לונדון: ווייטצ'אפל עם חיים באר

בלוח הרכבות התלוי מעל הרציף בתחנת הרכבת התחתית ברחוב בייקר הוארה הכתובת "ווייטצ'אפל", ופרץ של רוח חשוך ומאיים מן המנהרה בישר על בוא הרכבת, שמגמת פניה אל מחוזות של ראשית המאה. הרבה דברי אזהרה ליוו את ההכנות לקראת מסע זה, שדומה כי נועד מראש לכישלון. אינני יכול לטעון שלא הזהירו אותי, היו הרבה סימנים מקדימים. אחד מהם היה "האנגלי", "דער אינגלענדער"; איש חסר שם ובית, שעשה את חייו בבית הכנסת של ילדותי בירושלים. בלילות היה ישן למעלה, בירכתי עזרת הנשים, שם גם בישל לו את ארוחותיו הדלות. פגשתי בו בערב שמחת תורה, סמוך לנסיעתי ללונדון.
"אתה נוסע על לונדון?" שאל, ושביב של געגועים ניצת בעיניו.
"לווייטצ'אפל", השבתי.
"לא תמצא את ווייטצ'אפל", פסק דער אינגלענדער.
"והיכן היא?", הקשיתי, משועשע מעט.
"כאן", אמר, פתח את מעילו וחשף חולצה לבנה מטונפת. הוא פרע את החולצה וחשף חזה לבן, חולני, חלק. "כאן ווייטצ'אפל", אמר דער אינגלענדער, היכה על לוח ליבו, ואחר כך מיהר לכסות את מערומי בשרו.

רחוב קריספין באיסט-אנד, 1912. בימי ראשון היו המוני המהגרים מתהדרים בבגדי יום טוב מעוררי חמלה ומגיחים מן הרחובות הצרים, דמויי סמטאות השטעטלך המזרח אירופאיות | הצילום באדיבות ג'ואיש כרוניקל, לונדון

ב-1983 יצאתי לווייטצ'אפל למסע בעקבות הפרק הלונדוני (1904־1908) בחייו רצופי השכול, הכאב והייסורים של הסופר יוסף חיים ברנר, פרק העומד בסימן הופעת "המעורר", הירחון שחילץ את הספרות העברית מאחת מנקודות השפל הקשות שנקלעה לתוכן. מסע חורפי ברחובותיה של שכונת עוני, שהיה עד מהרה למסע מרגש אל עולמה האבוד של מעין עיירה מזרח־אירופית במפנה המאה, התקועה כקוץ בבשרו של האיסט־אנד הלונדוני, עיירה הרוחשת פועלי־מחט יהודים, קומץ סופרים עבריים ומשוררים יידים, מהפכנים סוציאליסטים וקומוניסטים, גולים אנרכיסטים, משומדים ורוצחים מעוררי זוועה.

15 שנה מאוחר יותר חזרתי לשם. המהגרים הבנגלדשים והפקיסטאנים מחו סופית את זיכרון נוכחותם של לנין וסטלין, של הרצל וויצמן, של ברנר וא.נ. גנסין, של "איש הפיל" ושל ג'ק המרטש. אכן, ידעתי שבפועל לא נשאר דבר. הבתים נמחו. שמות הרחובות בחלקם הוחלפו, התווי של אחרים שונה. אבל קיוויתי…

"העבר מת, אהובי, פרח כעשן, אהובי, אבד", קוננה קבצנית זקנה בתחנה, "רק השוטים, אהובי, מבקשים אחריו", והקישה בקופסת הצדקה שלה כשנכנסה לרציף הרכבת המועידה פניה לווייטצ'אפל. המסע התחיל.

העסקים היהודיים פורחים כחבצלת
בוקר שבת סגרירי בווייטצ'אפל רוד (Whitechapel Road), המסגד הגדול של מזרח לונדון. כאן שכן ב־1906, באחת מאותן חנויות עלובות שכבר נמחו לעולמים, ה"אלעקטריש מאסאזש קיור אינסטיטיוט" (מכון המרפא של המסאז' האלקטרוני) של האדון מ. סאנדערס. זה היה אחד מאותם "העסקים היהודיים הפורחים כחבצלת", כתיאורו הסרקסטי של י.ח. ברנר, שמילאו את חוצות הגטו. "מקום שמעלים בו הבל ועיפוש, מקום שנמסים ונמקים בו לחלוטין בצחנה… מקום שיהודוניות מליטא ומפולין ממלמלות בז'רגון המשונה שלהן על עולליהן שב'סקוּל' ועל בעליהן שב'וורקשופ'", כתב ברנר.

