תקופה ארוכה לא כתבתי. אחרי רצף של שנתיים מופלאות בהן התגלגלתי בקרוואן ממקום למקום, תוקע יתד זמנית כל פעם במקום אחר, כולי מלא תשוקה לחקור את הסביבה החדשה, מטייל בג'יפ וברגל, פוגש אנשים וגומע בצמא סיפורים. לעת ערב, בביתי הקט על גלגלים, ישבתי מול המחשב ושפכתי מילים על גבי מילים.
ואז, אי שם בגליל העליון בסוף הקיץ, שאלתי את עצמי לאן מועדות פני. האם נועדתי להמשיך לנדוד, בארץ, ואולי זה הזמן לצאת לעולם. ואולי יבש המעיין הפנימי שלי, הנדודים הפכו אצלי לשגרה ואני צריך לחפש מה הדבר הבא שירווה את נפשי, שימלא את חיי. שמא הגיע הזמן להתיישב מחדש, לשכור בית ולשוב אל מה שנקרא במחוזותינו חיים יציבים.
הבית מעל הוואדי
מודעה בפייסבוק משכה את תשומת לבי והציעה לסבלט את "הבית מעל הוואדי" של טל ונועם ביישוב קציר. בתמונות המצורפות הבית נראה לי היפה ביותר בארץ. באותו רגע הרמתי טלפון ושעה לאחר מכן כבר נסעתי ראיתי אהבתי ושכרתי. הקרוואן נח למשך שלושה שבועות בחניון מתחת לבית ואני ביליתי ימים קסומים בבית היצירתי בין עבודות עץ אמנותיות, קירות של מוזאיקה, כלים חקלאיים עתיקים, וגינת ירק עשירה. ניכר שהבית הזה נעשה באהבה. זכיתי להתפנק ברחצה באמבטיית עץ מרהיבה שבנה נועם אמן העץ, לנוח בערסל תחת עץ החרוב, להתבונן באותה שקיעה אדומה ממרפסת העץ. חגגנו שם ימי הולדת שלי ושל בת זוגתי מריאנה, אירחתי מפגשים משפחתיים, מסיבות עם חברים.
שלושה שבועות חלפו להם ביעף כדרכם של זמנים יפים. נפרדתי מהבית המושלם, אבל עדיין התמהמתי מלשוב אל הקרוואן. השארתי אותו בחניית הבית בקציר, ובינתיים העברתי את זמני בין בתי חברים ומשפחה במרכז ובצפון, באוהל בחוף מעיין צבי וביער אלונה, והתפניתי לאירוע משמח בחיי.
ענבל, בתי הבכורה התחתנה, וכל המשפחה היתה כמרקחה לקראת ערב חינה והחתונה שלה עם עילם, אותו היא בחרה באהבה. חגגנו בחצר הבית של שמחה, אשתי לשעבר. כמה יצירתיות, אושר ואהבה מילאו את כולנו. אחד השיאים היה תהלוכת רחוב ספונטנית ברחובות כרכור. ענבל ורוני בת דודתה שגם התחתנה באותם ימים, ושתי האימהות שמחה ואורלי, לבשו שמלות מרוקאיות, וכולנו צעדנו בתופים ובמחולות עם נגנים מתושבי השכונה, לקול תרועות השכנים. הצטרפתי למנגנים הצועדים עם הבונגוס שלי, ומעלי ריחפה עננה של אושר שראו אותה בבירור.
ענבל ועילם נסעו להודו לירח דבש, ושמחה לטיול בבוכרה היפה. אני נדדתי בין הבית של ענבל בקיסריה, הבית של שמחה, אצל חברי ילדות בתל אביב ובגבעתיים, ואצל מריאנה בירושלים. רק הקרוואן עמד לו ריק כל הזמן הזה ותהה אנא מועדות פניו.
יום אחד חזרתי אל הקרוואן, רתמתי אותו לג'יפ והעברתי אותו לחצר של אבא שלי בכפר חיים. לרגע הוא נעור לחיים, אבל שוב הוא נותר בבדידותו, מושך רק את מבטיהם של עוברי אורח במושב. אבא שלי נכנס מידי יומיים לבדוק שהטעינה הסולרית מספיקה כדי להפעיל את המקרר. מריאנה ואני טסנו לחו"ל.
בתמונות המצורפות הבית נראה לי היפה ביותר בארץ
מודעה בפייסבוק משכה את תשומת לבי והציעה לסבלט את "הבית מעל הוואדי" של טל ונועם ביישוב קציר
זכיתי להתפנק ברחצה באמבטיית עץ מרהיבה שבנה נועם אמן העץ
כל המשפחה היתה כמרקחה לקראת ערב חינה והחתונה של ענבל בתי עם עילם, אותו היא בחרה באהבה
לשאוף אוויר בתורכיה ובדרום אמריקה
גם מי שחי לו בקרוואן ומטייל בארץ כמעט מידי יום, צריך מידי פעם לצאת לשאוף אויר בעולם. שעה טיסה ונחתנו באנטליה, תורכיה. זה נשמע נדוש, כמו לטייל בחצר הגרוטאות האחורית, אבל כל כך יפה שם. לעלות לעת שקיעה לגבעת החימרה ולראות את להבות האש הבוקעות מן ההר. לטייל בין חורבות עיירת החוף אולימפוס ולרחוץ במעיין השופע מתוכם. לשבת מול פלגי מים על שולחנות נמוכים ולסעוד סלטים תורכיים ודגי פורל. ללכת בקניון סקליקנט במעלה הזרם ולעלות מפל אחרי מפל עד שאי אפשר יותר. לשוט בין מפרצי קאש מעל העיר העתיקה קקובה ששקעה למצולות הים, לעלות אל הרים גבוהים ולהשקיף אל נופים שלא נגמרים אף פעם, לצאת לרפטינג בקניון קופרולו, להתארח במלונות צנועים ויפים אצל אנשים מסבירי פנים. טיילנו שבוע בריביירה התורכית לאורך מפרצי החוף הים תיכוני, ולאחר מכן עלינו אל ההרים והצטרפנו למפגש עולמי של אנשי הריינבו בעמק רחב ידיים הכלוא בין יערות והרים. הריינבו היא תנועה עולמית שמשמרת את אווירת ההיפים של שנות השישים. אנשים מתאספים מכל רחבי העולם, נוטים אוהלים, מבשלים ביחד, מנגנים ושרים, מטיילים, מציעים סדנאות להעשרת הגוף והנפש, ובעיקר נמצאים ביחד ונותנים מעצמם אהבה ותמיכה וסבלנות והכלה. האנרגיה הטובה זורמת בין כולם, והכל חינם ללא כסף. ובכל זאת… בסיום כל ארוחה יוצא לאור כובע של קסמים עם חבורה מתחלפת שרוקדת מנגנת ושרה בין כולם, ואנשים תורמים כפי רצונם ויכולתם מטבע או שטר או נשיקה אל הכובע… אפשר להתמכר לחיים האלו, יש לא מעט אנשים שאימצו את דרך הריינבו לאורח החיים שלהם, ונעים בעולם ממפגש אחד לשני.
