מאוריציוס – לקחו של הדודו

• מפת מאוריציוס »

האי מאוריציוס היה בעיני תמיד ארצו של הדודו, אותו עוף נדיר שנכחד מן העולם בסוף המאה ה-17. מאז שנעלם הפך הדודו לסמל לאיוולתם של בני האדם ולנזק שהם עשויים לגרום לסביבתם. כך הפך גם לסמלם של ארגונים רבים לשמירת הטבע והסביבה, וביניהם "קרן שמירת הטבע הקנדית", "קרן שמירת החי העולמי" ו"הקרן לשמירת חיות הבר" של האי ג'רזי, שהקים הזואולוג והסופר ג'ראלד דארל.

מאוריציוס – מדריך מסע אחר

צחוק הגורל הוא שפירוש השם דודו בשפה הפורטוגלית הוא "הטיפש" (כנרה כיוון שהיה איטי מאוד, ולא ידע שעליו לחשוש מבני האדם ומבעלי החיים שהביאו עימם). גם השם המדעי (Raphus) אינו מחמיא לדודו, ופירושו "העוף השוטה". ההולנדים אפילו הגדילו לעשות וכינו אותו בשם "פלכפוגל", כלומר "העוף המגעיל". מבין כל הכינויים האלה מתאים היום יותר מכל הביטוי האנגלי "מת כמו דודו", שפירושו "נעלם לבלי שוב".
הדודו האפור (Raphus cucullatus) היה עוף גדול כתרנגול הודו, אורכו היה כ-75 סנטימטרים ומשקלו כ-25 קילוגרם. גופו היה כדורי וכבד ורגליו עבות וקצרות. ראשו היה גדול ונשא מקור עבה ומאונקל. פניו היו חשופים מנוצות, וכנפיו הקצרות לא תפקדו כאיברי תעופה (עופות לא מעופפים התפתחו בכמה איים שלא היו בהם טורפים, דוגמת ניו-זילנד ואיי גלפגוס. כך גם במאוריציוס, בראוניון וברודריגז).

את הדודו האפור גילו הולנדים שהגיעו למאוריציוס בשנת 1598. שלוש שנים לאחר מכן תיאר האדמירל ההולנדי ואן-נק לראשונה את העוף המוזר. המתיישבים הראשונים של מאוריציוס אמנם צדו אותו ואכלו את בשרו, אולם מכחידיו היו בעלי החיים שהביאו הספרדים לאי, ובעיקר כלבים, חתולים, חזירים ומקוקים, שאכלו את הביצים ואת הגוזלים. לכך יש לצרף את רבייתו המועטה של הדודו, ואת העובדה שהנקבה הטילה ביצה אחת גדולה על הקרקע ושני ההורים דגרו עליה, אך לא יכלו למנוע את גישתם של טורפים. הדודו האחרון נצפה במאוריציוס בשנת 1681, ומאז אבדו עקבותיו ללא שוב. כמה פרטים של הדודו הובאו לתצוגה בארצות אירופה, ועצמותיהם שמורות היום בכמה מוזיאונים.
גם גורלו של הדודו הלבן (Raphus solitaria) מהאי ראוניון, הסמוך למאוריציוס, לא שפר עליו, והוא נכחד בשנת 1746. הדודו הבודד
(Pezophaps solitaria) מהאי רודריגז סיים את חייו בשנת 1791, וכך נכחדה כל המשפחה מן העולם. מתיישבי מאוריציוס "הצליחו" לחסל עוד כמה בעלי חיים ייחודיים לאי, ביניהם צב היבשה של מאוריציוס, שהיה קטן מעט מצב היבשה הענק של איי סיישל, ומצב היבשה הפילי של איי גלפגוס.