אוכלוסיית האיסט-אנד השתנתה מאוד מאז ראשית המאה

ב־1881 היה האיסט־אנד הלונדוני מקום מפלט להמוני יהודים שנעקרו ממזרח אירופה ובעיקר מרוסיה. יהודים שהיו אידיאליסטים או אידיאליסטים למחצה, אינטליגנטים או אינטליגנטים למחצה, וגם ערב־רב של מחפשים ובעלי פרטנזיות, לא היו מוכשרים למלחמת החיים שתבעה מהם לונדון של סוף המאה שעברה. העיר עברה באותם ימים תהליך מואץ של ריכוז בתי מלאכה למפעלים גדולים. רוב היהודים עסקו במקצוע החייטות, שלא דרש מיומנות מקצועית רבה, והביאו – בניגוד לתהליך הכללי – להתפשטות של בתי מלאכה קטנים בכל רחבי האיסט־אנד.

ביאטריס פוטר, אחת הדמויות הבולטות באגודת הפביאנים של ה.ג. וולס וג'ורג' ברנרד שואו, חקרה בסתיו 1887 את תנאי החיים של הפועלים היהודים בסדנאות הזיעה של מזרח לונדון. מסקנותיה אינן מחמיאות: לדעתה, רווח הוא המניע היחיד והחזק ביותר של בני הגזע היהודי. הפועלים היהודים אינם מסוגלים להתאגדות מקצועית ואף אינם מעוניינים בה, כתבה. היהודים חותרים להצלחה באמצעות התחרות בלבד, ואין להם מעצורים וסייגים שמקורם בהכרת ערך אנושית, בנאמנות מעמדית ובהגינות מקצועית.

סמוך לבית המחסה "טאוור האוס" אנחנו מתעכבים ליד בית הכנסת "שער יעקב" שנוסד ב־1899 ועכשיו הוא סגור ומסוגר. בין בית הכנסת לבית המחסה – המסגד הגדול של מזרח לונדון. פקיסטאנים יראי שמים ממהרים לתפילה או לשיעור בדף היומי. "רק בירושלים אפשר לראות מראה כזה, של מסגד ובית כנסת חיים בשלום זה לצד זה", אומר ידידי הלונדוני ביל פישמן, שלקח אותי לראשונה לסיור באיסט־אנד.

האיסט־אנד, שרחש רבבות מהגרים יהודים, היה כר נרחב לפעילות מיסיונרית מתחילת המאה ה־19. במרוצת השנים הוקמו בלונדון חברות מיסיונריות רבות שהתחרו אלה באלה, לעיתים עד כדי סכסוכים של ממש, בהפצת הנצרות בקרב יהודים. בראש החברות עמדו מומרים ידועי שם, בהם מיכאל שלמה אלכסנדר, לימים הבישוף האנגליקני הראשון של ירושלים; הרב יחיאל ליכטנשטיין, ששמו יצא לתהילה אחרי שהצליח להמיר את דתה של דודתו של מונטיפיורי בת ה־82; ויצחק זלקינסון, מתרגם הברית החדשה ושייקספיר לעברית.

החברות המיסיונריות פעלו בקרבת בתי הכנסת, על פי רוב בשבתות ובחגים, והטיפו בעברית וביידיש. המיסיונרים הקימו ספריות עבריות ופתחו בתי תמחוי שסיפקו אוכל לרעבים, אבל למרות הפעילות הנמרצת ולמרות המצוקה הכלכלית, החברתית והתרבותית שהיהודים היו שרויים בה, היו הישגי המיסיון מצומצמים מאוד. בדו"ח שהתפרסם ב"ידיעות החברה המיסיונרית הלונדונית" נאמר כי בין שנת 1843 ל־1849 המירו את דתם רק 180 יהודים; כלומר, 25 בשנה בממוצע. עוד נכתב שם, כי לעומת עלות המרתו של סיני (2 שילינג) ושל ספרדי קתולי (4 שילינג), מחיר המרתו של יהודי הרקיע שחקים: בין 600 ל־3,000 לירות שטרלינג נדרשו לשידולים, מתן כספים, מציאת סידורי עבודה וכד'.

