ביום בהיר בסוף החורף רתמתי את הקרוואן אל הג'יפ, והמשכתי דרומה אל הערבה. לפני חצבה פניתי ימינה אל כביש מעלה העקרבים ומיד שמאלה אל עיר אובות. התמקמתי במטע דקלים בחוות התנינים קרוקולוקו, גן עדן אפריקאי שהקימו עופר ואורית בעבודת כפיים מלאת תשוקה ומתובלת ביצירתיות שורשית. עופר ואני מכירים כבר המון שנים, ועברנו דרך ארוכה במקביל עד שהתפצלו דרכינו. נפגשנו שנינו, מדריכים צעירים לטיולים בארץ ובסיני, לפני ארבעים שנה בחברה מיתולוגית בשם קרקל וצברנו ביחד הרבה שעות שטח וחיבה הדדית. שנינו החלטנו לצאת ללמוד באותו זמן ונפגשנו על ספסל הלימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות, או למען הדיוק על הדשא כשעופר הואיל להגיע לביקור בפקולטה. שנים ספורות לאחר מכן יצא עופר לעבוד עם תנינים בהונדורס, ואני יצאתי בעקבותיו לנהל חווה לגידול תנינים בוונצואלה. עופר עבר בהמשך לאפריקה והמשיך להקים ולנהל חוות תנינים בדרום אפריקה ובקניה שנים רבות, עד שהחליט לעשות עליה עם התנינים בחזרה לישראל והתיישב בערבה. אני עברתי לתחום של טיולים והקמתי את חברת "אקו" שהתחילה בטיולי ספארי מיוחדים בטורקנה, צפון קניה. עופר היה המדריך הראשון שגייסתי לעזרתי להוביל טיולים באפריקה.
תנינים לא בוכים
ניתקתי את הקרוואן מהג'יפ ליד מתחם מגודר בכפות דקלים שעופר ואורית הועידו לרשותי, חלומו של כל נווד על גלגלים. לב המתחם הוא עץ שיטה סלילנית שנותן צל רחב על החצר, לידו קרוואן נוסף שמאפשר לי להזמין חברים לבקר אצלי ולהעביר כאן את הלילה. ברז וכיור עם שפע מים, שירותים צמודים, תיבת חשמל שמאפשרת לי להתחבר למקור חשמל קבוע שאינו תלוי בקולטי השמש שלי, ובעיקר… בריכת טבילה גדולה עם מים גאותרמיים שנובעים מן האדמה בזרם עז ובטמפרטורה של יותר משלושים מעלות. הבעיה הגדולה שאני כבר צופה מראש, תהיה הקושי להתנתק מכאן ולהמשיך הלאה.
מתחת לנגב ולערבה ישנם אקוויפרים ענקיים, זאת אומרת שכבות סלעים נושאות מים מתוקים הנמצאות בעומק בין ארבע מאות מטרים עד למעלה מקילומטר אל לב האדמה. צריך רק לקדוח. "יש מים בשפע" טוען עופר ועיניו רושפות כשהוא מעלה מחשבה יצירתית חדשה מן האוב "אם רק היו נותנים לאלף זוגות צעירים להקים חוות פרטיות משני צידי כביש הערבה כבר מזמן חזון בן גוריון היה מתגשם והערבה היתה פורחת".
חוות התנינים משתרעת על שטח עצום, ובמרכזה שלוש בריכות גדולות עם מאות תניני יאור קטנים כגדולים. "אלו אותם תנינים שחיו בארץ ישראל עד תחילת המאה העשרים באזור נחל תנינים וביצות כבארה, ונשמדו עקב ציד בנשק חם" מספר עופר "הפרט האחרון הידוע ניצוד בשנת 1912 כנראה על ידי צייד מהכפר ג'אסר אל זרקא, ונאסף על ידי הזואולוג ישראל אהרוני. עור התנין נמצא באוסף מוזיאון הטבע בירושלים". עופר מכיר את הסיפור של כל אחד מהתנינים בחווה. בקסי הוא תנין ענק בן חמישה מטר שלרוע מזלו פיתח את המנהג הקלוקל לסעוד את בשרם של פרים להרבעה מזן שרולה מובחר. החוואי הדרום אפריקאי שרכש ארבעה עשר פרים שכאלו במיטב כספו, שם לב שהפרים הולכים ונעלמים, וכך נתגלה הסועד החצוף. עופר הוזעק לחווה ובמאמצים רבים לכד את התנין הענק, ובכך הוכיח שגם הוא עצמו ענק ואוי למי שיתעסק עמו. התנין הועבר אחר כבוד לחוות התנינים שעופר ניהל בסאן סיטי ומאז, כך טוען עופר, התנין בטוח שעופר הוא השטן בהתגלמותו. כאשר עופר ואורית חזרו ארצה, הם ארזו ולקחו איתם גם את בקסי.