צוקים ירוקים
מארק טוויין, שביקר במאוריציוס בסוף המאה הקודמת, כתב בספרו "בעקבות המשוון", שהופיע ב-1897, את המשפט הבא: "תחילה ברא אלוהים את מאוריציוס, ואחר כך השתמש בה כדגם לבריאת גן העדן". האמנם כזה הוא מאוריציוס? ואולי הגזים הסופר האמריקאי, כפי שהגזים בתארו את ביקורו בפלשטינה בספר "מסע תענוגות בארץ הקודש"?

הגעתי למאוריציוס ברגשות מעורבים. הייתי סקרן מאוד לראות אם נשאר משהו מיפי הטבע באי הזה, השוכן בדרום האוקיינוס ההודי. האם נותר משהו מן הצומח הטבע, שרובו נהרס ואת מקומו ירשו מטעי קנה סוכר? האם משמידי הדודו וצב מאוריציוס השכילו שלא להרוס את החי והצומח של האי לחלוטין? חששותי התבדו בחלקם והתאמתו בחלקם האחר. מאוריציוס התגלה כאי מרתק, שנושא שמירת הטבע ושיקומו מעסיק במידה רבה את תושביו.
האי בנוי כולו סלעים געשיים. הפעילות הגעשית באי צעירה יחסית, והיא יצרה במרכזו רמה רחבת ידיים (ברום 600-400 מטרים), המוקפת בכמה רכסים ובהרים וולקניים מרשימים. הרי הבזלת יוצרים נוף מיוחד במינו, והרושם מתעצם בשל העובדה שהם מכוסים במעטה ירוק של צומח טבעי. רק הצוקים החשופים מגלים את טיב הסלע הבזלתי השחור.

שרידים אחדים של פעילות וולקנית, ששככה זמן רב לפני שהאדם הגיע לאי, הם אגמי לוע מרשימים. הגדול והיפה שבהם הוא "גרנד בסין" (Grand Basin), "האגן הגדול", אגם המקודש לבני דת ההינדו החיים באי. האגדה מספרת שהאל ההינדי שיווה טס פעם על שטיחו המעופף מעל מאוריציוס. אשתו פרוותי התרגשה כל כך למראה האי הנפלא, עד שהזילה דמעות אושר מעיניה. דמעה אחת פגעה באי ויצרה את האגם. אין פלא אם כך שהאגם הפך מקום קדוש, והוא עטור עתה במקדשים הינדואיים. פסלו של הנומן, האל הקוף המתנשא במקדש קטן שבפסגה מעל לאגם, הוא הגדול בפסלי הנומן שראיתי מעודי.

אלפי סוללות אבן וערימות של אבני בזלת, שסוקלו ונערמו בשולי מטעי קנה הסוכר, הן הוכחה נוספת לגעשיותו משכבר של האי. תושבי האי מאמינים שכל עוד צוק האגודל מזדקר כלפי השמיים מעל בירתם, לא תתעורר הפעילות הוולקנית ואפשר להמשיך לחיות בבטחה ובשלווה בחסות האלים.

מהרסי שוניות האלמוגים
חופי הרחצה של מאוריציוס מבהיקים בשפעת חול אלמוגים לבן ורך. ספורט המים לסוגיו השונים מפותח כאן להפליא, החל בצלילה ושיט וכלה בדיג במים עמוקים. אך אליה וקוץ בה: אנשי מאוריציוס מרבים לצוד דגים ופירות ים. המטבח המאוריצי עשיר בדגים ובפירות ים מבושלים בחלב קוקוס. אניני הטעם וחובבי פירות הים עשויים ליהנות הנאה רבה במסעדות האי, אך גם כאן משתלטים תאוות הבצע והחישובים לזמן הקצר על התבונה והתכנון לטווח ארוך. שוניות האלמוגים נשדדו בעבר, והן כמעט ריקות מבעלי חיים פרט לדגים. אין בהם חלזונות וצדפות, ולא כוכבי-ים צבעוניים וקיפודי-ים דוקרניים. פה ושם אפשר לראות מלפפון-ים בודד, ובעיקר המון אלמוגים שבורים והרוסים.