חנותו של החייט פיליפ וייץ ליד וויטצ'אפל רוד, 1914 בקירוב

לנין, קרופוטקין ואיש הפיל
ווייטצ'אפל רוד, הרחוב הראשי של מזרח לונדון, הומה אדם בשעה זו של צהריים. לאורך המדרכה השחורה, הבוצית והמלוכלכת, שורה אינסופית של דוכנים. פירות, ירקות, כלי בית, מכשירי חשמל, הרבה בגדים משומשים. מוסתר בין הדוכנים, היישר מול פתח התחנה, מונומנט זנוח לזכרו של המלך אדוארד השביעי, שהקימו תושביו היהודים של הרובע ב־1911. הכתובת, שבוודאי הפליגה בשבחו של המלך, נעקרה. בארבע פינות האנדרטה יושבים עוללים מארד – אחד קורא בספר, השני משעשע מכונית על ברכיו, השלישי מודד יריעת אריג והרביעי משיט אונייה – ארבעת פניה של התרבות האנושית בתפיסתם של מהגרים יהודים מבוהלים ואסירי תודה. ליד דוכן הדגים הסמוך מגדפת הרוכלת, קוקנית טיפוסית, את הקונה, פקיסטאני זקן שטען כנראה כי הפקיעה את המחיר.

מעבר לכביש הסואן מתנשא בית החולים של לונדון, שנוסד באמצע המאה ה־18. מבית החולים הזה יצא ב־1884 רופא צעיר, ד"ר פרדריק טראווס, וחצה את הכביש אל המדרכה שאנו עומדים עליה עכשיו. הוא פנה אל החנות בבית הג'ורג'יאני שליד התחנה ושם ראה מפלצת אנושית, אדם דמוי חיה, שפניה גושי בשר חסרי צורה ואפה ארוך. זה היה מי שנודע לימים בשם "איש הפיל". רבים אינם יודעים כי הרופא שגילה את איש הפיל ביקר בארץ ישראל ב־1904 וכתב עליה עבודה מקיפה, שבה גילה, להפתעתו, כי 60 אחוזים מתושביה הם יהודים.

ממש מעלינו, דבוק אל בניין הרכבת התחתית ווייטצ'אפל, מתנשא בניין בן ארבע קומות. זגוגיות החלון הבולט שבקומה השנייה מכוסות בסטיקרים של חברות אלקטרוניקה יפאניות. כאן, ב־1884, הוקם "המוסד לנערים עובדים". באותם ימים רחוקים, כשהיה האיסט־אנד מקום מפלט לרבבות מהגרים, רובם מבני ישראל, הקימה הכנסייה את הבניין הזה לשימושם של המוני הנערים שעבדו בבתי מִבְשל השיכר הגדולים באיזור. הללו לא יכלו לחזור לבתיהם אחרי העבודה בגלל דמי הנסיעה הגבוהים, והכנסייה דאגה להם למקומות לינה ולבידור. הם יכלו לשחק פינג־פונג וביליארד, ובקומת הקרקע נפתחה למענם בריכת שחייה, הבריכה המקורה הראשונה שחנכה הדוכסית מטק; מי שעתידה להיות כעבור שנים המלכה מרי, רעייתו של המלך ג'ורג' החמישי.

אחרי שנים אחדות קנתה את הבניין הכנסייה המתודיסטית, הגביהה אותו והפכה אותו לבניין הגבוה ביותר במזרח לונדון עד שנות העשרים. בשל הירידה בתרומות, השכירה הכנסייה את האולם הגדול להרצאות, ובו נשמעו רבות מהרצאותיהם של המנהיגים הסוציאליסטים והאנרכיסטים.