עופר הוא איש של חזון… בדמיונו הקודח הוא מכייר אגמים ציוריים בין עצי באובב, בונה בקתות שבטיות עם סכך דקלים, מרפסות נוף וגזיבו עם מטפסים, ומרכיב שערים עם ציורים מסורתיים מאפריקה. אט אט בעבודה קשה נרקמים החלומות והופכים למציאות ונאת מדבר קמה לה בלב הערבה. אורית אשת חיל נושאת על גבה את מלאכת היומיום. מאכילה את התנינים (ואת עופר והאורחים), מקבלת את הקבוצות, מדריכה את המטיילים בשבילי החווה, ובשיא עונת הקינון היא שולפת לקראת סוף הסיור ביצה שאוטוטו בוקעת, מקישה על הקליפה ומעוררת את התנין הזעיר, הס פן תירא, והוא קורא לאמו התנינה לעזרה. בטבע היא תגלגל את הביצה בין שיני הטורף האימתניות שלה ותבקע אותה בעדינות לשחרר את הצאצא מכלא הביצה. בחווה אורית תיתן את ההקשה על הקליפה ואז יגיח התנין הזעיר אל העולם כמו קלימרו, נושא פיסת קליפה על ראשו.
עץ השיזף המופלא עדיין חי וקיים עב גזע ומרבה ענפים לצד חורבות העיר המקראית תמר. מעריכים שהוא בן שלוש מאות שנים
עין חצבה
כמה דקות הליכה מהחווה נמצא המעיין ההיסטורי עין חצבה או עין חוסוב בערבית. לורנס איש ערב, שהגיע אל הנגב והערבה במלחמת העולם הראשונה לערוך סקר צבאי, כתב ביומנו "התקדמנו מערבה עד שהופיע באופק העץ הגבוה והענף של חוסוב, ושמענו את שקשוק המים מהמעיין הגדול הזורם משורשיו". המעיין שהיה פעם שופע חרב לחלוטין עקב קידוחי קרקע. עץ השיזף המופלא עדיין חי וקיים עב גזע ומרבה ענפים לצד חורבות העיר המקראית תמר. מעריכים שהוא בן שלוש מאות שנים. היום משקים אותו בצינורות של טיפול נמרץ כדי שימשיך להעיד על עברו המפואר. משפחה של זנבנים, ציפורים מפוארות עם סיפור, מגיעות מידי בוקר לעת זריחה לקפץ בין ענפיו. הזנבנים היו מושא מחקרו רב השנים של הזואולוג והחוקר אמוץ זהבי. הוא התגורר בבית ספר שדה חצבה, ומכאן הוציא את הבשורה החשובה והמרתקת של "עיקרון ההכבדה" לעולם המדע הבינלאומי, לפיה כל יצור חי, מפרפר קטן ועד אריה עב רעמה, וגם אנחנו בני האדם, מכבידים על עצמנו בשלל אמצעים ובדרך זו אנו מקנים לעצמינו יתרונות אחרים וחשובים למהות חיינו. אמוץ כתב את הספר החשוב לכל מדריך ואוהב טבע בשם "על טווסים אלטרואיזם ועיקרון ההכבדה".
הנגב והערבה הם קצה הקרחון של חגורת המדבריות העצומה המשתרעת מחצי האי ערב באסיה ועד הסהרה בצפון אפריקה. הנבטים – עם המדבר שקבע את בירתו בסלע האדום – פטרה בעבר הירדן, ובעקבותיהם הרומאים ואנשי ביזנטיון, הקימו ערים מפוארות ובצורות, פיתחו את חקלאות המדבר ויצרו רשת של דרכי מסחר. דארב אל סולטאן, דרך המלך, הגיעה לאורך הרי אדום והערבה אל העיר המקראית תמר שליד עין חצבה. שיירות של מאות גמלים יצאו מכאן בדרכי הבשמים מערבה וחצו את רכס מחמל. על הרכס נותר עד היום מצד סיף הקטן. הגמלים המשיכו וטיפסו במדרון הסלעי של רכס חצרה, צעדו במדרגות החצובות בסלע של מעלה העקרבים, והגיעו אל מצד צפיר. מכאן חצו הסוחרים ובהמות המשא את מישור ימין ועלו אל רכס חתירה והעיר העתיקה ממשית, היא כורנוב, ליד דימונה של ימינו, בדרכם אל עזה וחופי הים התיכון.
