מדרום לקיבוץ סמר ועד אילת צצים מן האדמה רכסים כהים, כמעט שחורים, משוננים, חדי פסגות. לצידם מזדקרים מצוקי גיר בהירים, כמעט לבנים, בנויים בשכבות. אלו וגם אלו עטופים לפרקים בגבעות אבן חול חומות ואדומות שהמים מכיירים בהן פסלים טבעיים.
המסעות הרגליים בדרום הנגב הם מסע צבעוני אל בטן האדמה. גיאולוגיה היא לא מילה גסה, היא תורת האדמה. מומלץ לעשות מאמץ קטן, להתגבר על הפוביה, ועולם מופלא יתגלה בפנינו. אז בואו תנו יד וננסה.
ההרים הכהים בנויים מסלעי יסוד שנוצרו בהתקררות איטית של מגמה נוזלית במעמקי כדור הארץ. אנחנו מכירים את השם גרניט, אבל יש גם סיאניט, דיוריט, ורבים אחרים. המשותף לכולם הם ההתגבשות האיטית המתבטאת בסלעים מנוקדים במגוון צבעים. וגם הסיומת יט.
מבקעת תמנע, דרך הר אמיר, נחל שני והקניון האדום, מכוסים סלעי היסוד באבן חול נובית. סלע זה נוצר מחומרי בלייה של סלעי היסוד ששקעו והתלכדו לסלע מוצק. הרוח והמים חוצבים בסלעי אבן החול נקיקים מפותלים ופסלים בשלל צבעים.
אוקיינוס עתיק יומין שידוע בשם ים תטיס כיסה בתקופות קדומות את רוב ארץ ישראל. בקרקעיתו שקעו שלדי בעלי חיים ימיים שהתלכדו לשכבות של אבן גיר. הנאה שלימה היא לשוטט במדבר ולהיתקל במאובנים שלמים של חיות ימיות, מקונכיות זעירות ועד אמוניטים גדולים.
השבר הסורי-אפריקני גרם לפעילות נמרצת בארצנו. בדרום הנגב בואכה ערבה נוצרו שברים לאורך קילומטרים רבים, גושי אדמה שקעו ואחרים התרוממו, וכך מצאו עצמם סלעים ותיקים ניצבים מול צוקים צעירים, גרניט מול גיר, ואבן חול עוטפת אותם. חזון אחרית הימים הגיאולוגים.
בסוף המדבר יש ים, בסוף הים יש מדבר
אלו וגם אלו עטופים לפרקים בגבעות אבן חול חומות ואדומות שהמים מכיירים בהן פסלים טבעיים
היכרות אינטימית עם פלאי האזור
בחודש האחרון שהיתי בקיבוץ סמר ויצאתי בכל יום להכיר את נבכי האזור. נסעתי בג'יפ בדרכי עפר בהרים ובאפיקי נחלים, אבל בעיקר יצאתי לטיולים רגליים. כל בוקר קמתי בחפץ לב להרפתקה חדשה, להוסיף עוד נדבך להיכרות שלי עם דרום הנגב והרי אילת. חלק מהמסלולים הלכתי עם חברים וחברות שהגיעו לאזור וחברנו לטייל ביחד. בעיקר טיילתי לבד, אני והמדבר. מפגש אינטימי עם עצמי, עם ההנאה והקושי, המחשבות והרגשות שצפים בי, רוב הזמן בשתיקה ולעיתים בצעקה שמשחררת את מה שהצטבר בתוכי אל רחבי המדבר. אזכיר כאן כמה מקומות ומסלולים שעברתי בזמן הזה שגרמו לי לפתוח את הלב ולהחסיר פעימה.
התחנה הסייסמולוגית נחפרה במנהרה אל בטן האדמה. נעולה כמו כספת בהר עמרם השחור. אפשר רק לדמיין את המכשירים העדינים המסוגרים בשקט ומאזינים לכל רחש אדמה במעמקי כדור הארץ. משם יצאתי בשביל המטפס בהר, יורד מעברו השני ומגיע אל "העמק הנעלם" עמק ציורי עם פסלי אבן חול והנקיקים הצבעוניים של נחל צפונות יורדים אליו מן המצוקים שמקיפים אותו.
נסיעת שטח בנחל רחם על הבוקר. מריאנה חברתי ואני שותים תה מתרמוס חם ומתבוננים בנוף. שלושה צבאים תמירים רועים לא רחוק מאיתנו ומתרחקים לאיטם. במפגש עם נחל שני אני עוצר את הג'יפ, אנחנו מתארגנים להליכה, תרמיל, מים, מקלות. ימים ספורים לפני כן עבר כאן שיטפון והגב הרדוד של הרחם מלא מים עד סיפו. אנחנו עוצרים לרחצה. מעלינו על המצוק בטווח קצר צועדים יעלים, זכר נקבה וצעיר וחולפים מטרים ספורים מאיתנו. יום של ספארי.