בית המחסה "טאוור האוס", ליד בית הכנסת והמסגד. הרבה חברות מיסיונריות ניסו להמיר את דתם של יהודי לונדון, ללא הצלחה מרובה

גולים רבים שהיו מעורבים בפעילות מחתרתית ברוסיה הצארית מצאו מקלט פוליטי באנגליה. אחד המפורסמים שבהם היה רודולף רוקר, "רבם" של האנרכיסטים היהודים בלונדון. רוקר, גרמני קתולי, התיידד עם שלמה זַנְוְל רפופורט, הידוע יותר בכינויו הספרותי ש. אנ־סקי, אז מזכירו של המהפכן פיוטר לברוב, ולימים מחבר המחזה "הדיבוק". בזכותו התקרב רוקר אל חוגי המהגרים היהודים במזרח לונדון, עקר מדירתו הנאה שבמערב העיר ובא לחיות בחברתם ב"גטו" היהודי. הוא אפילו למד יידיש, התמנה לעורך ביטאון האנרכיסטים היהודים "ארבעטער פריינד" (ידיד הפועלים), והקדיש שנים רבות לארגון הפועלים היהודים.

רוקר לא היה היחיד. ברחובות האלה הסתובב בשעתו גם הנסיך קרופוטקין, פיוטר אלכסייביץ', בן לאחת ממשפחות האצולה הרוסית שהיה להוגה הדעות של האנרכיזם. ב־1903 הופיע כאן מי שהיה לימים גם הוא לדמות מפורסמת: ולדימיר איליץ' אוליאנוב לנין. גם המהפכנית האגדית לואיז מישל, "העלמה האדומה" – חברת הקומונה הפריזאית שהגיעה אל לונדון בשנות התשעים של המאה הקודמת, לאחר שנות גלות ארוכות בניו־קלדוניה ובבתי סוהר צרפתיים – הילכה קסם על החייטים היהודים ועל חבורת האנרכיסטים היהודים בראשותו של רוקר בווייטצ'אפל.

ארצו של ג'ק המרטש
כשמפנים עורף לרחוב הראשי ונכנסים דרך מבוי צר ומקורה אל סמטה קטנה, מגיעים אל ארצו של ג'ק המרטש. בתי לבנים שרופות, שחורות. צינורות ביוב חשופים. פנס רחוב ויקטוריאני. עמודי ברזל מסוגננים לחסימת כלי רכב. קרעי עיתונים. ריח עז של שתן וריקבון מעורבב בריח קארי הודי חריף. מתחת לפנסים האלה המתינו הזונות, קורבנותיו של ג'ק המרטש.

חנות בגדים בווייטצ'אפל רוד. עדיין אזור של מהגרים, רק שארצות המוצא השתנו

כאן, על אבני המרצפת המפויחות – גם היום הן מפויחות, כמו אז – גילו שני סבלים שיכורים שחזרו הביתה השכם בבוקר 30 באוגוסט 1888 את גופתה של מרי אן ניקולס, שהיתה ידועה בכינויה "פולי". הגופה היתה משוספת, מערוותה ועד חזה, וכל קרביה היו שפוכים החוצה. היא היתה הקורבן השני של מי שהפך להיות אחד הרוצחים המפורסמים בהיסטוריה – ג'ק המרטש. את הגופה הראשונה גילה פועל נמל בשם ג'ון ריבס ב־7 באוגוסט 1888. כשיצא לעבודה עם שחר, מצא גופת אשה בתוך שלולית דם בג'ורג' יארד (George Yd.), הסמוכה לווייטצ'אפל. זו היתה מרתה טרנר, גם היא זונה. החשד נפל על חייל אלמוני, שלפי עדות חברותיה של טרנר בילה איתה את הלילה האחרון בחייה. החייל מעולם לא נמצא.

בשבת, 8 בספטמבר, התגלתה הגופה השלישית ברחוב הנבורי (Hanbury St.). הפעם היתה זו אנני צ'פמן, אלמנה שעסקה במכירת פרחים ברחוב ומדי פעם מכרה גם את גופה. גופתה היתה שסועה, ואיבריה הפנימיים היו מפוזרים סביבה. הרחם שהיה חסר נלקח כנראה על ידי הרוצח, שהיה בעל ידע רפואי מסוים. שני הקורבנות הבאים התגלו ביום אחד, 30 בספטמבר. גם הן היו זונות, וגם גופותיהן היו מרוטשות. כשעה לאחר גילוי הגופה החמישית, מצא שוטר אחד מפרטי לבושה מגואל בדם ברחוב גולסטון (Goulston St.) בווייטצ'אפל, ומעליו, ליד הכניסה למספרים 108־109 כתובת בגיר: THE JEWS ARE THE MEN THAT WILL NOT BE BLAMED FOR NOTHING. האחראי על החקירה, המפקח סר צ'רלס וורן, ציווה למחוק את הכתובת שעל הקיר מחשש להתפרצות מהומות אנטישמיות.

