"נאקב א-דל", מעלה הצל, הוא אחד מן המעלות העתיקים המטפסים במצוקים התלולים מן הערבה אל רמת המדבר. המעלה הצר מתפתל בחכמה מול המצוק התלול ששיני הזמן נגסו בו והותירו קטעים קשים המחייבים זהירות יתרה. בסופה הדרך מגיעה אל "ג'בל סבאח" ושמו בעברית הר שחרות. ממרומי המצוק נפתח נוף מרהיב של ישובי הערבה, יטבתה, גרופית, קטורה ולוטן, וברקע במזרח הרי אדום מעבר לגבול ירדן.
ספי הנגבי הוא הרוח החיה שנשבה ונשפה מאחורי הקמת הישוב שחרות השוכן על ההר. למרות מוצאו החולוני-פולני, הוא נמשך אל המדבר והתגלגל בין סמר, צופר וספיר בשנות ה-70, עם חלום למצוא שטח ולהקים חוות גמלים. הוא איתר את המקום על המצוק המשקיף לעבר הערבה והרי אדום, והתרוצץ עם משנתו בין ראשי מועצות, הסוכנות היהודית, וצעירים חולמניים אותם גייס להתיישב בחור נידח בנגב. לבסוף קרה הבלתי יאומן. באמצע שנות השמונים המחלקה להתיישבות שלחה משאיות, מנוף וכמה שקוביות לאי שם, וכך נולד הישוב.
בתחתית הנאקב העתיק אני מזהה שפע מתקני דרך, מה שאומר שהשביל הזה היה פעם הומה נוסעים. שורת שיניות שלמות וברורות סימנה את תחילתו של המעלה, ושורה נוספת למעלה ציינה את סופו. מעגלי אבן עם מצבות פולחן השתרעו לכל אורכו של השביל, לתת שירותי אמונה וחיזוק הנפש מול תלאות הדרך. גלי אבנים, טומולי, נערמו על קברי אלו שמצאו את מותם במסע. באמצע הדרך גילה נתן (שעוד ידובר בו רבות) מעיין שסיפק את צרכי הנוסעים ובהמות המשא שלהם. לימים הוא שוחח עם בדואים מהיישוב הירדני השכן רחמה, ולמד מפיהם את שם המעיין, "עין אל ערוסי" מעיין החתונה.
בוואדי רחב למרגלות המצוק פגשתי שני צבאים זכרים צפופי פרווה ועבי קרניים. הם בחנו אותי בסקרנות, והתרחקו בריצה קלילה ושקולה. צעדתי לבד ובשקט והפתעתי ממקומו שועל עטוי פרוות חורף כהה. זנבו הארוך והשעיר נישא אל על ובקצהו פונפון לבן. על מצוק רם ישבו שלושה זקני יעלים עם קשתות קרניים מכובדות והתבוננו על נוף המצוקים ממרום מושבם וכובד שנותיהם. שמחתי לראות את שפע חיות הבר במדבר.
בתחתית הנאקב העתיק אני מזהה שפע מתקני דרך, מה שאומר שהשביל הזה היה פעם הומה נוסעים. שורת שיניות שלמות וברורות סימנה את תחילתו של המעלה, ושורה נוספת למעלה ציינה את סופו
"נאקב א-דל", מעלה הצל, הוא אחד מן המעלות העתיקים המטפסים במצוקים התלולים מן הערבה אל רמת המדבר
החאן בסוף העולם הפך למלון המפואר והיקר ביותר בארץ
חניה בשחרות
שבוע ימים לפני כן, ממקומי בקיבוץ סמר, יצאתי לנסיעה מאתגרת אל שחרות. שמונה קילומטר בקו אווירי או 53 קילומטרים בכבישי הדרום, הציעו האפליקציות. בחרתי בדרך השלישית. ליד יטבתה ירדתי לדרך עפר שעוברת בנחל שחרות. על גבעה לצד האפיק ביקרתי במלכודת נמרים שלימה למדיי שנראה כי רק גדי פועה ואבן גולל חסרים בה ללכוד נמר שחסר זה מכבר. בדרך דיברתי עם ידידי עופר מחוות התנינים בערבה "אם כבר אתה מגיע לשחרות, אתה חייב להכיר את נתן" אמר לי.