ההרים הכהים בנויים מסלעי יסוד שנוצרו בהתקררות איטית של מגמה נוזלית במעמקי כדור הארץ. אנחנו מכירים את השם גרניט, אבל יש גם סיאניט, דיוריט, ורבים אחרים. המשותף לכולם הם ההתגבשות האיטית המתבטאת בסלעים מנוקדים במגוון צבעים. וגם הסיומת יט
התחנה הסייסמולוגית נחפרה במנהרה אל בטן האדמה. נעולה כמו כספת בהר עמרם השחור. אפשר רק לדמיין את המכשירים העדינים המסוגרים בשקט ומאזינים לכל רחש אדמה במעמקי כדור הארץ
מעלינו על המצוק בטווח קצר צועדים יעלים, זכר נקבה וצעיר וחולפים מטרים ספורים מאיתנו
ימים ספורים אחרי שיטפון הגעתי אל נחל עתק. עליתי ברגל לאורך האפיק בין גדות שהלכו וגבהו. נכנסתי לקניון צר וגבוה עם גבים מלאים וקרים עד מאוד
במעלה נחל רחם אנחנו מטפסים לאט בשביל התלול עד לקו פרשת המים. אנחנו עומדים מתנשפים על צוקי עברונה והנוף המדהים אל המזרח נפתח בפנינו. שעת אחר הצהריים, השמש בגבנו מאירה באור יקרות את הרי אדום הגבוהים ממול. מתחתינו מבט לבטן האדמה, הר עמרם הכהה, הר אמיר שכולו אבן חול. מריאנה כבר עייפה, היא יורדת בשביל אל עמודי עמרם להמתין לי שם. אני ממשיך צפונה, הולך לאורך המצוק ומביט אל הנופים המתחלפים באיטיות מול עיני. ממשיך בירידה חזקה אל נחל רחם ואל הרכב שממתין לי שם.
הר אמיר היה במהלך ההיסטוריה מרכז של כריית נחושת בדומה לבקעת תמנע. בצמוד לעמודי עמרם הידועים יש מכרה קטן שניתן לזחול בתוכו. נחל אמיר חותר את דרכו בנקיקים מרהיבים באבן חול ומנוקד במחילות עמוקות וצרות שהובילו אל מרבצי נחושת. מעל חניון הלילה בצפון הר אמיר חקוקה דמותה של אלת האהבה הנבטית עוזה שממונה גם על השמיים, האדמה, התנובה ושלומם של עובדי המכרות. סמל האלה, מלבן עם שתי עיניים נחרט כאן כבר למעלה מאלפיים שנים, ומרגש אותי.
אני עולה בקניון שחורת בין סלעי היסוד הכהים, מדלג על פני גבים קטנים ומלאים במים. לאחר כשעה הנוף משתנה לקניון אבן גיר בהיר והנחל עדיין נושא את השם שחורת. מעל תמילת שחורת אני בוחר לעזוב את סימון השבילים ונצמד לנאקב, שביל עתיק יומין שעברו בו מסעות מסחר והיה נוח למעבר של שיירות גמלים. השביל מסומן ברוג'ומים – גלי אבנים. אני מדמיין את הסוחר הנבטי או המבריח הבדואי שטרח לערום אבנים לסמן את הדרך לבאים אחריו. לאט, הדרך מתפתלת בעקלתון בעליה אל הר חזקיה, מתכוונת להקל על בהמות המשא העמוסות ועל הנוהגים בם. "חכם השביל מן ההולך בו" נאמר בפתגם של בעלי ניסיון על ההולכים הפזיזים המנסים לקצר את הדרך.
בקצה הנחל אני מגיע אל רמת הגיר הגבוהה. ממערב אני נמצא מול גבול מצרים. אני רואה את מעקה כביש 12, גדר הגבול ונוף הירח של קע א-נאקב (מישור המעלה בתרגום מערבית), המישור החלק והבורק ממנו מתנשאים רכסים שחורים ועתיקים. מן המזרח נשקף אלי נוף הערבה ומעבר לו ההרים השחורים של דרום ארץ אדום, מעל העיר עקבה. כל כך קרוב, כל כך מעורבים אחד בשני, מצרים, ירדן ואנחנו בתווך.
