בשבועיים האחרונים חזרתי לעיר הגדולה וחניתי עם הקרוואן בפאתיה, ארזתי את המשרד של "אקו" שהיווה את חיי הקודמים בארגזי קרטון, סימנתי אותם בטוש שחור, חתמתי אותם בסרטי הדבקה, מחיתי דמעה נשכחת, והעברתי אותם למחסנים. שם זה יישאר עד שהעולם יחזור למסלולו, עד שאנשים יסכימו להוציא את חוטמם מפתח ביתם ולנסוע לטייל בעולם כמו פעם, לפני עשרה חדשים, לפני עידן ועידנים. בינתיים העולם השתנה ואני מצאתי את מקומי בקרוואן שהפך לי לבית, מטייל ומתגלגל בדרכי הארץ. חלק מהתמונות מרחבי העולם שעיטרו את קירות המשרד היפה שלי מצאו את מקומם בקרוואן. חתכתי אותן בסכין יפני בהתאמה למסגרות העץ של העיצוב הפנימי, והקרוואן הנודד בארץ ישראל קיבל אווירה חובקת עולם, בת שבט ההימבה מנמיביה, לצידם של פינגווינים מאנטארקטיקה, מתחת לאורחת גמלים דו-דבשתיים ממונגוליה, ומול זוג אוהבים מצוייר מאיי כף ורדה.
התמונות מרחבי העולם שעיטרו את קירות המשרד היפה שלי מצאו את מקומם בקרוואן. צילומים: רונן רז
וכך נפרדתי מיפו והמרכז העסקי של ישראל, ויצאתי שוב לגלות לעצמי ולספר לכולם את צפונותיה של ארץ ישראל, מקומות ואנשים. החורף כבר בעיצומו וחיפשתי לשהות מספר ימים במקום שישמש לי בסיס נוח לצאת אל המדבר.
התמקמתי על גבעה בפאתי החווה מול נוף המדבר
בוקר מול תצפית הנוף של הקרוואן
חוות צאן קידר שוכנת בצפון מדבר יהודה על גבעה למרגלות הר מונטר, ומעל יובל מצוקי של נחל קדרון. מדרום, על ההר מעבר לנחל שוכנים בתי העיירה והמסגד של עובדייה, ונצבעים שחור על רקע אדום לעת שקיעה.
חוות צאן קידר שוכנת בצפון מדבר יהודה על גבעה למרגלות הר מונטר, ומעל יובל מצוקי של נחל קדרון.
אריאל, אשתו יסכה ושלושת הבנים הזאטוטים עלו על הקרקע לפני שנה וכמה חודשים. "תמיד רצינו שתהיה לנו חווה" אומר אריאל, "קודם כל זה החיבור לקרקע והיכולת לעסוק בחקלאות, לגדל ירקות לצריכה העצמית שלנו, לגדל כבשים ועיזים כפי יכולתו של המדבר והמרעה הטבעי, ודבר נוסף הוא לשמור על הקרקע".
יסכה היא הגירסה המדברית לאשת חיל מי ימצא. ביד אחת היא קולעת בצק לחלות, בוזקת שומשום לבן וקצח שחור, ובידה השניה היא נושאת את קדם, צעיר הבנים
יסכה היא הגירסה המדברית לאשת חיל מי ימצא. ביד אחת היא קולעת בצק לחלות, בוזקת שומשום לבן וקצח שחור, ובידה השניה היא נושאת את קדם, צעיר הבנים בן חודשים ספורים בלבד, וכך היא גם מתמרנת ומכניסה את החלות לתנור. יסכה מייצרת מכל טוב, מגבנת לאבנה וגבינה צפתית מחלב הכבשים, כובשת לימונים וזיתים, וגם מכינה משחות קוסמטיות מצמחים שהיא מלקטת מן הטבע כמו ציפורן חתול היא קלנדולה וקמומיל הוא בבונג.