מוקד הבעיה נעוץ הכך שבמאוריציוס, שהתיירות היא היום ענף ההכנסה החשוב שלה, שוניות האלמוגים אינן מוכרות עדיין כשמורות טבע, ודייגים חסרי אחריות צדים בהן בעזרת דינמיט הרסני. מעודי לא צללתי בשונית אלמוגים טרופית שגרמה לי אכזבה כמו זו של מאוריציוס. הנחמה היחידה היא, שבאקלים השורר כאן ובעזרת הים הנקי, יוכלו השניות להשתקם תוך עשרות שנים. האצבע חייבת להיות מורמת לעבר שלטונות האי: הצילו את שוניות האלמוגים שלכם, למען לא ילכו בדרכו האחרונה של הדודו.

לפגוש את הרמטכ"ל
ספנים ערביים גילו את מאוריציוס עוד המאה העשירית לספירה. הם קראו לאי בשם דִינָרוֹבִּין, אך לא התיישבו בו. הפורטוגלים גילו את האי במהלך מסעו המפורסם של וסקו דה-גמה, שהקיף בשנת 1498 את כף התקווה הטובה והגיע אף למאוריציוס. קפיטן דומינגו פרננדז היה הפורטוגלי הראשון שעגן באי ב-1511, וקרא לו "אי הברבור" (הוא סבר כנראה שהדודו הוא מין ברבור משונה).
המתיישבים הראשונים באי היו הולנדים. הם הגיעו לכאן בשנת 1598, וקראו לאי על שמו של הנסיך מאוריץ, יורש העצר. ההולנדים התיישבו בעיקר באיזור העיר מאהבורג (Mahebourg), שבדרום-מזרחו של האי. הם הביאו למקום את מטעי קנה הסוכר ועבדים מאפריקה שיעבדו אותם. הם אלה שהביאו לאי טבק, חזירי בר, איילים מהאי יאווה, והיו גם אחראים במישרין ובעקיפין להכחדתו של הדודו. היישוב ההולנדי היה מצומצם ולא מנה אלא מאות ספורות של מתיישבים. בשנת 1710 נטשו ההולנדים את האי לאחר מאבקים קשים במלריה ובתנאי המקום.

חמש שנים לאחר מכן השתלטו הצרפתים על האי. הם שינו את שמו ל"איל דה פרנס", והרחיבו את מטעי קנה הסוכר, תוך כריתה מסיבית של היער הטבעי והרס הצומח המקורי. בשנת 1789 החליטו המתיישבים הצרפתיים לקחת חלק במהפכה הצרפתית המרוחקת, ופיטרו את המושל ששלט באי בשם הכתר הצרפתי. עובדה זו לא הפריעה להם להמשיך להחזיק בעבדים שלהם. איל דה פרנס שימש מאז ומתמיד כבסיסן של ספינות צרפתיות שהתקיפו אוניות בריטיות אשר הפליגו להודו. כתגובה לכך פלשו הבריטים לאי וכבשו אותו בשנת 1810.

הבריטים החזירו לאי את השם מאוריציוס, והתחייבו לאפשר לתושביו לחיות על פי חוקיהם ודתם. ואכן, תושבי האי הוותיקים וצאצאיהם הקריאולים דוברים עד היום קריאולית, שהיא מן ניב צרפתי והיא השפה השלטת באי. זכר לשלטון הצרפתי נמצא גם במטבח הקריאולי המשובח הנפוץ באי בצד המטבח ההודי לגוניו השונים. ב-1833 ביטלו האנגלים את העבדות במושבות ותושבי מאוריציוס הלבנים החלו להביא לאי אלפי סינים והודים, ששימשו ככוח עבודה זול במטעי קנה הסוכר.
אחרי מלחמת העולם השנייה ניתן לתושבי מאוריציוס שלטון אוטונומי חלקי, ובשנת 1968 הפך האי למדינה עצמאית, החברה בחבר העמים הבריטי.
כ-1.3 מיליון תושבים חיים כיום במאוריציוס, והם נחלקים לשלוש קבוצות אתניות עיקריות: הודים, קריאולים וסינים. לצד אלה חיים בני עמים שונים, ובסך הכל מדברים תושבי האי תריסר שפות שונות ועוד כ-40 שפות מיעוטים, שמדברים בהן פחות מאלף תושבים לכל שפה.
מספר הדתות אינו נופל ממספר המיעוטים האתניים, ובכל רחבי האי פזורות כנסיות נוצריות – קתוליות ואנגליקניות – מסגדים מוסלמיים, מקדשים בודהיסטים ובעיקר מקדשים הינדואיסטים של שיווה, של וישנו ושל אלים רבים אחרים.