ירדתי בחזרה לערבה ברגל בשביל אופניים מטורף. אני רוצה לראות את השורדים מהירידות החדות האלו, אמרתי לעצמי, כי טיילתי לבד ולא היה לי למי לאמר את זה. כשהגעתי למפתח נחל אמיר צעדתי לכיוון חניון השחורת. שם בדרך, ליד גבעת אבן חול אדומה, ראיתי אותה סופסוף, מלכודת של אבנים אדומות שנועדה ללכוד טורפי מדבר שלא יתקפו את עדרי הנוודים. אלפי שנים היו פזורות ברחבי מדבר סיני והנגב עשרות ואולי מאות מלכודות. בשנה שעברה גיליתי להפתעתי מלכודת נמרים אפילו בנחל רפאים מדרום לירושלים, ליד מסילת הברזל הישנה. כנראה שנמרים וטורפים אחרים היוו איום רציני על העדרים באותם ימים. בינתיים התמעטו הרועים והנמרים כלו מן הארץ.
מעל חניון הלילה בצפון הר אמיר חקוקה דמותה של אלת האהבה הנבטית עוזה שממונה גם על השמיים, האדמה, התנובה ושלומם של עובדי המכרות. סמל האלה, מלבן עם שתי עיניים נחרט כאן כבר למעלה מאלפיים שנים, ומרגש אותי
ממערב אני נמצא מול גבול מצרים. אני רואה את מעקה כביש 12, גדר הגבול ונוף הירח של קע א-נאקב (מישור המעלה בתרגום מערבית), המישור החלק והבורק ממנו מתנשאים רכסים שחורים ועתיקים
מחניון נחל שחורת נסעתי דרומה בדרך ג'יפים המתפתלת בין מדרון הרכס השחור והנחלים היורדים אל הערבה. עצרתי במפתח של נחל רודד ויצאתי בהליכה מערבה. שוב אני צועד בנוף המוכר של הסלעים הכהים. הרגשה של בית מוכר ובטוח. אני מחליף שריקות עם הטריסטרמיות. ציפורי שחור זנב וסלעיות שחורות לבנות מלוות אותי ובודקות אם יש לי מה להציע להן. לאחר כמחצית השעה הוואדי נפתח ועולה דרומה. אני ממשיך מערבה אל חומת אבן החול האדומה. בדרך אני מגלה עוד מחילה עתיקה של מכרה נחושת. דרום הנגב היה אוצר בלום באותם ימים, אני מניח. חומת אבן החול נפתחת בפני לנקיק קצר ואני עולה בו וניצב בפני מפל שחוסם את דרכי. זהו "גיא אבוד" וקירותיו מתעגלים מולי כמו וילון כבד, כמעט קיטשי.
שוב אני נוסע במעלה נחל רחם, מנפנף לשלום לחבורות הצבאים שאני פוגש בדרכי. הפעם אני ממשיך בנחל שני עד היכן שאפשר. מכאן אני הולך ברגל, בין קירות סלעי הגיר. הדישדוש בסחף הנחלים מתיש, והדריכה על קרקע שאינה יציבה מעייפת שבעתיים. בולדרים, גושי סלע גדולים נפלו וחסמו את המעבר בנחל. אני משתחל ביניהם וממשיך הלאה. שבילי מטיילים בני ימינו נועדו לאתגר ולרגש אותנו, לא לעשות לנו חיים קלים. במעלה נחל שני אני מגיע אל הקניון האדום המצוייד בתוספת של סולמות ויתדות בסלע. שם אני פוגש מטיילים שבאו למסלול קצר ויפה בתוספת תחושת הרפתקה. אני פונה משם אל נחל שני דרומי ושוב נמצא לבדי.
אני מטפס להר שחם הכהה הצופה על סביבותיו ויורד ממנו מזרחה אל הערבה. בחרתי לרדת בדרך מבריחים עתיקה. היא מסומנת לכל אורכה ברוג'ומים ותיקים ומיוחדים, ממש מעשה אומנות. הדרך היתה בשימוש עד שנות השבעים. צעדו בה בדואים מבריחים וגמלים עמוסי סחורה. פעם אולי ירדו כאן עולי רגל מוסלמים בדרכם למכה. חמישים שנים עברו מאז שהשביל ננטש. אבנים הידרדרו עליו, גשמים נדירים חרצו בו, ועדיין השביל בהיר והרוג'ומים עומדים איתן מול חמישים שנות סופות במדבר. הדרך מובילה בבטחה ובנוחות מטה אל הערבה.
