סנט פטרסבורג (Saint Peterburg), עיר הבירה בדימוס של רוסיה ואחת הערים היפות באירופה, מתהדרת בכינויים רבים: "היהלום שבכתר הרוסי", "ונציה של הצפון", "פריז למתקדמים", "החלון הרוסי למערב", ו"בירת התרבות של רוסיה". רשימת השמות והתארים הלכה ותפחה במשך יותר מ-300 שנות קיומה של העיר, ורק אחד משלל שמותיה יצא משימוש – לנינגרד. במשאל עם בשנת 1991, שנועד להכריע בשאלה האם להשיב לעיר את שמה הפרה־קומוניסטי, ההכרעה בין הצאר פטר הגדול לקומוניסט לנין התקבלה על חודו של קול. רק 51 אחוזים הצביעו בעד שמה המקורי, סנט פטרסבורג – תוצאה מפתיעה בהתחשב בצונאמי האנטי קומוניסטי ששטף את עיר הולדתה של המהפכה הבולשביקית, וגרף ממנה כל זכר לתקופה ההיא. פסליהם של המנהיגים הסובייטים נעלמו, ובמקומם הוצבו פסלי הצארים, שבמשך עשרות שנים מצאו מסתור במרתפים טחובים. שמות הרחובות הוחלפו בקצב מסחרר, שלטי הרחובות החלו נושאים פרסומות בסגנון מערבי לגמרי, אפילו תבליטו של סטלין, שקישט את תחנת הרכבת, הוחלף בשלט פרסום לסיגריות.
 חצות. השמש מתחילה לשקוע אבל השמיים עדיין בהירים
בחיפוש אחר מה שנותר מימי הזוהר של סנט פטרסבורג יצאתי לדרך עם חברי מישה במכונית הלאדה הישנה שלו. שניהם, מישה והמכונית, חיים ונושמים את העיר כבר עשרות שנים. מישה הוא התגלמות כושר האלתור ויכולת ההישרדות הרוסיים: "כשהייתי צעיר הייתי מהנדס כמו כולם", הוא מספר, "היום אני עוסק במחשבים, בעריכת סרטי וידאו, בנגרות, בבניית סירות שיט ובעוד כל מיני דברים". כעבור מאתיים מטר מישה נאלץ להפסיק את השיחה. הלאדה הישנה שובתת. מישה ממחיש שלא שכח את ההנדסה, יוצא עם מברג ענקי ומחיה את המנוע בכמה דפיקות. מלכת היופי האירופאית בניגוד לערים רבות בעולם, לסנט פטרסבורג יש תאריך ייסוד. ב־27 במאי 1703 התקיים טקס הנחת אבן הפינה למצודת פטר ופאול, שהיתה המבנה הראשון שהוקם על אי ביצתי בשפך הנהר ניבה (Neva). הטקס סימל את תחילת בנייתה המתוכננת היטב של עיר הבירה החדשה של רוסיה. הצאר פטר הגדול, שהיה לו חזון להקים עיר נמל במערב רוסיה, גייס צבא של עובדים בכפייה והקים על 42 איים בדלתה של הנהר ניבה את "החלון הרוסי למערב". הוא עודד את עשירי רוסיה להקים בה ארמונות נוצצים וגייס את מיטב האדריכלים האירופאים, אך נאלץ להשהות את הכרזתו על סנט פטרסבורג כעל הבירה החדשה (במקום מוסקבה) עד שהצליח כעבור כמה שנים להביס את השוודים שאיימו על רוסיה מצפון. סנט פטרסבורג היתה לבירתה של האימפריה הרוסית למשך כמאתיים שנים, עד אשר חולל ממנה לנין בשנת 1917 את המהפכה הבולשביקית.  1:00 לפנות בוקר. ארמון החורף מואר באור יקרות שיקום העיר ושחזורה אחרי מלחמת העולם השנייה ארך שנות דור, אך בשנת 2003, לקראת חגיגות ה־300 שנים לסנט פטרסבורג, הגיעה בשורה מפתיעה ממוסקבה: דווקא היריבה התמידית שלחה תקציבי עתק לשדרוג החזות המוזנחת של סנט פטרסבורג. כיום העיר מתחרה, ובצדק, על תואר מלכת היופי האירופית ומושכת תיירים ומשקיעים בינלאומיים.הקריירה הפוליטית שלה אמנם מאחוריה, אך אין ספק כי העיר שבה להיות מטרופולין מסחרי, עיר נמל ומוקד תרבותי מהחשובים ברוסיה. הבלט הרוסי נולד כאן, ומוזיאון ההרמיטאז', אחד החשובים והגדולים בעולם, מציג ביותר מאלף חדריו ובכעשרים קילומטרים של פרוזדוריו כשלושה מיליון פריטי אמנות וארכיאולוגיה. תושבי העיר מתגאים באזרחיה המפורסמים ובתרומתם הניכרת להפצת התרבות הרוסית בעולם: דוסטוייבסקי כתב ומת כאן, צ'ייקובסקי שהה זמן רב בעיר, פושקין חי, יצר ומת בה. כיום העיר היא בֵּיתן של להקות הרוק הרוסיות המובילות. מועדוני לילה מערביים, המארחים די.