אין ספק שריבוי הדתות והשפות יצר כאן תערובת בינלאומית מעניינת. במדינה שבה כל אדם נמנה עם מיעוט אתני כלשהו אין אפליה על רקע גזעי. הפערים בין התושבים הם על רקע כלכלי. ההודים אוחזים בידיהם את רוב עמדות הכוח והשלטון באי.
התערובת המאוריציאנית הזו מתאימה מאוד לתיירות שהחלה להתפתח בעיקר לאחר מלחמת העצמאות, והיום היא ענף ההכנסה הראשי של מאוריציוס בצד מטעי קנה הסוכר, תעשיית הטקסטיל והחקלאות.
הצועד ברחובות פורט לואי הבירה נתקל בתושבים ממוצא הודי, שחור, קריאולי, סיני, לבן וכל תערובת אפשרית ביניהם. הסבר מאלף על כל אלה קיבלתי דווקא מפיו של רמטכ"ל הצבא. פגשתי אותו שעה שהשתתף בטקס הינדואיסטי על גדת האגם הקדוש גרנד בסין. מן השיחה התברר שכיוון שצבא מאוריציוס אינו עסוק במיוחד, יכול מפקדו להתפנות לעיתים מזומנות ולהשתתף בטקסים דתיים שנערכים במקדש שהקימה משפחתו על שפת האגם. הוא התגלה גם כמסיונר חסר לאות. משך כשעתיים תמימות הסביר לנו את עיקרי תורת ההינדואיזם, וניסה לשכנע אותנו להצטרף ל"כוחותיו".

הדודו מכה במכחידיו
בשנת 1735 הקים המושל הצרפתי של מאוריציוס, מאהֶה דֶה לבוּרדוֹנֵיי (שעל שמו נקרא האי הראשי של סיישל, מאהה), גן ירק ענק ששטחו 108 דונם. הגן הוקם סמוך לעיירה פמפלמוסס (אשכוליות), לא הרחק מפורט לואי הבירה, ונועד לספק ירקות לשולחנו של המושל. הגנן הצרפתי פייר פואברה החל לגדל במקום תבלינים מכל רחבי העולם, כדי למצוא גידולים חדשים ורווחיים לחקלאי האי. בשנת 1849 החל לטפל בגן ג'ימס דנקן, אחד מגדולי הגננים האנגליים. דנקן הביא לגן צמחים מכל רחבי תבל, והפך אותו לאחד הגנים הבוטניים הטובים בעולם. מורשתו של דנקן נמשכת גם היום והגן הוא מקום מופלא גם בימים אלה. יש בו עשרות עצי תבלינים כקינמון, אגוז מוסקט, קמפור, עץ הסנדל וכדומה. אפשר לראות בו כמה מן העצים המשובחים ביותר לתעשיית הרהיטים, וביניהם התולענה (מהגוני) ההבנה (אבוני). בבריכה מיוחדת אפשר לראות כאן את הויקטוריה המלכותית מאגן האמזונס, הפורחת בפרחים ורודים ועוד מאות מיני צמחים אקזוטיים שהובאו מכל רחבי העולם. המרשים ביותר הוא אוסף הדקלים בעצום. צומחים כאן דקלים מלכותיים לצד דקלי במבוק, ודקלי רפיה לצד דקלי ורשפלטיה ופנדנוסם מאיי סיישל. הדקל המיוחד מכולם הוא הטליפוט. דקל ענק זה פורח פעם אחת בארבעים עד שישים שנה ומת. רצו הגורל ומזלי הטובוהטליפוט פרח בדיוק בימים שבהם ביקרתי בגן הבוטני של מאוריציוס.