ימים ספורים אחרי שיטפון הגעתי אל נחל עתק. עליתי ברגל לאורך האפיק בין גדות שהלכו וגבהו. נכנסתי לקניון צר וגבוה עם גבים מלאים וקרים עד מאוד. התפשטתי והכנסתי את הבגדים והנעליים לתרמיל. צעדתי דרך המים שהגיעו עד צווארי, נושא את התרמיל גבוה מעל ראשי. השמש חדרה אלי דרך חרך צר בין הקירות וחיממה אותי קלושות. לפני שלושים שנה צילמנו פה סרט מסע בחסות "מסע אחר". בתפקיד הנימפה שמפתה אותי להיכנס ולהשתכשך איתה בגב הקריר היתה לא אחרת מאשר… אתי דיין. יצאתי מהקניון מול "אצבע אלוהים" סלעים שהתקמרו לצורת בוהן גדולה. קרצתי בחזרה.
אני מטפס להר שחם הכהה הצופה על סביבותיו ויורד ממנו מזרחה אל הערבה. בחרתי לרדת בדרך מבריחים עתיקה. היא מסומנת לכל אורכה ברוג'ומים ותיקים ומיוחדים, ממש מעשה אומנות
בדרך אני מגלה עוד מחילה עתיקה של מכרה נחושת. דרום הנגב היה אוצר בלום באותם ימים
הרוח והמים חוצבים בסלעי אבן החול נקיקים מפותלים ופסלים בשלל צבעים וצורות
"העמק הנעלם" הוא עמק ציורי עם פסלי אבן חול. הנקיקים הצבעוניים של נחל צפונות יורדים אליו מן המצוקים שמקיפים אותו
שם בדרך, ליד גבעת אבן חול אדומה, ראיתי אותה סופסוף, מלכודת נמרים מאבנים אדומות שנועדה ללכוד טורפי מדבר שלא יתקפו את עדרי הנוודים
במעלה נחל שני אני מגיע אל הקניון האדום המצוייד בתוספת של סולמות ויתדות בסלע. שם אני פוגש מטיילים שבאו למסלול קצר ויפה בתוספת תחושת הרפתקה
עליתי אל הג'יפ המצוייד בכל טוב, וחזרתי אל המדבר
לטייל מתחת למים
ענבל, בתי הבכורה, הודיעה לי שהיא מגיעה לאילת ורוצה לרדת לצלול איתי. לרגל האירוע המרגש רתמתי את הקרוואן לג'יפ וגמעתי את שלושים הקילומטרים שמפרידים בין קיבוץ סמר לחוף ים סוף. התמקמתי בחוף הצפוני במפרץ השמש, ליד הגבול עם עקבה, ונסעתי לפגוש את הנסיכה שנחתה בשעת אחר צהרים מאוחרת.
ענבל גילתה לפני שנים את אהבתה לחיות הים הגדולות. יום אחד היא פנתה אלי והציעה שניסע שנינו ביחד לצלול באיזשהו מקום בעולם שאפשר לצפות בלוויתנים או דולפינים או כרישים ורצוי בכולם ביחד. התנפלתי על ההצעה כמוצא שלל וזמן קצר לאחר מכן יצאנו לשבוע צלילות באיים המלדיבים. הצטרפנו לספינת צלילה ספרדית ולחבורה בינלאומית מצ'ילה ועד סין. שם מתחת למים, מעל כרישים שאורבים לטרפם בפתחי הלגונות, תחת כנפי הענק של המנטות, ומול ההדר של כריש לוויתן ענק שליווינו אותו בהלמות לב דקות ארוכות עד שהרים זנבו וצלל לקרקעית, נוצר בינינו הקשר החדש והמופלא בין אב לבתו. לבדוק את ציוד הצלילה זה לזו, לצלול יד ביד, להביט זה בזו מתחת למים דרך המשקפות ולראות את ההתלהבות בעיניים, להצביע על חשופית צבעונית ודג נדיר ולהנהן בהתרגשות. שנה לאחר מכן צללנו באיי הגלפגוס מול אקוודור, ומאז צללנו בסיני, מוזמביק ואיי סיישל.
ענבל למדה משחק והחלה בקריירה של הצגות, פרסומות, שאיפה לסדרות טלוויזיה, כאשר יום אחד היא התקשרה אלי והודיעה לי שבחרה לשוב אל ספסל הלימודים, וללמוד ביולוגיה ימית במכמורת. הטלפון של ענבל ריגש אותי עד דמעות. בזמן לימודי באוניברסיטה אהבתי את לימודי הביולוגיה ואף שקלתי לגשת לתואר שני בביולוגיה ימית. התלבטתי ולבסוף פניתי לכיוונים אחרים, והנה ענבל מגשימה כאן חלום שלי.