ג'ייז בינלאומיים מובילים, מרעישים את הלילות הקצרים של פטרסבורג הקיצית כדי להזכיר שעם כל הכבוד לתרבות הקלאסית, סנט פטרסבורג היא גם עיר מודרנית כבר לא מעט שנים. החורף הלבן והחורף הירוק גם היום, כמו בימי פושקין, אוהבים תושבי סנט פטרסבורג לבלות. הם עושים זאת בייחוד בחודשי הקיץ, שבהם העיר אינה יודעת חושך. הלילות הלבנים הם מסימני ההיכר של אחת הערים הצפוניות בתבל. היום הארוך ביותר בקיץ נמשך כ־19 שעות, והשמש זורחת בו בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר ושוקעת קצת לפני חצות. גם השעות המעטות שנותרות בין השקיעה לזריחה לא חשוכות ממש, ואלפי תושבים ותיירים מעבירים את הלילה באור דמדומים.  6:00 בבוקר, על גדת הניבה. קרני השמש מאירות את הבניינים ליד הנהר "מעבר ללילות הקיץ הלבנים ממתינים ימי החורף השחורים", נאנח ידידי, שזכר החורף הקר, המושלג והארוך מדי מעמעם לרגע את שמחת הקיץ שלו. ימי החורף קצרים מאוד: חמש שעות של אור אפרורי ביום יוצרות בעיות נפשיות לא מבוטלות בקרב רבים מתושבי העיר, והם מטפלים בהן באמצעות וודקה, כמנהג המקום. לעומת זאת, אין שמחה גדולה מחגיגת שעות האור הארוכות של הקיץ, מהבילויים הממושכים בלילות המוארים ומהשיטוט לאורך הניבה. באופן מפתיע, גם השמחה הזאת מטופלת בוודקה. הדבר היחידי שמסוגל להעיב על שמחת הקיץ הוא מזג האוויר הסגרירי. הגשם, לא השמש, הוא סימן ההיכר של הקיץ, או כפי שניסח זאת מישה: "בפטרסבורג יש שתי עונות: החורף הלבן, שבו העיר מושלגת לחלוטין, והחורף הירוק, המכונה אצלכם קיץ, שבו העיר שטופה במי גשמים וטובלת בירוק". אנחנו פותחים את הלילה בביקור בזק בקזינו של אחד מידידיו של מישה. צלילי מוזיקה בסגנון שנות השבעים בוקעים מהמועדון הסמוך. קבוצת נערות מצחקקות חוגגת שם את קבלת תעודות הבגרות בהצגת קברט. מלבדן אין קהל, ואנחנו ממשיכים לקונצרט של המנצח ואלרי גרגייב בחצר מוזיאון הרמיטאז'. אלה שיכולים להרשות לעצמם לשלם את דמי הכניסה מציגים בדרך למושבם את מיטב האופנה החגיגית של האליטה הסנט פטרסבורגית. הרבבות שידם לא השיגה כרטיס כזה נותרים מאחורי הגדר ונהנים מהקונצרט הלילי באותה המידה, רק בעמידה. הקונצרט מסתיים לקראת חצות, בדיוק בזמן כדי לצפות בשקיעת החמה מעל הנהר הסמוך.  שש בבוקר, מפקדת הצי. השלט מזהיר שאין לעגון ברציף הסמוך הגשרים נפתחים בכל לילה החוויה הגדולה של הלילה מתחילה בסביבות השעה 1:30, אז נפתחים הגשרים הגדולים של הניבה, שהם מסימני ההיכר הבולטים ביותר של העיר. עשרות טונות של אספלט וברזל מורמות בכל לילה לעיני קהל נלהב של אלפים כדי לאפשר לאוניות הענקיות להיכנס לנמל של סנט פטרסבורג או לצאת ממנו. הנמל הוא אמנם הגדול ביותר ברוסיה, אך אין הוא עומד בעומס ומתיישן במהירות. עיר הנמל הפינית קוטקה (Kotka) מתחרה בו בהצלחה רבה, אך התנועה הלילית של האוניות בנמל סנט פטרסבורג עדיין מרשימה ביותר. נתיבי השיט נשארים פתוחים עד השעה חמש בבוקר. אלה השעות של הנווטים, המציגים את המופע העיקרי של הלילה כשהם מצליחים להשחיל את האוניות העצומות בפתחי הגשרים הצרים. לילה שלם צפיתי מוקסם בתנועת האוניות ובגשרים הפתוחים והרגשתי הערצה בלי גבול לנווטים שהצליחו לעבור אותם בשלום. כמי שמתקשה אף להשחיל חוט במחט היה לי נדמה כי להטיס מסוק בסלון הבית היא משימה פשוטה יותר מלנווט אונייה בין גשרי פטרסבורג. בשעות הדמדומים הללו משוטטים ברחובות שלאורך הנהר אלפי תושבים ותיירים, ידם האחת מחבקת את אשת חיקם, ידם האחרת אוחזת בקבוק שהמשקה שבו על פי רוב אינו מסוג המשקאות הקלים. מסעדות וברים נשארים פתוחים כל הלילה, וככל ששעות הלילה מתאחרות, מתעבה אד האלכוהול המתאבך מעל העיר, קולות המבלים הופכים צורמים יותר, והליכתם יציבה פחות. וגם כשהשמש צובעת את הלילה הלבן בכתום העיר אינה הולכת לישון.