הדרך התחילה בטוב בערבה והחלה להקשות ככל שטיפסתי במעלה המצוק. הג'יפ למוד השטח שלי נעול ב-4X4 טיפס לאט ובנחישות ויחד עברנו את העליה בשלום, אולם בהחלטה ברורה שלא נשוב לטפס בו. לפחות עד שהזמן יעשה את שלו ונשכח את הקשיים.
למעלה, על רמת המדבר, המשכתי אל שחרות הזוכה בתואר "המקום הנידח ביותר בישראל", או לפחות מתחרה ב"עזוז" על הבכורה. חיפשתי את הבית של ידידי ערן לוין "מר מדבר" בין בתי הבוץ והאבן, היורטות, האוהלים הבדואים, הקרונות, האיגלו, ושאר מחילות המגורים היצירתיות של שחרות. ערן היה בבית, עטוף בפארווה וכובע צמר כנגד הקור החורפי של אחר הצהרים וקיבל אותי בחיבוק חם ותה מתוק. "בוא לכאן" הזמין אותי ערן "תחנה את הקרוואן בחצר שלי, יש מים וחשמל ותכיר את המקום. בוא נעשה סיבוב היכרות עם החברים. במיוחד אני רוצה שתכיר את…" – "נתן", השלמתי.
נתן קיבל את פנינו בחצר ביתו והצביע על קופסה עם חלקי מתכת מאובקים. "אלו שברי מטוס ממלחמת העולם הראשונה שמצאתי באחד היובלים של נחל חיון". זה היה המשפט הראשון ששמעתי מנתן ומיד הוא מצא חן בעיני. "פניתי למוזיאון חיל האוויר שיבואו לאסוף את השברים ולחקור מה הסיפור, אבל לא עניין אותם מטוס מלפני 48. כשמחירי הברזל עלו והסינים שילמו היטב על כל גרוטאה, הגיעו הבדואים ופירקו את המטוס". נתן פשפש בקופסה ושלף קופסת שימורים חלודה עם כיתוב באנגלית "מצאתי שתי קופסאות כאלו ליד המטוס, נראה שהטייס והנווט יצאו ללא פגע, ואכלו משהו. זמן מה לאחר מכן מצאתי עוד קופסה כזאת בבקעת עובדה, ואחר כך עוד אחת ליד באר מילחן, כך שאני יודע מה הייתה דרך המילוט שלהם אל הכוחות הבריטים שישבו אז בעקבה". נתן סיים ואני הבנתי שהוא בעצם אוסף סיפורים.
כמה ימים לאחר מכן נפרדתי מקיבוץ סמר, עליתי בכביש אל רמת המדבר, צומת שיזפון, בקעת עובדה, והגעתי לשחרות. מיקמתי את הקרוואן ברוורס לא מושלם ליד הצריף של דותן. בערב הלכתי עם ורד וענר, האישה והבן של ערן, לבית הקפה המקומי. ענבל, בעלת המקום, הגיעה לכאן בחופשת השחרור שלה ומאז היא כאן כבר שלושים שנה, מגדלת שתי בנות ובונה בתים במו ידיה.
