מדבריות: מהו סוד קסמם?

כמעט שלוש שנים אחר כך, לאחר נדודים והרפתקאות אינספור במדבריות קולורדו, סונורה ומוהאבה, שב ואן דייק מן המדבר וחזר מזרחה. על פי עדותו, כשחזר, לא היה אותו איש שיצא לדרך". ביודעי רק מעט על חייו לפני ואחרי מסעו זה, אציין רק שתי עובדות חשובות: הוא החלים מהאסטמה וחי אחר כך עוד יותר משלושים שנים (וזה לבדו ראוי שייאמר בשבח המדבר), וכתב ספר, ספרון ליתר דיוק, בשם "המדבר" (1901), שהוא היצירה היפהפייה והמושלמת ביותר שנכתבה אי פעם על מדבר כלשהו.

בהתבקשי לכתוב דברי פתיחה לחוברת העוסקת כולה בנושא "המדבר", ולנסות להסביר מה סוד קסמם של אותם חבלי ארץ שחונים ושוממים, אני מוצא את עצמי מתמודד עם בעיה כפולה. עלי לדבר בשבח מה שהגדיר סופר "משלי" כדבר שהוא כמעט הגרוע ביותר בעולם, בכותבו: "טוב שֶבֶת בארץ מדבר מֵאֵשֶת מדונִים וכעס" (כ"א 19), ושאותו מנסה הציונות, בעקשנות מדהימה – נאמנה לנבואת ישעיהו ולרוחו הכללית של התנ"ך – להפריח ויהי מה זה שנות דור (ביערות קרן קיימת, בנגב ובערבה, למשל). עלי לעשות זאת בזוכרי את כתיבתו הנפלאה והבלתי ניתנת לחיקוי של ואן דייק, אך גם את ספקותיו באשר לאפשרות לתאר ולבאר כראוי את נפלאות המדבר.
כך הוא כותב בהקדמה לספרו: "אולי אוכל לספר לכם דבר מה מאשר ראיתי בשתי שנות נדודי: אך לעולם לא אוכל לספר לכם את גדולתם של הרים אלה, לא את הדר הצבע שעוטף את החולות הלוהטים שלמרגלותיהם. לשווא אנו יורים חיצים אל השמש, ובכל זאת אנו ממשיכים לירות".

זה שנים רבות אני מנהל סיפור אהבה עם מדבר. וכדרכם של סיפורי אהבה, גם זה רצוף עליות ומורדות, אושר גדול ותסכול וכאב גדולים לא פחות. במהלך השנים הללו ניהלתי בו־בזמן פרשיות אהבה גם עם מדבריות אחרים, ועדיין אני מעז, גם כעת, להעיף מבט בוחן בחבלי מדבר נוספים. עם רקע כזה אני נחשב לכאורה למומחה בנושא. ובכל זאת, גם אני איני חושב שאצליח יותר מאשר לירות חיצים אל השמש. על כן, רק כדי לשפר את סיכויי במטווח בלתי אפשרי זה, אשתמש מפעם לפעם גם בחיציהם של אחרים.

בהעדר תכסית יהיה מתחת לרגליך, או לא הרחק ממך, סלע חשוף ובלוי, עתיק מכל אבן מסותתת או מבנה שיצרו ידי אדם; עתיק מאות מונים מעצמות אדם קדמון, העשויות להיחשף כאן או בכל מקום אחר בתבל.

זוהי גם ההזדמנות לשיעור שני, מאלף לא פחות, על משמעותו של זמן ומיקומנו שלנו, בני המין האנושי, בלוח הזמנים של הבריאה. כאן אפשר לגלות את אי־הרלוונטיות של המונח "נצח" בהקשר של עם או של תורה כלשהי. כאן אפשר להבין מה ידע קוהלת, שכתב "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (א' 4).

הביטו בפני הסלע והקרקע הבלויים שבמדבר: בגומות, בסדקים ובחריצים שבהם. עמדו לזמן קצר לא בצל, ותנו לחוּמה הנורא של השמש להכות בכם. המתינו מעט לפני שתמצאו מחסה מהצלפותיה של סופת אבק או סערת חול. קוו לראות – ולו רק פעם – שטפון פתע, עז והרסני, בערוץ מדברי יבש בדרך כלל. חוויתי סופות שלג ומפולות בהימלאיה ושטתי על גליו הסוערים של האוקיינוס "השקט"; אבל המדבר הוא המקום שבו אפשר להרגיש יותר מבכל מקום אחר בעוצמתם של כוחות הטבע, המעצבים את פניו. "זוהי ארץ זועפת של פסגות מבוקעות, עמקים קרועים לגזרים ורקיע לוהט", כתב ואן דייק, "ובכל צעד וצעד ירמוז לך הפראי, המתריס, המתגונן. כל דבר בגבולות המדבר נראה כנלחם בכוחות ההרס. יש כאן מלחמה בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות ולאכזריות בשום מקום אחר בטבע".

לכן אין כיום מקום טוב יותר מן המדבר, לחוש בו תחושת בראשית, כמו זו שתיאר הנוסע האנגלי דאוסון בּוֹרֶר, שסייר בסיני בתחילת המאה ה־19: "אכן זו, בחלקים רבים, שממה שפראותה מרתקת, שהדרה בלתי ניתן לתיאור… יכול הינך לדמות כי הושלכת על פלנטה שטרם עוצבה בידי הכל יכול למקום נושא חיים".

תחושות אלה שמעביר המדבר, של רגע אחרי הבריאה, של ממדים פיסיים וזמניים אחרים ושל עוצמת כוחות הטבע, הוציאה מפי צ'ארלס מ. דָאוּטִי, שנדד, חקר והתייסר במדבר ערב בשנות השבעים של המאה ה־19, את ההצהרה הדרמטית הבאה: "מה חייך הקטנים והתפלים, אם לא מקרה מצער בחיי היקום הגלום?" אך גם כשהתגובה הרגשית אינה כה דרמטית, יכולות התחושות שמעורר המדבר ללמד מידה רצויה של ענווה וכבוד לטבע.