עץ הטמבלקוק או אגוז הדודו הוא עץ מיוחד למאוריציוס. פרי אגוז הדודו גדול, קוטרו כחמישה סנטימטרים והוא מכיל חרצן קשה בעל קליפה אבנית. בשנת 1973 נספרו במאוריציוס 13 "עצים זקנים ותמים לגווע" של אגוז הדודו. יערנים מנוסים אמדו את גילם ב-300 שנה לערך וזה גם הזמן שעבר מאז נכחד הדודו. החוקרים סבורים שבשעתו אכל הדודו את אגוזי הטמבלקוק והשהות בזפקו או במערכת העיכול שלו איפשרה לזרעים לנבוט. כמה חוקרים חולקים על כך. היום אין דודו במאוריציוס. אגוזי הדודו אינם נובטים וכתוצאה מכך עומד גם העץ להיכחד. האיוולת שבהכחדת הדודו מכה בחזרה לאחר 300 שנים.

איילים באפריקה
המתיישבים שהגיעו למאוריציוס לא מצאו כמעט יונקים באי. היונקים הבולטים ביותר היו עטלפי ענק זהובים. הזואולוג הבריטי הנודע ג'ראלד דארל מספר עליהם בהרחבה בספרו "עטלפים זהובים ויונים ורודות" המוקדש כולו לביקור באי: "בהצצה ראשונה מבעד למשקפות נראה היה כאילו כל עץ מנגו צימח לו אשכול מוזר של פירות שעירים, חומים כשוקולד ואדומים-זהובים, אך כאשר פיהקו העטלפים או התמתחו יכולת לראות כי כנפי העור שלהם, שדמותן כמטרייה, היו בגון של שוקולד כהה, ואילו שיער הגוף והראש התחלף מצהוב עז נוצץ, כפתיל זהב, לאדום שועלים עמוק. היו אלה בלא ספק עטלפי הפירות הססגוניים והנאים שראיתי מעודי". (ספריית מעריב 1990).
את היונקים האחרים הביאו בני האדם. חיות הבית וחזירי הבר הם שהשמידו כאמור את הדודו, אולם ההולנדים הביאו לכאן ממושבותיהם שבדרום מזרח אסיה לפחות שני מיני בעלי חיים מעניינים שאינם חיים באפריקה ומציאותם כאן היא בגדר הפתעה רבתי. ידוע לכל שבאפריקה ין איילים והנה במאוריציוס מצויים איילים רבים, צאצאיהם שלאיילי טימור שהביאו ההולנדים. הללו מרוכזים במעין שמורה שמקום שנקרא "נחלת הציידים" או "היער הגדול". כאן, ברום 300-500 מטר, ביער טבעי המשתרע על שטח של 8000 דונם חיים מאות איילים לצד חזירי בר, קופים ושפע של עופות. האייים התרבו בשיעור כה גדול, עד שהיום צדים אותם כדי לווסת את גודל האוכלוסייה. הציד מבוקר כמובן, ורישיון ציד לאייל עולה כסף רב. פגישה עם אייל באפריקה היא חוויה משונה לזואולוג וחובב חי.