"אני בנאית" היא אומרת לי, "אחרי שלושים שנים החלטתי לעשות שינוי, ולפני חודשיים פתחתי את בית הקפה בחצר שלי, פעמיים בשבוע, ימי שלישי ושבת. קצת חסר לי היום הפיזיות של בניית בתים, אז אני יוצאת לטיולים ברגל". ענבל מעשית מאוד כדרך גבר, ויש בה עדינות נשית ושימת לב לפרטים הקטנים. נראה ששני הצדדים האלו שורים אצלה בהרמוניה. אישה יפה, אפורת שיער, חיוך ביישני משהו. היא לא למדה לבנות בתים, היא לא למדה בישול, היא פשוט בונה ומבשלת. קיר ביתה פונה אל בית הקפה. נדמה שכל אבן נבחרה בקפידה והתחברה בטיט ואהבה אל האבנים שלצידה. כך גם הכינה מרק שעועית שחורה טעים להפליא, פאי תפוחים ללקק את האצבעות, וכוס יין חם בערב קריר שמשלים את התמונה. נכנסתי לקרון האירוח להודות לה ושוחחנו מעט על מעשיי במקום. סיפרתי לה שביום שבת אני יוצא לטייל עם נתן. "לא יאומן" אמרה "תדע לך שזה לא מובן מאליו".
"אני בנאית" ענבל אומרת לי, "אחרי שלושים שנים החלטתי לעשות שינוי, ולפני חודשיים פתחתי את בית הקפה בחצר שלי, פעמיים בשבוע, ימי שלישי ושבת"
קיר ביתה פונה אל בית הקפה. נדמה שכל אבן נבחרה בקפידה והתחברה בטיט ואהבה אל האבנים שלצידה. כך גם הכינה מרק שעועית שחורה טעים להפליא, פאי תפוחים ללקק את האצבעות, וכוס יין חם בערב קריר שמשלים את התמונה
אומנות האריגה הבדואית
הכביש לשחרות עובר כברת דרך נכבדה בשולי בקעת עובדה. לאורכו ישנם שלטים לבנים שמכריזים על אתרים ארכיאולוגים. בקעת עובדה היתה מיושבת במשך אלפי שנים, תושביה ידעו לחיות בתנאי מדבר, עסקו בחקלאות וברעיית צאן, ופיתחו תרבות עשירה, אמנות, ואתרי פולחן. מקדש הנמרים הוא אחד המרשימים שבהם. תחום הקודש מופרד בשורות אבנים, ופינת הפולחן כוללת צלמיות קטנות ומחודדות. למרגלות הגבעה, דמויות של נמרים מצוירות באבנים קטנות. ייתכן ואלו נקבות וגורים, זנבותיהם מתעגלים אל על, וביניהם דמות אחת של ראם עם זוג קרניים. הנמרים היו נפוצים מאוד בעבר, היוו איום על התושבים וחיות המשק שבנו מלכודות אבן כדי להישמר מפניהם, ונראה שחדרו גם אל המישור הפולחני.
במהלך טיול בנגב נקלעו יניב תג'ר ואשתו יעל בית אב לאהלו של עיד אל קשחר בעבדת. יעל החליטה בו במקום להישאר וללמוד אצל אשתו את אומנות האריגה הבדואית המסורתית, מלאכת יד שהולכת ונעלמת מן העולם. לאחר שהתמחתה במלאכת הטוויה במרד'ל, פלך בעברית, ביקשה ללמוד אריגה והתברר לה שהמלאכה כבר אינה שגורה אצל נשות עבדת.
היא עברה ללמוד בקואופרטיב נשים של העיירה לקיה, בו שימרו מלאכות מסורתיות. יעל מציינת במיוחד את מורתה פאיזה משגב שלום, אשתו השלישית של שייח אבו מעמר, שייח השייחים של הנגב. פאיזה עבדה במוזיאון הבדואי ג'ו אלון ונחשבה למאסטרית של הדוגמאות הבדואיות המסורתיות. היא התמחתה באריגה להזמנות מיוחדות כמו אריגים ורצועות לגמל שנושא את הכלה בחתונתה.