הרצח האחרון שמיוחס למרטש התרחש ב־9 בנובמבר 1888 במילר'ס קורט
(Miller’s Court) מספר 9 בווייטצ'אפל. מרי קלי, גם היא זונה, אשר גופה הושחת בצורה נוראה אף יותר מזו של קודמותיה. נערכו חיפושים מבית לבית באיזור ווייטצ'אפל, והועלו השערות לאין קץ באשר לזהותו של הרוצח. בין השמות שהועלו היו הדוכס מקלרנס, נכדה של המלכה ויקטוריה; סר וויליאם גל, רופאהּ של המלכה; ד"ר פרנסיס טמבלטי, רופא אמריקאי עשיר; מונטגיו דרויט, מורה שהתאבד; ואהרון קוסמינסקי, ספר יהודי. התעלומה לא פוענחה מעולם.

חזית חנותו של החייט יוסף ב. קלמוס, 1915

גם היום יש בתי זונות בווייטצ'אפל. לא רחוק מן המקום שבו נמצאה גופתה של פולי המסכנה ניצב אחד מהם, ישן, מוזנח ורוחש פעילות. לפני כמה שנים רכש מאן דהוא את הבניין, אך לא הצליח למצוא לו שומר קבוע. כל מי ששמר עליו, ולו רק לילה אחד, טען כי רוח של מת שוכנת בו. האמיצים טענו שקולות המת נשמעים מן הארובה. לבסוף בדקה המשטרה את הטענות העקשניות של השומרים המבועתים. השוטרים הסירו את קיר האבנים שאטם את הארובה, ובתוכה נתגלה שלד של אשה שנטמנה בה לפני כתשעים שנה. הרוח שחדרה אל הארובה הניעה את עצמות השלד, והן שקשקו. אולי היתה זו אחת מקורבנותיו של ג'ק המרטש, מי יודע.

לא רחוק משם, ברחוב קומרשל (Commercial St), מול הכנסייה של שוק ספיטלפילדס (Spitalfields), שוכן "Jack the Ripper", פאב אנגלי חביב המוקדש כולו למעלליו של ג'ק. על הקירות עיתוני הימים ההם, תצלומי הנשים שנפלו קורבן לסכינו ותצלומים של זירות הפשע. פועלים מן השוק הסמוך שותים כאן בירה בגלונים.

אל השולחן הסמוך לזה שלי ושל בני לווייתי יושב נכה רוח בבלואים, ושולח מבט שוקק בספלי הבירה שלנו. אנחנו מזמינים לו לאגֶר. לאות תודה הוא אופף אותנו בהבלו ומספר לנו שג'ק המרטש היה יהודי.
"יהודי?", אנחנו כמעט נעלבים.
הזקן חסר השיניים לוקח את דבריו בחזרה, ומציע סברה שהוא היה מבית המלוכה.
"בית המלוכה", אנחנו כמעט שמחים לאיד.
בן חסותנו לוגם את הבירה עד תומה, ואומר שאילו היה ג'ק המרטש קם לתחייה, לא היו מעמידים אותו למשפט, אלא מעניקים לו תואר אצולה ומזמינים אותו אל המלכה ל־Five O’clock Tea. בחלון הפאב קבוע לוח לזכר שש הנשים שנרצחו בידיו של ג'ק. זוג תיירים יפאנים מצלם את האטרקציה.

בית היציקה לפעמונים, בפינת ווייטצ'אפל רוד ופלאמבר'ס, פועל במקום מאז 1570

מלך היהודים מול הבסטיליה
בלב ארצו מהלכת האימים של ג'ק המרטש עומד בניין דמוי הבסטיליה, נטוש ומסוגר, עשבים עולים בין סדקיו בקצה סמטה קודרת. זהו "בֶּק סטריט סקוּל", אחד מבתי הספר הראשונים שהוקמו בעקבות הפעילות החינוכית העניפה שהתחוללה בשנות השבעים של המאה הקודמת. לא בכדי כונה בית הספר "הבסטיליה"; המורים, שחששו פן יברחו התלמידים לרחובות ויתחברו אל הפושעים ששרצו בהם, כלאו אותם מאחורי מנעול ובריח, ובהפסקות העלו אותם לגג לנשום מעט אוויר צח. את הגג מקיף עד היום מעקה מסורג וחלוד.