הבריטים הקימו על חורבות האבן עתיקות היומין את צריף העץ הקטן ששימש את משטרת רוכבי הגמלים בדרום ארץ ישראל. מכאן הם יצאו אל הדרום במאמצים לגייס את תמיכת השבטים הבדואים ולגרש את התורכים מארץ ישראל. הם סללו כביש מנדטורי רחב כל הדרך מעין חוסוב היא חצבה, לאורך הערבה דרך עין רדיאן היא יוטבתה, אל אום רשרש היא אילת בצפון ים סוף. קטע יפה של הדרך המנדטורית נותר בשלמותו ליד עין חצבה. הצריף נותר על כנו בלב המצדים והפך למוזיאון.בו מתנוססת גם תמונתו של לורנס איש ערב האגדי.
עיר אובות
בשנות השישים הגיע אל הערבה אמריקאי תמהוני ועקשן בשם שמחה פרלמוטר. הוא היה יהודי שהאמין שישו הוא המשיח, הגיע עם שתי נשותיו יהודית ורחל, ניסה להצטרף אל מושבי הערבה אבל נדחה מהם, ולבסוף קיבל היתר לשבת בבתי המחנה הצבאי הבריטי הנטוש בעין חצבה שגם צה"ל נטש אותו. הוא הקים את קיבוץ עיר אובות על שם אחת מתחנות יציאת בני ישראל ממצרים. תומכים מארה"ב ומאירופה נמשכו אל דמותו הכריזמטית והצטרפו אל הקיבוץ אולם לא החזיקו מעמד זמן רב בתנאי המקום ותחת המשטר הקשה וחסר הפשרות שהנהיג במקום. חסידי סאטמר שהגיעו במקומם להשתלב עם שמחה וחבריו עזבו אף הם במהירה. בנו של שמחה, ארי, התגייס לצה"ל ונהרג בפיגוע. הוא נקבר בחלקה קטנה לצד תמר המקראית. חמש שנים לאחר מכן נפטר שמחה האב ונקבר לצדו. רחל, האלמנה והאם השכולה, נותרה לחיות לבדה במרחב המדברי של עיר אובות.
חודשים ספורים לפני מותו של שמחה, הופיעה משפחה של מהגרים מגרמניה ובהם אולף, אשתו קרן וילדיהם, לחיות בעיר אובות. אמא של קרן, בריג'יט, לימים ברכה, חיתה בחוסר שביעות רצון וסערת רוח מתמדת ונפשה חיפשה מרגוע. היא שמעה על שמחה פרלמוטר בעיר אובות וחשה משיכה עזה להגיע למקום. כאשר נחתה בישראל אמרה לבני משפחתה שלראשונה בחייה היא מרגישה שהגיעה הביתה. ההרגשה התחזקה וסימנים אלוהיים הופיעו ללא הרף והמשפחה המורחבת החליטה להשתקע בארץ. אליעזר, אפור שיער וגדול זקן, משקפי ראיה עדינות מונחות על פניו השזופים, מספר לי בחיוך כיצד קיבל את שמו העברי "עבדתי יחד עם פועל ערבי מעזה ששאל אותי לשמי. אמרתי לו אבל הוא לא הצליח לבטא את השם והתחיל לקרוא לי אלי. מצא חן בעיני השם ואחר כך במשרד הפנים הרחבתי אותו לאליעזר". יחד עם בנו רון ועם חתנו בר הם מבצעים פרוייקטים של בניה במושבים שמבוססים על איכות ביצוע הטבועה בדמם. בזמן הפנוי הוא מטפח עם המשפחה גינת ירק ויער מאכל לצרכיהם. אליעזר אינו יהודי אבל שומר על חלק ממצוות הדת, כמו שמירת שבת ואכילת מזון כשר.