הבדואים בדורות האחרונים עברו שינוי תרבותי גדול מאוד. הם הפסיקו לנדוד ועברו להתגורר ביישובי קבע. כבר אי אפשר להחזיק בעדרים גדולים, אין צורך באריגת יריעות אוהלים, המכוניות החליפו את הגמלים ומלאכות מסורתיות הולכות ונשכחות. יעל הגיעה לאסוף את הידע המסורתי החשוב הזה רגע לפני שהוא עבר מן העולם יחד עם זקנות השבט.
בבית המלאכה שלה בשחרות יש אוסף מרהיב של אריגים מסורתיים ישנים שכבר לא עושים כמותם, תיקי אוכף, רצועות קשירה לגמלים, בדים עם דוגמאות באריגה כפולה. היא מעבירה סדנאות אריגה בדואית ונשים מכל הארץ מגיעות ללמוד אצלה. לפני שנים ספורות יעל זכתה להעניק בחזרה את הידע שרכשה כאשר העבירה סדנא לנשים בדואיות בה לימדה אותן את המלאכה הנשכחת של אימותיהן, טוויה, צביעת חוטים, ואפילו תהליך פריסת הנול שכרוך בטקס וכולל ברכות, סעודה חגיגית, ומתיחת החוטים על פני נול האדמה. לאחר מכן ישבה כל אישה מול הנול שלה, וארגה בקצב שלה.
"יום אחד הפתיע אותי נתן" סיפרה לי יעל, "הוא הביא לי אוצר שמצא בשטח, תיק של אישה בדואית מסורתית עם חפצים אישיים, וליתר דיוק קופסת פח שהחלידה ובתוכה מקלות אריגה, קרני צביה ששימשו להידוק חוטי הצמר, מלקטת, בקבוקון בושם שהתאדה, מסמר ופעמון". סיפרתי לה שאני יוצא לטייל עם נתן. "זכית" אמרה לי מייד "נדיר שהוא יוצא עם עוד אנשים לשיטוטיו".
היא מעבירה סדנאות אריגה בדואית ונשים מכל הארץ מגיעות ללמוד אצלה. לפני שנים ספורות יעל זכתה להעניק בחזרה את הידע שרכשה כאשר העבירה סדנא לנשים בדואיות בה לימדה אותן את המלאכה הנשכחת של אימותיהן, טוויה, צביעת חוטים, ואפילו תהליך פריסת הנול שכרוך בטקס וכולל ברכות, סעודה חגיגית, ומתיחת החוטים על פני נול האדמה. לאחר מכן ישבה כל אשה מול הנול שלה, וארגה בקצב שלה
בבית המלאכה של יעל בית אב בשחרות יש אוסף מרהיב של אריגים מסורתיים ישנים שכבר לא עושים כמותם, תיקי אוכף, רצועות קשירה לגמלים, בדים עם דוגמאות באריגה כפולה
"יום אחד הפתיע אותי נתן" סיפרה לי יעל "הוא הביא לי אוצר שמצא בשטח, תיק של אשה בדואית מסורתית עם חפצים אישיים, וליתר דיוק קופסת פח שהחלידה ובתוכה מקלות אריגה, קרני צביה ששימשו להידוק חוטי הצמר, מלקטת, בקבוקון בושם שהתאדה, מסמר ופעמון"
לטייל עם גשש תורכי-פולני
יומיים תמימים יצאתי לשטח עם נתן, הגשש התורכי-פולני הראשון. בפעם הראשונה מרוב התרגשות שכחתי את המצלמה בקרוואן. נסענו לאחד מהנחלים היפים של דרום הנגב, נחל גרזי. עצרנו ליד כתובת שחוקה מעט בערבית. נתן מפזר עליה חול שממלא את החריצים ומדגיש את הכתב. ממשיכים מעט והוא מצביע על ציור של גמל על סלע. מתוך המכונית נתן מנסה לאתר קידוח ישן שעשו הבריטים באדמת המדבר. מעט אדמה אפורה הסגירה את המקום ואנחנו עוצרים. צינור ארוך נותר מהקידוח הישן, אנחנו זורקים פנימה אבן קטנה ומודדים שמונה שניות עד הנפילה, 80 מטר עומק. נתן מצא בסביבת הקידוח תחתיות של בקבוקי בירה, מייד אין סקוטלנד. יש סיפור.