 עשר בבוקר, כנסיית מושיענו על הדם השפוך, היפה בכנסיות העיר הצרות נותרו אותן צרות בסביבות השעה חמש בבוקר הגשרים יורדים שוב, הנתיבים נסגרים למעבר אוניות ונפתחים למעבר מכוניות. העיר מתכוננת לעוד יום ארוך. הבליינים חוזרים הביתה והבורגנים יוצאים לעבודתם. להקות של מכוניות ניקוי וגדודים של פועלי ניקיון יוצאים למבצע היומי של העלמת עקבות הלילה. בקבוקים של בירה, של וודקה ושל שמפניה מתגוללים ברחובות ובפארקים הציבוריים, מקצתם אף צפים במי הנהר. מבית קפה קטן על גדות הנהר עדיין בוקעים צלילים של תחרות קריוקי שלא מצליחה להגיע לסיומה.
אחרי שעות שינה ספורות אני חוזר למרכז העיר. שדרת נייבסקי (Nevsky Prospekt) התעוררה לפני, ובתי הקפה שבו לפעול אחרי הפסקה קצרה. באחד מהם אני פוגש את מיה, שהגיעה לעיר לפני עשרים שנה מאוזבקיסטן. היא לוגמת קפה ונוגסת בעוגה עתירת קלוריות. "בתקופת הקומוניזם לא יכולנו לשבת באמצע היום בבית קפה", היא משחזרת את העבר, "פשוט כי לא היו בתי קפה. היו רק קנטינות ציבוריות, ומי שאכל שם בשעות לא שגרתיות הסתכן בביקור של אנשי ק.ג.ב. שבאו לברר מדוע הוא בקנטינה במקום בעבודה. מבחינה זו החיים השתפרו לאין ערוך אחרי נפילת הקומוניזם". מישה עורך סיכום ביניים של תוצאות המהפכה האנטי קומוניסטית: "יש דברים שהשתנו כאן לטובה, ויש כאלה שהשתנו לרעה. במאזן, הצרות נותרו אותן הצרות". ומיה מוסיפה פתגם מקומי: "המקום הטוב ביותר לחיות בו הוא דווקא המקום שבאותו רגע אתה לא נמצא בו".
 שלוש אחר הצהרים. נהר פוטנקה במרכז העיר ממתינים למותה של הגברת השיכונים של פטרסבורג רחוקים מזוהר העיר. כאן מצטופפים רוב רובם של ארבעת מיליוני תושביה. חלונות הראווה של הקיוסקים השכונתיים גדושים בהיצע מגוון של משקאות אלכוהול, וכבר באמצע היום מתהלכים ברחובות תושבים רבים ובידם בקבוקי בירה. שמחת חיים לא נראית כאן לעין. אמנם כיום איש אינו צריך להמתין 15 שנה למימוש הזכות המובטחת לדירה לכל פועל, כמו שהיה בתקופת הקומוניזם, אבל עדיין הצפיפות רבה ומשפחות רבות אינן יכולות להרשות לעצמן לרכוש דירה חדשה ומרווחת יותר. בדירתו הקטנה והחשוכה אני פוגש את דאמיר בן ה־73. כרוב ידידי בעיר, גם דאמיר עסק בחייו במגוון רחב של עיסוקים. הוא היה מהנדס ("כמו כולם", הוא מחייך), צלם, ובעיקר מתורגמן של ספרות אנגלית וצרפתית. אוטודידקט ואינטלקטואל מן הסוג שהולך ונעלם. "תושבי רוסיה החדשה אינם אזרחים במובן האמיתי של המילה", הוא מתלונן, "אלא הם מקבץ של אנשים המתעניינים אך ורק בחיים הפרטים שלהם עצמם. מעט מאוד אנשים מבינים כיום שכסף אינו הכל בחיים. הם נואשים, הם ויתרו על חלומות וכבר לא אכפת להם מפוליטיקה. רפובליקה זה דבר טוב, אך היא זקוקה לרפובליקאים". נוכח יופיה של סנט פטרסבורג וההנאה הרבה שסיפקו לי מראותיה אני מעדיף לאמץ השקפה אופטימית מזו שהשמעי דאמיר. העדפת העיסוק בזוטות היומיום על פני החשיבה הפילוסופית על גורל האומה אינה בלעדית לרוסיה המודרנית, ובעצם הם ממאפייני החברה המודרנית המערבית בעשורים האחרונים. אם רק "תפרגן" רוסיה לשינויים הקטנים, הייאוש ייעשה יותר נוח ויאפשר אולי גם לשינויים מהותיים יותר למצוא את זמנם ומקומם.
|