מי שהיה מזדמן לכאן בימי ראשון היה משתאה למראה המוני המהגרים המתהדרים בבגדי יום־טוב מעוררי חמלה שהגיחו מן הרחובות הצרים, דמויי סמטאות השטעטלך המזרח־אירופיות, והתקבצו חבורות־חבורות ברחבה שלפני בית הספר שרחשה רדיקלים, סוציאליסטים, אנרכיסטים ואחר כך גם ציונים.

אחד מהם היה בנימין זאב הרצל. כאן, במקום שנראה כזירה לצילומי חוץ של סרטי פעולה אורבניים, נהפך הרצל מאוטופיסט סהרורי המכלה את זמנו בחצרות נסיכים ובסלונים של מיליונרים למלכם של היהודים. הדבר היה ביולי 1896. לאחר שניהל שיחות עם אישים רבי השפעה בקושטא, במטרה לקנות את ארץ ישראל לעמו, נסע הרצל ללונדון כדי לנסות להקים בה את "אגודת היהודים".

הידיעה על פגישותיו בבירה התורכית התפרסמה בעיתוני לונדון, והאצולה האנגלית־יהודית, שהתמלאה פחד, קיבלה את פניו בקרירות. סר סמיואל מונטגיו, שהרצל הועיד לו מקום ראשון במעלה בתוכניתו, לא התפנה להיפגש איתו סמוך לבואו, וכשנפגשו לבסוף היה מסויג מאוד. קלוד מונטיפיורי ופרדריק מוקאטה, ליברלים מכובדים, באי־כוח של "אנגלו ג'ואיש אסוסיאיישן", ענו להצעותיו בלאו מוחלט. אכזבתו היתה מרה.

אבל בקרב המהגרים יוצאי מזרח־אירופה בווייטצ'אפל התחוללה כעין תחילתה של מהפכה של הציונות המדינית כנגד שתדלנותם של נדיבים. אנשים צעירים מאגודת "בני ציון", שמרדו בגלוי במנהיגי "חובבי ציון" הרשמיים, התכנסו ברחבה שלפני הבק סטריט סקול והחליטו להזמין את הרצל לווייטצ'אפל. על קירות הבתים באיסט־אנד הודבקו מודעות באנגלית וביידיש – בחלק מהן נכתב בטעות שהסולטאן עצמו קיבל את הרצל ושוחח עימו – שהזמינו את הציבור לאסיפה גדולה לכבוד האורח. ואכן, ערב אחד אחרי המפגש הלא מוצלח שלו עם מארחיו ב"מועדון המכבים" היוקרתי, הופיע הרצל במועדון הפועלים היהודים. המונים מילאו את האולם, ואלפים נותרו בחוץ מחוסר מקום. הנוכחים קידמו את הרצל בקריאות הידד, והמברכים השוו אותו למשה ולקולומבוס.

מסיבת גן של פעילות ציוניות בלונדון, 1911

הרצל נאם נאום פשוט והסביר את תוכניתו במלים פשוטות ועממיות. הקהל העצום היה נכון להריע לכל מלה, וכשאמר הרצל "המזרח הוא שלנו" – וכוונתו היתה שיהודי מזרח לונדון עומדים לצידו – השתנה פירוש המלים באווירה המשיחית הסוערת של ההמון, והכל סברו שהוא מתכוון למזרח הקרוב, לארץ ישראל, ופרצו בתשואות סוערות.

מגילות עפות, חירופים וגידופים
האתנחתא הציונית הקצרה בשוטטות באיסט־אנד מגיעה לסיומה ברחוב פולבורן
(Fulbourne St), רחוב קצרצר הנוגע בקצהו האחד ברחבת בית הספר הנטוש ובקצהו האחר בווייטצ'אפל רוד. בחנות הרהיטים "קוונדיש", הדומה להפליא לאחת מאותן חנויות הפרושות לאורך רחוב הרצל בדרום תל־אביב, ישבו שני סוחרים הודים או פקיסטאנים שמנמנים, והמתינו לקונים שמיאנו לבוא. בראשית המאה היה כאן מועדון הסוציאל־דמוקרטים העברים.