הזמן חלף ושבנו לארץ. הגיע חודש נובמבר והחורף התדפק לו בפתח. העברתי את הקרוואן מכפר חיים אל חוות הסוסים של דני במושב עמיקם שקיבל אותי כתמיד בזרועות פתוחות וברוחב לב, ונסעתי להדריך טיול של חודש ימים בפטגוניה, דרום צ'ילה וארגנטינה, מהאזורים היפים בעולם. אני אוהב טיולים ארוכים, עם תחושת הדרך היבשתית המתמשכת בנופים מתחלפים של מדבר יערות והרים, הליכות ברגל. גם אם זה טיול מודרך, שיהיה כמו טיול מוצ'ילרי עם טעם של פעם. שוב אני טועם מהמרחבים המוכרים והאהובים, ושוב עולה בי המחשבה שאולי אסע לחו"ל אקנה אוטו-קרוואן ואמשיך את מסע הנדודים שלי אל העולם הגדול… הבטחתי לעצמי שאחשוב על כך כשאהיה גדול… בינתיים אני רק בן שישים וחמש, מנהל את חברת הטיולים שלי, אקו טיולי שטח, ומעביר את חיי בנדודים בארץ… וכותב.
שעה טיסה ונחתנו באנטליה, תורכיה. זה נשמע נדוש, כמו לטייל בחצר הגרוטאות האחורית, אבל כל כך יפה שם. לעלות לעת שקיעה לגבעת החימרה ולראות את להבות האש הבוקעות מן ההר
לעלות אל הרים גבוהים ולהשקיף אל נופים שלא נגמרים אף פעם
לטייל בין חורבות עיירות החוף אולימפוס ולרחוץ במעיינות השופעים מתוכם
להתארח במלונות צנועים ויפים אצל אנשים מסבירי פנים
לשוט בין מפרצי קאש מעל העיר העתיקה קקובה ששקעה למצולות הים
נסעתי להדריך טיול של חודש ימים בפטגוניה, דרום צ'ילה וארגנטינה
שמורת הטבע פיצרוי ואגם לאס טורס
עם תחושת הדרך היבשתית המתמשכת בנופים מתחלפים של קרחונים מדבר יערות והרים
דרום צ'ילה וארגנטינה, מהאזורים היפים בעולם. אני אוהב טיולים ארוכים
הליכות ברגל. גם אם זה טיול מודרך, שיהיה כמו טיול מוצ'ילרי עם טעם של פעם
בוקה… זר תורמוסים בשלל צבעים לחוף האגם
מערות השיש באגם חנרל קאררה
בחזרה לקרוואן
חזרתי לארץ למושב עמיקם והפעם חזרתי לקרוואן. הבן שלי נדב הוא איש עבודה עם ידי זהב וסבלנות אינסופית. אני זוכר את הימים שהייתי מתקן משהו בבית ונדב הילדון היה מסתכל בעניין פוער עיניים יפות וסקרניות. היום זה התהפך, נדב עובד ואני מתבונן ומעריץ, כל כך סומך עליו. ככה ייבשנו את המים שחדרו לקירות מהגשמים, סתמנו את הסדקים, ז"א נדב סתם. ככה תיקנו את מתקן החימום של המים במקלחת, ז"א נדב כמובן. הקרוואן מוכן. נגמרו התירוצים. זה הזמן לזוז. מה עוד מעכב אותי. עוד יום עובר ועוד יום. לאן נעלמה שיגרת הנדודים האהובה עליי? הרצון לראות משהו חדש בכל יום, לחקור מערות, לטפס אל מצודות, לפגוש בנזירי המדבר, להתעניין בערביי הגליל, להסתובב בין זאבים וכיפות אדומות ביער אודם ברמת הגולן.
בינואר 2023 יצאתי שוב לדרך. שמתי את פעמיי לעזוז. מעניין איך זה יהיה הפעם. ימים יגידו.
—————–
רונן רז – אגרונום במקצועו וטייל בנשמתו, ממייסדי טיולי השטח בארץ, חי וטייל במשך שבע שנים באסיה, אפריקה ואמריקה, גידל תנינים בונצואלה ונאבק למען הפילים בקניה. בונה מסלולים ומדריך טיולים מזה 25 שנה, בעלים ומנהל של חברת אקו טיולי שטח.
לכל פרקי הבלוג מבוא לנדודים