מועדוני הצלילה לא הציעו לנו מבחר מפתה. "עוד פעם סטיל ויתוש" רטנתי. בחוף של מוש הציעה לנו הבחורה במועדון "שניכם צוללים ותיקים עם ניסיון של עשרות צלילות. למה שלא תשכרו ציוד ומיכלים ותרדו לצלול איפה שאתם רוצים וכמה שאתם רוצים בלי להיות תלויים באף אחד". "באמת הגיע הזמן שנעשה את זה" קבעה ענבל וזה מה שעשינו.
שעה לאחר מכן כבר היינו לבושים בחליפת צלילה, מאזן ציפה, מיכל אוויר וירדנו לצלול באתר המסעדה התת ימית. צלילה רדודה בין שפע של דגי אלמוגים צבעוניים. דג שושנון צבעוני וקטן, תקף אותי הגדול בעוז רוח להגן על שושנת הים שבין זרועותיה הוא שוכן ומרגיש בטוח. ברקודות כסופות חלפו לידינו והביטו כמונו על הדגים, הצצתי דרך חלונות המסעדה הריקה מן הצד המיימי, מחכה שתעלה רקדנית לחולל עם העמוד המיותם. הרגשנו נפלא לצלול ביחד שנינו ללא קבוצה, סומכים על הניסיון שלנו ואחד על השניה.
נוצר בינינו הקשר החדש והמופלא בין אב לבתו. לבדוק את ציוד הצלילה זה לזו, לצלול יד ביד, להביט זה בזו מתחת למים דרך המשקפות ולראות את ההתלהבות בעיניים
צילמה: ענבל רז, שעה לאחר מכן כבר היינו לבושים בחליפת צלילה, מאזן ציפה, מיכל אוויר וירדנו לצלול באתר המסעדה התת ימית
צילמה: ענבל רז. דג שושנון צבעוני וקטן, תקף אותי הגדול בעוז רוח להגן על שושנת הים שבין זרועותיה הוא שוכן ומרגיש בטוח
לקראת הערב העזנו וירדנו לצלול עם פנסים בשמורת חוף אלמוג. שחינו מול קירות האלמוגים באור ההולך ונעלם. חבצלות ים יצאו ממחבואי היום שלהם והניעו במים את זרועות הציד הארוכות שלהם, כמו נוצות מתבדרות ברוח. הארנו בפנס אל חללי השונית, מביטים בדגים ישנים, בזהרונים שפרשו את סנפירי הנוצות המהודרים שלהם לקראת פעילות הלילה. הלילה ירד ושחינו בחושך בחזרה אל החוף. עמדנו לצאת מן המים כאשר קבוצת דיונונים שחו לעברנו במבנה מסודר, כמו מתעמלות בלט ימי, מניעים ברטט סנפירים שקופים למחצה כמו הינומות כלה.
בחמש וחצי בבוקר קמה ענבל והעירה אותי לקראת צלילה מוקדמת. הנחישות שלה הניעה אותי לפעולה. בשש כבר יצאנו לחוף קצא"א, לבשנו את החליפה, ערמנו על גבינו את ציוד הצלילה ונכנסנו למים. המים היו קרים וצלולים. אלמוגים צבעוניים כיסו את צינורות המתכת שתמכו במזחים מעלינו. דגי שונית בשלל צבעים עברו בין העמודים, אבל הכל היה רק תפאורת רקע מרגשת למחזה הגדול מכולם… הדולפינים. ראשונה הגיעה בשחיה מהירה ולוליינית, התבוננה בנו מקרוב בסקרנות הדדית, פנים מול פנים, התחמקה באלגנטיות מתנועות הלטיפה התת ימיות שלנו. ושוב… ועוד פעם… והנה שניים ביחד. ההתרגשות פינתה את מקומה להרגשת קירבה, לקשר מופלא על מיני בין אדם וחיה, להרגשה שהכל בעצם אפשרי בעולם הזה.
צילמה: ענבל רז. הכל היה רק תפאורת רקע מרגשת למחזה הגדול מכולם… הדולפינים
צילמה: ענבל רז
צילמה: ענבל רז. קבוצת דיונונים שחו לעברנו במבנה מסודר, כמו מתעמלות בלט ימי, מניעים ברטט סנפירים שקופים למחצה כמו הינומות כלה
לאחר יומיים ולקראת סוף השבוע הגיע לאילת עילם, החבר של ענבל. השארתי להם את בית הקרוואן הקטן בערבה לעצמם. עליתי אל הג'יפ המצוייד בכל טוב, וחזרתי אל המדבר.