אם חשבתם שיש בי מידה של הרפתקנות, אז אחותי הקטנה היא ההרפתקנית האמיתית, והיא בעלת הניסיון שבינינו בכל הנוגע לקרוואנים. לפני יותר מעשור היא בעלה ושלושת ילדיהם שהיו אז בגילאי חמש עד ארבע עשרה, עזבו את הכל, ארזו מזוודות, טסו לארצות הברית, וקנו אוטוקרוואן שהפך לבית המשפחה. במשך שנה הם גרו בו, ישנו בשמורות הטבע ובעיירות נידחות, הלכו ברגל, וטיילו לכל אורך השדירה ההררית של מערב ארצות הברית, עד הרי הרוקי בקנדה ובחזרה. הילדים למדו בהום סקולינג ומהחיים, ועשו טרקים בהרים בזמן שבני גילם, כולל ילדיי, בילו שעות על גבי שעות בבתי ספר ומול מסכים. היום, חזרה בארץ, הם גרים בכליל שבגליל המערבי כבר למעלה משמונה שנים.
ישנן נקודות ספורות שבהם ניתן להביט למרחבים ולראות רק טבע נקי בלתי מופרע, ולחשוב שאנחנו בג'ונגל אינסופי, או בארץ ישראל הנשכחת של המאה ה-19. צילומים: רונן רז
א. כליל, מרחב מחיה
אני אוהב להגיע אל כליל. יש ביישוב הזה מרחב מחיה שלא הרכין ראש אל מול הצפיפות הארץ ישראלית של ארצנו הקטנטונת. כליל מתפרשת על פני שטח גדול, הוואדי, הגבעה, בית פה, בית שם, בין מטעי זיתים וחורש טבעי ים תיכוני. אין בכליל אספקת חשמל והתושבים מצאו פתרונות אלטרנטיבים כמו פאנלים סולאריים וגנרטורים. התמקמתי במטע הזיתים של ביבאר, דרוזי תושב ג'ת הגלילית, שפתח את המקום למטיילים ומתיישבים, בתשלום כמובן, אם כי זכיתי להיות אורח פורח לשלושה לילות של מירי ששכרה מקום לחודש עבור הקרוואן שלה.
הגעתי לכליל שעות ספורות אחרי שפסק הגשם. ריח נפלא של רגבים רטובים נישא באוויר והאדמה היתה רוויה ובוצית. בחנתי את הדרך למטע ומצאתי שיש בה הרבה אבנים שעשויות להחזיק את משקל הג'יפ והקרוואן מעל הקרקע. שקיעה אדומה וציורית הציצה בין עננים אפורים ושחורים.
לאחר שהתמקמתי נסעתי לבית של אחותי ומשפחתה. הם גרים בבית קטן ובחצר בין העצים ישנה בריכת מים קטנה ועגולה לטבילה, גם בימי החורף. בנוסף הם הקימו שם יורטה, אוהל נוודים על בסיס של אוהל מונגולי מסורתי שכרגע הבן הצעיר חי בה. תמיד חם ונעים אצלם בבית בימי החורף. תנור העצים מחמם את הבית, מוזיקה טובה ברקע, ואוכל צמחוני טעים בשפע שהם מכינים, לחם מחמצת, לאבנה, פאי רועים עם עדשים שחורים במקום בשר. חיי כפר שקטים ויפים, אבל הם חולמים להשיב את הימים היפים ההם, לחזור ולחיות באוטוקרוואן ולטייל בעולם.
ב. כפר איקרית או מה שנותר ממנו
למחרת יצאנו מוקדם ונסענו בכביש הצפון לבקר בכפר איקרית, או מה שנותר ממנו. הכביש מתפתל על שלוחות ההרים של הגליל העליון, חולף על פני מושבים, עיירות וקיבוצים, וטובל בתוך חורש טבעי וירוק עד. ישנן נקודות ספורות שבהם ניתן להביט למרחבים ולראות רק טבע נקי בלתי מופרע, ולחשוב שאנחנו בג'ונגל אינסופי, או בארץ ישראל הנשכחת של המאה ה-19.
חודש נובמבר כעת והמסיק בעיצומו. משפחות מתגודדות במטעי הזיתים, רשתות נפרשות מתחת לעצים, והמוסק האוטומטי חובט בענפים ותולש את הזיתים שמתגלגלים ונאספים ברשתות. מכאן ייאספו אותם לשקים, וכך ישלחו אותם לבתי בד לעצור את השמן.
אבו נאסר היה ילד בן עשר כאשר צבא ההצלה של קאוקג'י נסוג מן הגליל אל הלבנון.