חורף עכשיו, בתחילת דצמבר ירדו הגשמים האחרונים והמדבר הצמיח כסות ירוקה דקה מידי. בארי, מתנדבת בחווה, יושבת לעת שקיעה מעל יובל של נחל קדרון
חבורה של מתנדבים מלווה אותם בהקמה של החווה. רובם הגדול צעירים תושבי יהודה ושומרון. יש כאלו שבאים לימים ספורים, אחרים כבר עובדים מספר חודשים ואפילו מיום ההקמה והן חלק בלתי נפרד מן החווה.
מדורת השבט בחווה לעת ערב קר…אריאל הוא איש עבודה וטיולים כאחד. הוא בונה את המקום ומנהל את עבודת המתנדבים. ביחד הם מטפלים בכבשים ובעיזים, מוציאים אותם למרעה בשטח החווה וחולבים אותם, לפרנסתם הם גם מארגנים אירועים כמו חתונות מול נוף המדבר, ומארחים קבוצות מטיילים שמעוניינים לחוש את האווירה המיוחדת בחווה או לצאת לטיולים בסביבה. בחזון הטיולים שלו אריאל רואה מטיילים שבאים ללילה בחווה, ממשיכים דרך מצודת הורקניה, מנזר מרסבא ובור העמודים לחניון לילה מדברי ליד קרן אל חג'ר, הר הסלעים, ומשם עולים דרך נחל תקוע אל היישוב תקוע. החזון ממשיך לטיולים ארוכים יותר לעבר המשטרה הבריטית ברוג'ום א-נאקה, ואפילו עשרה ימי שטח דרך כל מדבר יהודה ועד ערד באזורים הפחות נגישים, כאשר הוא דואג ללוות טיולים אלו עם חמורים וגמלים, הכנת ארוחות, חניוני לינה, העברת הציוד המזון והמים וההדרכה. כמו הטיולים שהיו פעם, פחות פינוק ויותר שטח, ואני נסחף בהתלהבות שלו ומתרגש מחלומותיו.
עצירה אצל השכנים
סביב החווה יושבות משפחות של בדואים משבט הג'האלין. זהו שבט גדול, אנשי מדבר יהודה, ומשפחות השבט מגיעות מכאן ועד השטחים ליד ערד בדרום המדבר. אריאל מספר שהם נחשבים בעלי מעמד נמוך בין אנשי המדבר. אפילו בורות המים שייכים לפלאחים, עובדי האדמה ששוכנים בכפרי קבע מעל המדבר, והבדואים משלמים להם עבור הרשות להשקות את העדרים.
חורף עכשיו, בתחילת דצמבר ירדו הגשמים האחרונים והמדבר הצמיח כסות ירוקה דקה מידי. עדרי הכבשים הצהבהבות והעיזים השחורות של הבדואים יוצאים למרעה על הגבעות, מכלים את מעט העשב ומדגישים את קווי המירעולים.
אפילו בורות המים שייכים לפלאחים, עובדי האדמה ששוכנים בכפרי קבע מעל המדבר, והבדואים משלמים להם עבור הרשות להשקות את העדרים. בתמונה: בור העמודים
התמקמתי על גבעה בפאתי החווה מול נוף המדבר
באחד הימים לקראת ערב עצרתי אצל השכנים. סולימאן האב ומוחמד הבן יוצאים לקראתי בחיוך רחב ולוחצים את ידי, "אהלן" אומר סולימאן בחום ומזמין אותי לקפה. חדר האורחים הוא פחון עם גג איסקורית, בדים על הקירות, שטיחים על הרצפה ומזרונים עם כריות להסבה. מכתש ועלי מסורתיים להכנת קפה ניצבים כקישוט בחדר וסולימאן צוחק ואומר "היום הכל מהר, קונים קפה מוכן בשקית". מוחמד הולך להכין קפה, סולימאן מגלגל לעצמו סיגריה מטבק חריף וניירות דקיקים, כמו שנהגתי להכין ולעשן במשך שנים ולאחרונה נגמלתי. שמחתי לראות שזה לא עורר אצלי חשק לעשן. "כשהיית ילד עוד לא קמו היישובים מעלה אדומים וקידר, נכון? איך זה היה?" אני שואל. "נכון" , אומר סולימאן, "הכל מסביב היה מדבר, לא היו כבישים ומכוניות, ולא היתה חנות קרובה. אבא שלי יכול היה לקנות דירה באל עזרייה אולי בעשרת אלפים שקל, היום זה שווה מיליון, אבל הוא לא רצה לעבור אל העיר. אנחנו אוהבים לחיות ככה במדבר, רק שיהיה לנו מספיק כסף לקנות אוכל ומים ולגדל גמלים כבשים ועיזים".
