הערב נפרדתי מיפו בהפגנה שהגיעה אל משטרת המחוז קרוב לפתח הדירה השכורה בשוק היווני, זו שהיתה ביתי במשך שנתיים.
בימים האחרונים ניתקתי את ביתי המתגלגל מן הג'יפ והשארתי אותו בין חברים בהרי ירושלים. נסעתי ליפו כדי לארגן את הדירה לקראת העזיבה הסופית, לפחות לעת זו, של חיי הקבע. מעתה יהפוך הקרוואן שלי לביתי היחיד בכתובת דואר נע ברחבי המדינה.
נשמתי עמוק את אווירת ההפגנה, והרגשתי את הריח המשכר של החופש, ליתר דיוק הזכות להילחם למען החופש. הרגע בו אני בוחר לקחת אחריות על החיים שלי, להוביל את עצמי בשבילי החיים במקום שארועי החיים יובילו אותי לאן שנושבת הרוח. זה רגע מכונן שבו אני מתגבר על המעצורים והפחד ומתחיל להאמין בעצמי.
חמש שנים התגוררתי ביפו. החלפתי שבע דירות בתקופה הזאת, החל מהדירה של איילה מול חוף גבעת עליה, שבועיים סאבלט בלופט של צלם בשוק היווני, דירה בורגנית ברובע עם חנייה ומעלית, כוך קטן בגיחה החוצה אל פלורנטין למשך חודשיים, ועד לדירה הנוכחית שבה ביליתי את השנתיים האחרונות. דירה ותיקה עם תקרות גבוהות, מיטת גלריה יצירת פאר שאחד הדיירים הותיר אחריו, וגג גדול שכולו שלי, שאליו הייתי מטפס דרך החלון ויושב עם כוסית יין מול מגדל השעון.
ההחלטה לעזוב את בית הקבע ולצאת לחיי נדודים, דומה להשתחררות מכבלי החברה ויציאה לחופשי. בחירה בדרך חיים של אנרכיה עם אחריות אישית. או כמו שאמר צ'יף אינדיאני בספר "רוח האדמה": לכל אדם מגיע לחיות בדרך בה אפשר לצאת מן הדעת בשלווה, להחיות תאוות שונות ואף משונות, לטעום פירות אסורים.
כבר ארבע שנים לפחות שאני חולם לצאת למסע בקרוואן אל הבלתי נודע. בתור בעלים של חברת טיולים מצליחה כבר חשבתי שאי אפשר לעצור את הגלגל, והוא ימשיך להסתובב לעד ואני אסחף איתו. עד שהגיעה הקורונה ולימדה אותי ואת כל העולם איך עוצרים את גלגל החיים באיבחה אחת.
עכשיו אני נפרד מיפו. קצת עצבות מהולה בנוסטלגיה וזיכרונות יפים, יחד עם סקרנות לחיים החדשים שאותם התחלתי לטעום בשבועיים האחרונים.
אחרי ההפגנה, בשעת לילה הסתובבתי ביפו העתיקה והמסוגרת בעצמה. הלכתי בסימטאות החשוכות של שוק הפשפשים, עליתי אל פסגת יפו והכנסיה המוארת כל לילה, ירדתי אל הנמל שנמצא בשיפוצים ולקראת מתיחת פנים. הרחקתי עד הפארק של עג'מי לחוף הים. פעם היו פה הררי זבל והנה יפו היפה השתנתה.
האם אני הקטן, היחיד, יכול באמת לשנות את המדינה? אמר פעם מפגין בודד נגד מלחמת וייטנאם "אני לא יודע אם אוכל לשנות את המדינה, אבל כשאני מפגין אני מוודא שהמדינה לא משנה אותי".
בפוסט שהעליתי השבוע לפייסבוק כתבתי:
"עכשיו רבע לשבע מול משטרת ת"א יפו רחוב סלמה. בפנים דנים אוחנה, השר לענייני פינוי הדרך לנתניהו, המפכ"ל או הממולא שלו, ועוד כמה שחושבים שהם חשובים יותר מקליפת השום.
בחוץ סתם עמך צועק שכואב לו ושביבי ילך כבר הביתה ויפסיק להפיץ את מחלת השגעת…
הצטרפו אם בא לכם לצאת ממחשכי הסגר ולפתוח את עולמכם ואת לבכם…
אני מה איכפת לי אני… יום אחרון שלי ביפו ואני נעלם עם הקרוואן…".
התגובות הראשונות שקיבלתי היו מיפה וגבי, חברי לאותה כיתה בבית הספר היסודי קורצ'אק בבאר שבע. שניהם כתבו נוסח דומה כזה פחות או יותר:"בהכירנו אותך גם אם תתגלגל בקרוואן אל סוף העולם, לא תוכל להתעלם ממה שקורה כאן".
אני דווקא מקווה שכן. אולי עוד לא מאוחר מידי להשתנות…
