרי ארבעה חודשי עבודה מואצת, היוו את פריצת הדרך האחרונה של גויה בדרכו להפוך בשנת 1799, שנה מאוחר יותר, לצייר הרשמי של מלך ספרד. גויה נחשב לאחד המומחים הגדולים לציורי פרסקו על תקרות כנסיות, עבודה מורכבת במיוחד הדורשת תכנון קפדני. האמן צריך לשער את קצב התקדמות עבודת הציור שלו, על מנת להורות לעוזריו על הכנת הקירות בחומר רקע, שניתן לצייר עליו רק במהלך 72 שעות מהרגע בו נמרח. ציור הפרסקו בקאפלה מתאר תמונה של סן אנטוניו הקדוש עושה נס ומקים לתחייה אדם מת, על מנת שזה יוכל לומר מי האשם בהריגתו. בפרסקו ניתן להבחין בנועזות האופיינית שמביע גויה דרך ציוריו: בניגוד למקובל בתקופתו, על תקרת הכנסייה הוא צייר נשים כמלאכיות וטען להגנתו שבתנ"ך לא נאמר שאין מלאכיות. ביצירה זו גויה צייר דמויות המרמזות על אנשים שלקחו חלק בחייו. יש האומרים שאחת מהנשים המלאכיות הייתה דמותה של הדוכסית דונה קאיטנה, שכאמור נלחשו שמועות שאהבתו אליה שלא נותרה במישור האפלטוני. מהלך חייו של גויה היו עמוסים באירועים ובהתרחשויות, בהם מחלתו וחירשותו, שהשפיעו על מהלך רוחו, והשתקפו בדרך בא ראה אנשים. גויה היה נתפס למצבי רוח קיצוניים, רוחו היתה קודרת, והוא כפה על עצמו להתנתק, לפעמים במשך שבועות, מכל קשר וקרבה לבני אדם. יש לשער כי בדידות וקושי אלו השפיעו על יצירתו, ואולי מסבירים במעט את הבעות הפנים של האנשים המצוירים בתקרת הקאפלה, שניכרת בהם הבעת טירוף, סבל וכאב.

הסתכלות חדשה על היצירות
גויה מת בשנת 1828, אולם עצמותיו הועברו מבורדו שבצרפת לקאפלה סן אנטוניו דה פלורידה רק בשנת 1919, והוא נקבר מתחת אחת מעבודות הפרסקו המרשימות ביותר שלו. פעם בשנה, ב-13 ביוני, מתקיימות חגיגות גדולות בקאפלה לכבוד הקדוש סן אנטוניו. כדי להגן על קברו של גויה ועל ציוריו הוקם ב-1928 מבנה נוסף, הסמוך לקאפלה דה פלורידה – העתק מדויק של הקאפלה המקורית – ומאז החגיגות עברו לשם. במסגרת החגיגות מתקיימת גם מסורת עתיקת יומין: בנות רווקות מניחות את ידן על סל עם מחטים, מספר המחטים שנשארות נעוצות ביד מסמן את מספר החברים שיהיו לאותה בת בשנה הקרובה.

פוסטר של "מאחה העירומה" בחלון ראווה של חנות במרכז מדריד

ממול לקאפלה כדאי להתעכב ולהתבונן בפסל של גויה, שפוסל ב-1986 על פי דיוקן עצמי שלו שנעשה שנתיים לפני מותו, בהיותו בגלות בבורדו שבצרפת: גויה, מבטו קשה וזעוף, יושב על כיסא, בלוק נייר מתחתיו ופלטת הצבעים בידיו.

אחרי מותו בגלות הצרפתית, ולמעשה עד עצם היום הזה, יצירותיו של גויה השאירו את חותמן על תושבי ספרד בכלל ותושבי מדריד בפרט. במאה ה-19 העתיקו את סגנונו של גויה במקומות רבים, מה שגרם לעייפות כללית מציוריו, אך בשנים האחרונות חוזרים לחקור את גויה בראייה אחרת, לא בהסתכלות עליו רק כצייר מהפכן חסר פחד מהמלוכה, אלא כאופורטוניסט. כך או כך, גויה היה ונשאר אמן חשוב ומשפיע לא רק בעבר אלא גם במדריד של ימינו.

בתמונה הפותחת: תחנת המטרו Goya, על שם הצייר, מעוטרת בעותקים של כמה מציוריו המפורסמים

תודה לבריסל איירלינס וללשכת התיירות הספרדית על עזרתם בהכנת הכתבה