רות, הבת הגדולה של קרן ואליעזר, חיה עם בעלה בר תינוק ופעוט בבית ממול. רות למדה להיות קונדיטורית והיא אחראית על המאפיה המשפחתית. היא אופה לחמים מיוחדים במינם שגם בתרבות הלחם הנפוצה בארצנו יש להם מקום של כבוד. היא מייבאת מגרמניה ומארה"ב זרעים של זנים עתיקים בלבד. זן חורסאן שנפוץ היום בעיקר באירן ובאפגניסטן נמצא לראשונה בחפירות בפירמידות במצרים. משם הוא נלקח למעבדה בארה"ב בה טיפחו את הגרעין ונתנו לו את השם המסחרי קמוט. גרעיני אינקורן מקורם באנטוליה, תורכיה. פירוש השם הוא גרעין אחד, והוא מהזנים העתיקים בעולם. זן אמר הוא לא פחות ולא יותר אלא 'אם החיטה' המקורי שגילה החוקר הבוטנאי ואיש ניל"י אהרון אהרונסון, והוא שחיזק בנו את הגאווה הלאומית כבר בתקופה העות'מנית.
"השבחת הזנים שמה דגש על גובה הגבעולים כדי שהקציר יהיה נוח יותר, וכמות היבול לדונם אדמה כדי שניצול האדמה יהיה מרבי" טוענת רות "האיכות קיבלה מקום מינורי בסדר החשיבות וכך נפגעו הערכים התזונתיים של הזנים המודרניים. אנחנו כאן כדי להחזיר עטרה ליושנה".
אז ככה, אנחנו תושבי ארץ הקודש האהובה, היינו צריכים שמהגרים מגרמניה יזכירו לנו איפה נולדה החיטה, ייבאו גרעינים בחזרה לארץ המקור, ויתחילו לאפות לחמים של אמר, חורסאן ואינקורן כדי להחזיר לנו את הכבוד האבוד. אז תודה רבה לכם רות ובר, הלחמים שקניתי אצלכם נאכלו באהבה והיו טעימים להפליא, עם טחינה, עם לבנה, וגם עם חמאה וריבה.
הייתי ממשיך ומספר לכם גם על כריס ואנקה וחמשת ילדיהם שקוראים לעצמם "הקראים המשיחיים" ומאז נובמבר האחרון הם פסקו מנדודיהם במשאית האוטוקרוואן האדומה שלהם והתיישבו בצריף ויורטה בעתיקות תמר. אנקה היא רופאה במקצועה ומחלקת את זמנה בנתינה אינסופית בין בית חולים סורוקה בבאר שבע לבין החינוך הביתי של הילדים. כריס הוגה את דעותיו ברמה ומנפנף בתנ"ך כמקור לכל ידע וסימן אלוהי שנקרא בדרכו. הייתי גם מצטט את סיפורו של עופר ידידי התנינאי כיצד הופיעה יום אחד דמות עטופה בגלימה מן המדבר כמו משה שירד מהר סיני, ולמחרת נמוגה אל ערפילי הבוקר בדרכה לגאולת ירושלים. דומה שהדרכים העתיקות והמקודשות הללו אינן מכירות את מימד הזמן וממשיכות להעלות באוב את שיירת נוודי המדבר וסיפור חייהם המוזר מאז ועד היום.
לחגוג את החיים, ולצאת מהדעת בשלווה
הסגר השלישי זה עתה הסתיים ואנשים יצאו מן המחילות אל הטבע, לנשום מלוא החזה, לחגוג את החיים, ולצאת מן הדעת בשלווה כי המציאות לא משהו בימים אלו. בסופשבוע בהיר אחד עברה השמועה בין חובבי המידברן, ומאות אנשים הגיעו לחניון אי שם בערבה. עשרות אהלים צצו במרחב. לילה קסום ירד. אורות צבעוניים ומדורות קטנות קישטו אוירה פסיכודאלית חמימה. כוכבים בהירים בשמיים התקבצו לדמויות מיתולוגיות, ופינות מוזיקה אלקטרונית הרקידו את החוגגים באוויר הפתוח. האנשים מצאו סיבה לחייך שוב. בשלוש לפנות בוקר נגמרה החגיגה בפראות בפשיטה של המשטרה. לפחות שבע ניידות הגיעו למקום ושוטרים סמויים אזקו את הדי ג'יי והפסיקו את המוזיקה בבת אחת. האנשים במדים השחורים שלחו איומים לסביבה בלשון "תיכף נאסוף תעודות זהות, עדיף לכם להתחפף מכאן מהר". בתקשורת נמסרה הודעה לקונית שהמשטרה פשטה על פורעי חוק. ואני אומר לכם שמיטב אנשינו היו שם. מאז ומתמיד ירדו אנשים למדבר לריפוי הנשמה. גם משה ואליהו נביאינו ירדו אל המדבר עד שנחה עליהם רוח האלוהים. הניחו להם ולנו, כי לכל אחד מגיע מקום שקט ובטוח לצאת מהדעת בשלווה במדבר, כי מכאן מתחיל הריפוי שלנו.