תארו לעצמכם איש גבוה וחזק, בן שבעים וחמש, ראשו נוטה לפניו ומביט אל הקרקע ועיניו החדות סורקות בקפידה את האדמה ומפרידות בין הרגיל למוזר, בין הטפל לעיקר. הוא שולה מאובנים, חופר כלים, מתרגש מצמח חדש שטרם ראה, זאב גדול שחצה את דרכנו. חיוך תמים וטהור של ילד קטן מתפשט על פניו. דומה שדבר לא חומק ממנו.
הלכנו ברגל בנאקב, שביל צר דרוך היטב שעלה על גבעה וגלש אל יובל הנחל מן העבר השני. נתן הבחין בחרותה בצורת ח על אבן "זהו וואסם, סימן שבטי של חויטאת, שבט בדואי שחי פה בעבר" אמר. המשכנו להסתובב והגענו קרוב למערה קטנה. נתן הצביע על פיסת עצם מלבינה בפתח "מאורת צבועים". וכך כל היום, תגליות קטנות כגדולות, חלקן מצטרפות לסיפור, חלקן חידות פתוחות.
בדרך חזרה הוא מספר לי "בכל המרחב של שחרות היו שלוש אלות אטלנטיות בלבד, אחת ליד באר מילחן, אחת בנחל בוטם, ועוד אחת בוואדי צדדי קטן במעלה עקוב. לפני כעשר שנים מתו שלושתן בבת אחת, כנראה בשל התייבשות מקורות המים. רוצה לראות?" עצרנו בצד הדרך ועלינו רגלית במעלה הוואדי. מעבר לסיבוב ראיתי את שלד העץ, לבן חיוור חסר עלים. התקרבנו אל העץ ואני אומר "נראה לי שהעץ מלבלב". התקרבנו ואכן אחד הענפים הראשיים הצמיח עלים ירוקים, עדיין זעירים, ותחושה של חיוניות והתחדשות עלתה לאוויר. נתן, שהוא בדרך כלל רציני עד חמור סבר, העלה חיוך על פניו.
באחד הימים נסעתי במעלה נחל יתרו. בקו פרשת המים בסמוך למצוק, הגעתי אל אתר פולחני מושלם, מקדש עם שבע צלמיות הצופות אל נוף מרהיב של בקעת הערבה והרי אדום. הצלמיות הביטו אל הנוף, ואילו אני ישבתי מולן והנוף בגבי. כמה דקות של שקט, בלי לצלם, בלי ללמוד, רק להתבונן. אני מביט באבנים הגדולות המרשימות ולאט לאט מתחוורים לי פנים בכל אבן. סלע הלילית הפתיינית, ולידה הליצן עם חוכמת החיים, והאלה החולמנית, והאריה החזק, והאל המסתורי, והאלה היפה העוטה בדים צבעוניים, והרכות האימהית. כך נראו לי פני האלים מתוך האבן. האם כל אחד יראה בצלמיות את האלים שהוא מבקש אחריהם?