סולימאן מגלגל לעצמו סיגריה מטבק חריף וניירות דקיקים
יש לו חמישה בנים וללא בנות. כרגע רק מוחמד איתו, והאשה שלא ראיתי את פניה אבל טעמתי מן הפיתות הדקות והגבינה הלבנה חצי קשה וטעימה להפליא שהיא הכינה. "בן אחד עובד בישראל ומביא את כל הכסף למשפחה שיהיה ממה לחיות, בן שני עם הגמלים, שלישי עם הכבשים ורביעי עם העיזים. כאן לא ירד מספיק גשם ואין מרעה, אז הם הלכו לרעות ליד מרסבא", אומר סולימאן. "וכמה נשים יש לך?", אני שואל. "לי יש אשה אחת, וואללה זה מספיק" , עונה סולימאן, "יש כאלו שיש להן שתיים או שלוש ואפילו ארבע, זה לא בשבילי". "צריך הרבה כסף להחזיק אשה", אני שואל ומשיב כאחד, וסולימאן מחשב ועונה "צריך לקנות זהב ובגדים בערך עשרים וחמש אלף שקל למשפחה, ועוד סכום כזה בערך לחתונה, עושים חאפלה, שוחטים אולי חמש עשרה עשרים כבשים, כל אחת אולי 800 שקל. עולה בערך 50 אלף שקל לקחת אשה". סולימאן חושב קצת ושואל אותי האם לבדואי מותר לקחת אשה יהודיה? "אם היא מסכימה אז בטח שכן", אני עונה. "וכמה צריך לשלם? " אני עונה שלא צריך לשלם עבורה, והוא טוען שלא הבנתי את השאלה וחוזר עליה, ואני משיב והוא שואל עד שהוא משתכנע ומשתתק לתוך המחשבות.
מדרום, על ההר מעבר לנחל שוכנים בתי העיירה והמסגד של עובדייה, ונצבעים שחור על רקע אדום לעת שקיעה.
נוף המדבר מאזור הר מונטר
לפני שהלכתי הוא מבקש ממני לדבר עם אריאל שימכור לו מים "אני צריך רק חמש עשרה קוב לחודש", הוא אומר. הבטחתי להעביר את הבקשה.
בערב התקשרו אלי מערוץ 12. הם מכינים כתבה על אנשים שחיים ומטיילים בקרוואנים, קראו את הבלוג שלי ורוצים לראיין אותי. התלבטתי האם אני רוצה את החשיפה הזאת. אני והחיים הפשוטים והשלווים שלי בחיק הטבע. בעצם למה לא? אני מספר כל הזמן על חיים של אחרים, והנה ההזדמנות שלי להפנות זרקור לחיים היפים שלי. הסכמתי. למחרת בעשר בבוקר כמו שעון הם כבר היו אצלי, ליד הקרוואן מול נוף המדבר. הערב, מוצאי שבת, תוכלו לראות את הראיון בחדשות ערוץ 12.
אולגה הגיב:
רונן, אתה כותב מדהים. חיפשתי מידע על חוות צאן קידר והגעתי לכתבה שלך. תודה!!!