דרך עפר מקרטעת מובילה מצומת חושניה דרך מוצב המוקף בעצי תאנה אל אגם רמתניה. הדרך עבירה לג'יפים, טנדרים ורכבים רגילים יודעי סבל, בעיקר של דייגים חובבים. הג'יפ חלף באיטיות על פני המהמורות, והקרוואן גבה הגחון שלי דילג בעקבותיו בזהירות. מיקמתי את הקרוואן קרוב ככל האפשר אל שפת האגם, במקום בו אוכל לתמרן ולהסתובב עם הקרוואן הרתום לג'יפ.
מאגר בני צפת או מאגר רמתניה, לא ברור למה הוא זקוק לשני שמות, יושב במקום פסטורלי במזרח מרכז רמת הגולן. הוא נוצר מאחורי סכר על נחל יהודיה עליון. באזור הזה הנחל הוא מסיל, חריץ קטן ברמת הבזלת, ולא קניון אימתני. האגם מושך אליו דייגים, בעיקר דוברי רוסית כפי ששמעתי בצעקות בין דייגים, או דרוזים.
מיקמתי את הקרוואן קרוב ככל האפשר אל שפת האגם (צילומים: רונן רז)
אנואר ואשרף ושלושה ילדים הגיעו מהכפר בוקעתה בצפון הגולן.
הילדים משתעממים אומר אנואר – מתנצל למחצה על שהפר את הסגר – אז באנו לכאן לטבע, לדוג. גם המבוגרים משתעממים, אני אומר והם צוחקים.
חברת המים של הגולן שמקימה את האגמים מכניסה לתוכם קרפיונים ודגי כסיף כדי שיאכלו את האצות והמים יישארו נקיים ולא יסתמו את הצינורות, מספר אשרף. אנחנו דגים אותם וזורקים אותם בחזרה למים, רק בשביל הספורט, לא אוהבים לאכול אותם.
ומה כן אפשר לאכול בכפר, אני מתעניין.
המסעדות סגורות, אתה יכול לעמוד בחוץ להתקשר ולהזמין ויביאו לך לאוטו.
ומה בתפריט? פיתה, לאבנה, סמבוסק הם אומרים ואני מזיל ריר וחוזר לקרוואן לאכול משהו.
באנו לכאן לטבע, לדוג. גם המבוגרים משתעממים
עופות המחפשים קירבה למים מגיעים לאגם וסביבותיו והופכים אותו לגן עדן, בעיקר בעונת הנדידה בסתיו ובאביב. אני אוהב להביט בציפורים ולהכיר את ההתנהגות האופיינית שלהן. אנפות אפורות אורבות שעות באותה תנוחה מעל המים, ומידי פעם פורשות כנפיים גדולות ועפות למקום חדש. משנה מקום משנה מזל. לבניות גדולות משוטטות בלבן בחוף האגם, וברגע הנכון נועצות את מקור החנית שלהם בדג לא זהיר. על היבשה בין הפרות מהלכות תאומותיהן אנפיות הבקר שנבדלות מהן במקור צהוב. הן למדו שיחסי השלמה (קומנסאליזם) עם הפרות הוא הדבר המשתלם ביותר לכלכלתן. החרקים שנמלטים מן הפרסות של אלו נופלים כפרי בשל למקוריהן. הן נהנות, והפרות לא ניזוקו. סיקסקים קולניים בצבעי חום שחור ולבן ברורים נעים בין אגם ויבשה בחוסר שקט. שקנאי בודד שט לו באיטיות על פני האגם. אולי נפצע ולא יכול היה להמשיך בנדידה עם חבריו. ובין כל היפים והמוכרים האלו אני מזהה בהתרגשות עוד שני פרטים פחות שכיחים, חסידות שחורות. בטן לבנה עכורה ושאר הגוף כולל ראש וצוואר שחורים. נדירותן היא חלק מיופיין.
קילומטר מן האגם על גבעה נישאה ובין שפע צמרות עצים, בניגוד לצחיחות רמת הגולן של סתיו טרום הגשמים, נמצאים שרידי הכפר הסורי הנטוש רמתניה ששוכן על שרידי כפר ביזנטי קדום והתיישבות ציונית מסוף המאה ה-19 שננטשה. בית המוכתר בראש הכפר היה פעם בית ביזנטי עשיר עם קשתות מעוטרות בדגמים גיאומטרים וצלבים על בזלת. לפני שקיעה יצאתי ברכיבה על אופני הרים סביב האגם. על האפרים הירוקים הבחנתי בתנועה ובמשקפת שמחתי להבחין בצבי ארצישראלי, זכר נאה חזק ועב קרניים. דרך העיניות הבחנתי לא הרחק ממנו בפרט נוסף. סקירה של כל האזור גילתה לי שישה צבאים נוספים שלאחר שהביטו בי בחזרה בחרו לסובב את אחוריהם הלבנים אלי, לנפנף בזנבות השחורים ולהימלט מהמקום בקפיצות ראוה, תוך שליחת מסר שאין לי מה לרדוף אחריהם כי הסיכויים שאשיג אותם קלושים. שמחתי להיווכח שהצבאים מתאוששים וממלאים מחדש את הסוואנות של רמת הגולן. שקיעה יפה אישרה לי את בחירת המקום הפסטורלי וצבעה את השמים והמים בצבע אדום עז. באור אחרון הצלחתי להשלים את הקפת האגם ולהיכנס לקרוואן.
לקראת חצות החלה רוח שהלכה והתעצמה. הצלון שפרשתי אחר הצהרים נגד השמש התפרק והתנפנף לו. על זה לא חשבתי, אמרתי לעצמי, בטח כולם יודעים את זה כאן ואני לא טרחתי לשאול. לא סתם בחרו להקים לא הרחק מפה על ההר שורה של טורבינות רוח לאגירת אנרגיה. ביכיתי את הרעיונות הנמהרים והלא אחראיים שלי.
בבוקר, כשכבר הבנתי שהרוח תהיה פה איתי גם במשך היום, ירדתי אל שפת האגם לשטוף כלים ולהתרחץ. פגשתי שם את סרגיי הדייג יושב על כסא מתקפל ואוחז חכה בידו. הוא מגיע מידי פעם לדוג כאן, בעיקר קרפיונים. היום אני לא מצליח לדוג כלום, הוא רטן, שנים שאני מגיע במיוחד מכרמיאל ואף פעם לא נתקלתי ברוח כזו.
אכן רוח אכזרית, השתתפתי בצערו, אבל בפנים רווח לי. אחרי הכל אולי ההחלטות שלי לא תמיד כל כך גרועות…
אחרי הכל אולי ההחלטות שלי לא תמיד כל כך גרועות…