מקדש הנמרים הוא אחד המרשימים שבהם. תחום הקודש מופרד בשורות אבנים, ופינת הפולחן כוללת צלמיות קטנות ומחודדות
הנמרים היו נפוצים מאוד בעבר, היוו איום על התושבים וחיות המשק שבנו מלכודות אבן כדי להישמר מפניהם, ונראה שחדרו גם אל המישור הפולחני
נתן פשפש בקופסה ושלף קופסת שימורים חלודה עם כיתוב באנגלית "מצאתי שתי קופסאות כאלו ליד המטוס, נראה שהטייס והנווט יצאו ללא פגע, ואכלו משהו. זמן מה לאחר מכן מצאתי עוד קופסה כזאת בבקעת עובדה, ואחר כך עוד אחת ליד באר מילחן, כך שאני יודע מה הייתה דרך המילוט שלהם אל הכוחות הבריטים שישבו אז בעקבה"
עץ לבן חיוור חסר עלים. התקרבנו אל העץ ואני אומר "נראה לי שהעץ מלבלב". התקרבנו ואכן אחד הענפים הראשיים הצמיח עלים ירוקים, עדיין זעירים, ותחושה של חיוניות והתחדשות עלתה לאוויר
גלי אבנים, טומולי, נערמו על קברי אלו שמצאו את מותם במסע
ספי, הבדואי הפולני הראשון
בתחילת שנות התשעים קיבלתי טלפון מגיל אל עמי, מנכ"ל מסע אחר, שהוא צריך דחוף תסריט לסרט טבע. ימים ספורים לאחר מכן מצאתי את עצמי מככב בסרט "יומן מדבר" אותו כתבתי ושיחקתי. הכוכב, הווה אומר אני, נמלט מן העיר הגדולה ומחפש שלווה במדבר. אני מגיע בטרמפים היישר אל אוהל בדואי בלב המדבר, ומקבל אירוח מסורתי כולל תה וסיפור בדים מאת… ספי, הבדואי הפולני הראשון. זו היתה פגישתי הראשונה עם שחרות.
מאז התגלגלנו כולנו בשבילי החיים, ספי כבר הספיק לעבור לאזור ערד ולהקים חווה נוספת בשם "זמן מדבר" היושבת על מצוקי בקעת השבר. החאן שהקים בסוף העולם, ואליו התגלגלתי בסרט, הפך למלון המפואר והיקר ביותר בארץ "six senses". בנו הבכור של ספי, נדב, חזר לשחרות לפני שנים ספורות וכאן הוא עובד ומגדל את שני ילדיו עם בר, שהיא במקרה גם קרובת משפחה רחוקה שלי, ואני פה כרגיל… באופן זמני עד שיגיע החמסין ואמשיך הלאה.
בתי הבוץ והאבן, היורטות, האוהלים הבדואים, הקרונות, האיגלו, ושאר מחילות המגורים היצירתיות של שחרות
למעלה, על רמת המדבר, המשכתי אל שחרות הזוכה בתואר "המקום הנידח ביותר בישראל"
מאה וחמישים תושבים חיים בשחרות וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו וסיפור בפני עצמו. רועי הגיע עם גיטרה וקמנצ'ה, פגש כאן את אופיר ומהזיווג הזה נולדה להקת AnnaRF. שלוש אחיות משפחת חיים שגדלו בשחרות יצרו את ההרכב A-WA ופרצו אל העולם הגדול. בית הבוץ המפואר של שאג וליאתי שבנו במו ידיהם משמש משכן לסדנאות רוחניות. טושה, אמן המכונאות שמפרק ומרכיב מחדש ג'יפים ישנים. אמיר, איש יפה שמגדל שתי נאקות בחצר ביתו ויוצא איתן למרעה לנשום מדבר בחיק הטבע. זוהי רשימה חלקית של אנשים שמחוברים אל המקום, כמו שאומר ערן ידידי "אנשים פשוטים שאוהבים מדבר", או "אנשי מדבר שאוהבים פשטות".
זוהי רשימה חלקית של אנשים שמחוברים אל המקום, כמו שאומר ערן ידידי "אנשים פשוטים שאוהבים מדבר" או "אנשי מדבר שאוהבים פשטות"
המחבר מתחבר למדבר
———-
"קניתי לי בית על גלגלים שבו אגור, שם יהיו חפציי החשובים, בו אבשל ואתקלח ואוהב ואשן. ואולי גם פעם אעבוד ממנו. והבית ינדוד איתי ממקום למקום".
הבלוג של רונן רז שהחליט לנדוד, לנדוד