חודש נובמבר כעת והמסיק בעיצומו. משפחות מתגודדות במטעי הזיתים, רשתות נפרשות מתחת לעצים, והמוסק האוטומטי חובט בענפים ותולש את הזיתים שמתגלגלים ונאספים ברשתות.
מקטע הדרך האחרון אל הכפר הוא דרך בטון תלולה שמובילה מעלה אל פיסגה חרוטית ובראשה כנסיה. פגשנו שם את נור, ג'לאל, נידאל וגם את אבו נאסר הזקן, שבילו את הלילה בשינה על מזרונים בתוך הכנסייה. נור ישנה למרגלות תמונה ישנה של הכפר איקרית עוד מלפני המלחמה. אבו נאסר היה ילד בן עשר כאשר צבא ההצלה של קאוקג'י נסוג מן הגליל אל הלבנון. "ב-30 לאוקטובר הם חנו על האוכף מתחת לכפר שלנו" הוא מספר ומצביע על המקום. "בבוקר למחרת הם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. אחר הצהרים הגיעו החיילים היהודים ותפסו את מקומם מתחת לאיקרית. הכומר ונכבדי הכפר ירדו לקבל את פני הלוחמים עם לחם ומלח לברכה ולחצו ידיים. כך חלפו להם ימים אחדים, וביום החמישי קרא להם המפקד והודיע להם שהם חייבים להתפנות לכפר ראמה למשך כשבועיים עד תום המבצע הצבאי, מבצע חירם, ולאחר מכן יורשו לשוב אל הכפר. באי רצון ובלית ברירה התפנו רוב התושבים במשאיות עם מעט מטלטלין והשאירו חמישים איש לשמור על המקום ועל הרכוש.
עברו שבועיים, חודש, חודש וחצי, אחרי חודשיים נשלחו השומרים גם הם לראמה. לא חלפו ימים ספורים והצבא עלה עם בולדוזרים על הגבעה והרס את הכפר עד היסוד.
אנשי איקרית מחו נגד העוול שנעשה להם. הם פנו לבג"ץ וקיבלו אישור לחזור לבתיהם, אלא שהשלטון הצבאי לא אפשר להם להגיע למקום. באיזשהו שלב אישרו להם לשקם את הכנסייה וכיום זהו המבנה היחיד שעומד על תילו בכפר. מאז הבטיח להם בגין שכשיעלה לשלטון יחזיר אותם לכפרם, וכשהגיע הרגע נסוג מהבטחתו. שוב התעוררה תקווה בימיו של רבין, והיא נגדעה יחד עם חייו. מאז שביבי עלה לשלטון בפעם הראשונה הם איבדו תקווה שמשהו אי פעם ישתנה, אבל הם עדיין ממשיכים לשמור על הגחלת.
באיזשהו שלב אישרו להם לשקם את הכנסייה וכיום זהו המבנה היחיד שעומד על תילו בכפר
ג'לאל ונידאל בני שלושים ומשהו גרים היום בתרשיחא ונמצאים כמעט קבוע במקום. לנור שיער מתולתל ונזם באף, והיא גרה עם הוריה בשפרעם. אישה יפה מאוד בשנות העשרים לחייה, כל עתידה לפניה, אבל העבר הקולקטיבי אינו מרפה, והיא באה ללילה בשבוע לפחות וישנה על מזרון בכנסיה, תמיד מתחת לתמונת הכפר שלפני 48. השיחה קולחת סביב שולחן שדה עם פינג'אן קפה ועוגיות. אחותי ואני מקשיבים ומתקשים להאמין, לפעמים כועסים איתם ולפעמים צוחקים איתם, וכל הזמן מעריכים את מחאת הדור הצעיר שלא שוכח, אפילו שהוריהם כבר לא נולדו בכפר וגדלו רק על סיפורים. הצעירים החביבים האלו בונים לעצמם חיים אחרים אבל משאירים פינה פצועה בלב, מטפחים קשר של אדם לאדמה, מסרבים לוותר ולשכוח, דבקים בחלום המשותף. כך חיו גם אבותינו בגלות אלפיים שנה ואנו שוב מגלים שקשר דם אדם ואדמה הוא נחלת האנושות כולה, ולא רק שלנו, היהודים. האם לנו, אנשי הקרוואנים באשר הם, יש מסר אחר להעביר לאנושות. האם הדרך שלנו לחיות כאן ועכשיו, על גלגלים, ולהרגיש בבית בכל מקום בו אנו נמצאים לרגע חולף, יכול להחליף את הכמיהה של האדם לאדמה שעולה בדם.
עיבוד תמונות: ענבל רז