"האולם בנוי בלב הגטו", תיאר אותו ברנר ב"מעשים" שנדפס בתרס"ה (1905) בעיתון היהודי המרכזי של התקופה, "הזמן". "על קירותיו תלויים דגלים שונים, אדומים, פרצופיהם של קרל מרקס ופליכאנוב ופסוקים מרוקמים מן הקומונה הפריסאית הגדולה… את האולם ממלאים פליטי רוסיה ופולין עד חצות הלילה, עדר גדול. קרועים־בלויים, משונים ומטונפים… מסביב מתהלכות בתולות פרוצות וצדקניות, שהמרה השחורה מבצבצת כבר לפרקים באפר עיניהן ובחגווי שפתותיהן, וצחוקן גם הוא מלא קמטים־קמטים… אין מחסור בפרוגרמות ואין מחסור בדברנים, ולעיתים קרובות נופלות תגרות נוראות. מגילות עפות, חירופים, גידופים, וגם הידיים מורמות… ואולם הידיים ידי יעקב: דקות וחלשות ורק להתנועע תדענה… בני בניהם של ברוכי בלעם גדול כוחם רק בפה".

במועדון הזה התקיים גם הקונגרס החמישי של מפלגת הפועלים הסוציאל־דמוקרטית הרוסית ב־1907. על הבמה שבמעמקי האולם הסבו זה בצד זה לנין וסטאלין, גורקי וטרוצקי. לונדון לא היתה זרה ללנין באותם ימים. הוא הגיע אליה בראשונה באפריל 1902, כשהועברה מערכת העיתון "איסקרה" ("הניצוץ") ממינכן ללונדון, כדי להרחיקה מהמשטרה הצארית. לנין ואשתו קרופסקאיה דרו בחדר אחד, שהיה גם המערכת. תמיד היו בדירתם חברים, שאכלו אצלם וישנו אצלם על רצפת החדר.

את שעות הפנאי היה לנין מבלה במרומי פרימרוז היל, לא הרחק מקברו של קרל מארקס ב"הייגייט", ואת ימי ראשון היה מעביר בהייד פארק, בהקשבה לניאוציהם של אתיאיסטים אירים, מיסיונרים של צבא הישע וסתם מטורפים, כדי לתרגל את האנגלית שלמד מספר בימי גלותו בסיביר. לעיתים קרובות היה מסייר בלונדון באוטובוס ובטיולים רגליים בשכונות הפועלים. טרוצקי סיפר שכאשר לקח אותו לנין לטיול בלונדון, הם התעכבו על אחד הגשרים. לנין הצביע על הווסטמינסטר ועל עוד בניינים מפורסמים, "הנה ווסטמינסטר המפורסם שלהם", אמר, וכוונתו ב"שלהם" לא היתה אל האנגלים, כי אם אל המעמדות השליטים.

ידידי הלונדוני ביל פישמן סיפר לי, שלפני שנים אחדות ביקר בחנות הרהיטים ושאל את הבעלים אם הוא יודע מי נכנס לפני שבעים שנה בדלת האחורית שלו.
"מי?", שאל הסוחר.
"לנין", השיב פישמן.
"לא מזיז לי", אמר הסוחר ונפנה לחשבונותיו.

סורו אל בית המזון של י. בנג'מין
בפינת ווייטצ'אפל ופלאמבר'ס רו (Plumber’s Row) ניצב בית היציקה לפעמונים, העומד במקום מאז 1570 ורוחש פעילות גם היום. אוויר מתכתי חם ודחוס, רווי אדי נחושת ובדיל, ברונזת פעמונים בכל גוניה, למן האדום־חום ועד האפרפר הכספי. כאן נוצקו פעמון ה"ביג בן" של לונדון, פעמון החירות שהעניקה בריטניה כשי לבני האומה האמריקאית השמור עד היום בפילדלפיה ועוד פעמונים מפורסמים. הגענו לכאן לאחר שהסתובבנו במבואות השכונה, סמוך לתחנת הרכבת התחתית אולדגייט איסט, בחיפוש חסר תכלה אחר אחד המקומות שברנר התגורר בהם בשבתו בלונדון. הכתובת היתה רשומה בפנקסי: צ'רץ' ליין 7. העתקתי אותה ממכתב ששלח יוסף ליאן לברנר ב־17 באוגוסט 1905.