בעל חיים אחר שהוכנס לאי בידי ההולנדים או בידי מתיישבים מאוחרים יותר הוא מקוק הסרטנים, קוף בגודל בינוני הנפוץ באינדונסיה, במלזיה, בבורמה ובתאילנד. כיוון שהקופים לא מצאו מתחרים באי הם התרבו ופשטו על פני שטחים נרחבים. הם חמסו קיני ציפורים (דוגמת קיני היונה הורודה שגם עליה אפשר לקרוא בספרו של דארל והיו בין הגורמים להכחדתו של הדודו. המקוקים חיים במקומות שונים באי ולמרות שהמקוק הוא סוג של קופים אסיאתיים, הם משגשגים דווקא כאן. באזור גרנד בסין פגשנו להקת מקוקים שהיו מורגלים בחברת אדם ובאו לאכול מידינו. הקופים האלה מקדשים בהודו וגם כאן מאכילים ומטפחים אותם. המפגש עימם על גדת האגם במאוריציוס הזכיר לי מיד מראות מעברו השני של האוקיינוס ההודי, מקדשי הקופים של הודו ונפאל, וגם יצר קשר מיידי עם פסלו של הנומן, האל הקוף, המשקיף על מכלול המקדשים של האגן הגדול.

סימן לעתיד
בז מאוריציוס הוא אחד העופות הנדירים ביותר בעולם. המאבק להצלתו הוא אחד המאבקים הגדולים והמוצלחים בקרב שומרי הטבע בעולם. החדרת המקוקים למאוריציוס והציד הפרוע באי הקטינו ארת אוכלוסיית הבזים. המקוקים הזריזים חמסו את ביצי הבז שהוטלו בנקרות עצים וסלעים, ואכלו גם את הגוזלים הצעירים. גם חומרי ההדברה הכימיים גרמו להרעלת מזונם של הבזים ואוכלוסייתם הלכה ופחתה במידה מדאיגה. ב-1974 נותרו באי ארבעה בזים בלבד והללו חיו באיזור הנידח של הנהר השחור. השלטונות שחששו כי לבז אורב גורל דומה לזה של הדודו הזמינו את הזואולוג והסופר ג'ראלד דארל לסייע להם בעצה כיצד להציל את העטלפים הזהובים, את היונים הוורודות את בזי מאוריציוס ואת שאר העופות הנדירים שעמדו על סף הכחדה.
אחד הצעדים הראשונים שנקטו השלטונות היה איסור השימוש בחומרי הדברה כימיים. בשנות השמונים נפתח "מבצע בז מאוריציוס". במסגתו נאספו ביצי בזים והובאו לדגירה אצל זוגות מיטיבי דגור. נקבת הז מטילה 3-4 ביצים חומות ודוגרת עליהן משך שלושים יום. הזכר מחליף אותה לעיתים בדגירה. הביצים מוטלות בנקרות עצים או סלעים והבזים אינם בונים קן. ההורים מטפלים בגוזלים ומביאים להם מזון בשפע עד שהם פורחים מן הקן בערך בגיל מאה ימים.

הביצים שנאספו מקיני הבזים נמסרו כאמור לדגירה לכמה זוגות שהיטיבו לדגור ולטפל בגוזלים בינתיים הוטלו בקינים שמהם נלקחו הביצים הטלות מילואים וכך לא נפגעה הרבייה אלא הוכפלה. הצלחת המבצע היתה מרשימה ו-120 בזי מאוריציוס שוחררו בשלב ראשון ל הטבע. רובם הצליחו לשרוד בטבע ואף החלו להתרבות.

המבצע הסתיים כאשר באי נספרו 250 בזים וכך 300 שנים לאחר הכחדת הדודו מכפרי אנשי האי על מעשה האיוולת ההוא במבצע מרשים של הצלת עוף מפני הכחדה.

מבחינות רבות ניצב האי מאוריציוס על פרשת דרכים שתקבע את עתידו. האם יבחר בדרכו של הדודו או בדרכו של בז מאוריציוס. אני מקווה שהתבנה וההיגיון גברו על האיוולת ועל התאווה לרווחים קלים ומהירים. אם תיפסק השחתת הטבע האי וישוקמו שוניות האלמוגים ונופי הצומח הטבעיים יחזור מאוריציוס ויהיה לאותו "גם עדן" שתיאר מארק טוויין לפני מאה שנים.