חנות לממכר יין כשר של האחים לוי, רחוב אוסבורן באיסט-אנד, 1912

יוסף ליאן, מי שהיה ספרן בספרייה של הקהילה היהודית בברלין, שהה באותו קיץ בלונדון והתוודע אל ברנר. בזכרונותיו כתב: "במשך זמן ישיבתי בלונדון, היה ברנר בא אלי יום־יום. להצעתי ולבקשתי שאני אסור אליו, לא נענה, כנראה מתוך ביישנות להראות לי את חדר מעונו הצר והדל". למען האמת, לא היה לו לברנר באותם ימים אפילו חדר צר ודל. הוא גר, כפי שאפשר להסיק משברי המידע, בבית המזון של י. בנג'מין, שהיה בית ועד למשכילים עברים בראשית המאה. דומה שבנג'מין טוב הלב הניח לברנר להתכרבל באחת מפינות המסעדה אחרי שאחרון הסועדים הלך לביתו.

זה המקום שעליו כתב ברנר לימים, כשהוציא לאור את ירחונו "המעורר", את המלים הבאות: "רצונכם לקרוא עיתונים עבריים? רצונכם לעיין בספרים עבריים? רצונכם במשחקים עבריים? רצונכם להיפגש עם משכילים עבריים? רצונכם ליהנות ממאכלים עבריים? אזי סורו אל בית המזון של י. בנג'מין, 7 טשארטש ליין, וייטשפל".

לפחות פעמיים ביום היה ברנר עובר על פני בית היציקה הזה, בלכתו ובשובו מעבודת יומו בבית הדפוס נרודיצקי, בית דפוס עברי קטן בווייטצ'אפל, במייל אנד רוד (Mile End Rd.) מספר 48, שנמחה בימי הבליץ של מלחמת העולם השנייה. שם נפגשו ציונים וקומוניסטים, רבנים ומשומדים, יידישיסטים וקנאים לעברית, רדיקלים, אנרכיסטים, פציפיסטים ומורדים במלכות.

הצ'רץ' ליין הוא ככל הנראה "סמטת המסגד" הצרה והקצרה שברנר תיאר בפתח יצירתו "שלושה פרקים" – רחוב המקשר את ווייטצ'אפל רוד עם קומרשל רוד
(Commercial Rd), בטרם יתרחקו שני הרחובות הראשיים של האיסט־אנד זה מזה כשתי קרניים היוצאות מפתחה של תחנת הרכבת התחתית. במקום בית המזון של י. בנג'מין, שנהרס במלחמה או בתנופת הבנייה, צמח בניין מודרני עשוי זכוכית ולבנים שרופות היטב.

צ'רץ' ליין, שכבר שינה את שמו לווייטצ'רץ' ליין (Whitechurch La.), שינה לבלי הכר גם את פניו, ורק בכניסה לרחוב, בין שני תאי טלפון אדומים הניצבים כשני שומרי סף אוהבי סימטריה, מעלה טחב מזרקת אבן. האגן היה פקוק, ובמי הגשמים שנאגרו בו צפו בדלי סיגריות, אבק דרכים ועלי שלכת.

מחקתי כתובת נוספת בפנקסי, ועוד שעה ארוכה שוטטנו ברחובותיה השוממים של ווייטצ'אפל, עושים דרכנו סחור־סחור בין סמטאות ורחובות, הרבה הרבה רחובות וסמטאות עקומים ומעוקלים של עיר גדולה וחשיכה, חשיכה מאוד, מתמסרים לסוריאליזם ולגרוטסקה של סביבה עלובה ומשמימה, שלמרות הכל היא מקום שבו נולדים הבריות, עובדים, בוכים ומתים.

___

כל התמונות ההיסטוריות בכתבה לקוחות מתערוכת בית התפוצות "עולם של אתמול – יהודים באנגליה 1870־1920".