הדרישות שלי סולידיות למדי: לפחות עשרה בתי קולנוע, עשרים תיאטראות, לפחות בית אופרה אחד, מכבסה שפתוחה גם בלילה, חנות ספרים שאינה נסגרת לפני חצות, בתי קפה, פאבים ומסעדות שאינם ננעלים לעולם, סופרמרקט שאפשר למצוא בו 74 סוגי תה וכרובית טרייה או עוגת גבינה או משהו לנדודי שינה לפני הזריחה, ושירותי שליחים בלי הפסקה, כדי שיביאו לי הביתה כל מה שאתעצל ללכת לקנות בעצמי, ומוניות ורכבות נון־סטופ, שתמיד אפשר יהיה לברוח, כשמתחשק.
זה צריך להיות מקום שלא אכיר בו את כל התושבים, שלא אכיר את רובם, שלא אכיר אף אחד; שכל הזמן יפתיעו אותי, וכולם ייראו לי כל יום חדשים ורעננים ומלאי הבטחה ופוטנציאל; וגם קצת מסתורין. כן, מה רע בקצת מסתורין? שאכיר את המקום הזה בעל פה, אבל תמיד אגלה בו עוד ועוד פינות נשכחות וסמטאות עלומות, או סתם רחובות שייראו לי פתאום שונים לגמרי, מקום שאשמח ואף אתנדב ללכת בו לאיבוד לפעמים. וזו רשימה חלקית בלבד לקווי המיתאר האידיאליים של המקום שבו הכי ארצה לחיות, ואולי גם למות.
סרט ועוגת גזר
ייתכן שאני כבר חי במקום כזה. לונדון, בלי ספק, היא עיר כלבבי. למרות מגרעותיה אינני יכול שלא להישבות באינספור מעלותיה. בבוקר בייקון בקפה השכונתי, זה של אנג'לו האיטלקי, המצוי בעיבורה של הסמטה הכמו־פאריסאית, בין המסעדה היהודית המצטיינת (וכור ההיתוך רק מסתבך, אחד ממעוזי האוכל היקרים לליבי הוא ביסטרו פולני־מכסיקני עם שם צרפתי, ב"שוק הרועים" שבמייפייר) לבין חנות הספרים הפוליטיים המשומשים אך החתרניים, שעוד מוכרת חולצות צ'ה גווארה ופוסטרים של קרל מארקס.
לאנג'לו מוכרח להיות איזשהו פטנט על טיגון בייקון. רק אצלו זה יוצא בדיוק כמו שצריך. אני מגיר אגלי שמן על ערמות העיתונים וממריא משם, מלא שמחת חיים, לתערוכה האלטרנטיבית החדשה באיי.סי.איי (המכון לאמנות עכשווית) אשר בשיפולי כיכר טרפלגר. אני הולך ברגל, אם כי המוניות השחורות תמיד גורמות לי אושר, ובכל פעם מחדש מתפעל מיפי הדרך, מהדר הבתים והבניינים, מתעכב בקצרה בחנויות הספרים והתקליטים, בודק ומרחרח מה חדש.
אחרי התערוכה – בירה בבר הצבעוני של הגלריה, אולי גלידה מפנקת בגרין פארק הסמוך, אולי קפיצה למסעדה לבנונית סודית, שמלצריה יפאנים, או למזנון סושי, שעובדיו יוונים, או לדים סאם מושחת בצ'יינה טאון, הקומפקטית, הנקייה והידידותית יותר מזו של ניו־יורק, או סתם לקוויקי של פיש אנד צ'יפס; המצאה בריטית לא גאונית, אך בהחלט מסבירת פנים.
אחר הצהריים מוקדש לשניים־שלושה סרטי איכות, פלוס עוגת גזר, בכרטיס אחד, בסינמטק זרוק (למשל, "ריצי", בפאתי השוק האפרו־קריבי של בריקסטון התוססת, או "אוורימן" בהמסטד היוקרתית), עם אופציה להצגת צהריים (MATINEE) בתיאטרון, למרות שלא קל לבחור בין מגי סמית ב"איזון עדין", אוטה לאמפר ב"שיקאגו", או אולי קתלין טרנר בהצגת יחיד. לפני הצגת הערב אפשר וכדאי לשתות יין חם באכסדרת הרויאל פסטיבל הול, על גדתו הדרומית של נהר התמזה, לצלילי ג'אז חינם אל מול שקיעה עוצרת נשימה.
בסוף ההצגה, עוד בירה באחד מאלפי הפאבים האהובים, אולי גיחה להופעת דראג לילית ב"בלק קאפ" או ב"מדאם ג'וג'ו"; אולי עוד קצת ג'אז ב"רוני סקוט" בסוהו, או סתם מרתון מחולות בדיסקוטק; ערמונים קלויים בדרך הביתה, כוס תה ולישון.
רק לא שעמום
אבל עיר אינה צריכה להיות דווקא לונדון כדי לגרום לי סיפוק. לפעמים, כל מה שעל המקום לעשות זה להיות עיר, כל עיר, אפילו לא מטרופולין, וכבר ארגיש בבית. להרגיש בבית, פירושו ללכת בלי פחד בפעם הראשונה בחיים ברחובות ניו־יורק, ולדעת שאני מוגן ושלא יאונה לי כל רע, גם אם כיסי מלאים בכסף וגם אם אני לוקח את הסאבוויי בלי מושג לאן הוא נוסע. עיר מובילה אותך ומראה את הדרך בלי מפות, רק עם הסימנים המיוחדים לה: ריח, צבע, צליל, אווירה. וגם בדלה ובאומללה שבערים יש הרבה מכל אלה.
חיי העיר עלולים לקצר את חייך, אומרים אי־אלו מחקרים. הרעש, הלכלוך, הפיח, המתח הגבוה, הקצב המואץ, המהירות הקטלנית אינם טובים לבריאותך. ובכן, על המחקרים הללו (שגם חוקריהם, אין ספק בליבי, הם עירונים בני עירונים, או לפחות היו רוצים להיות) יש לי לומר: אם כבר למות, למה למות משעמום? ואם כבר למות, לא נחמד לדעת שהיו קצת חיים לפני כן? על בריאות חיי הכפר יש לי לומר: עשב, דשא, מים צלולים ויתושים (שלא לדבר על פרות משוגעות) יש גם בעיר, תודה רבה; חצילים אפשר לגדל גם בברלין; שלווה היא מצב נפשי; ובשביל טוהר פנימי לא צריך לברוח לחורים שאין בהם תחנת דלק או משרד דואר נורמלי.
הרעש מפריע? תסגרו חלון. מתגעגעים לירוק? על סנטרל פארק שמעתם? את הברווזים בהייד פארק כבר האכלתם? האין זה מקסים לחסל פוטוסינתזה של ריאה עירונית ירוקה בידיעה שמה שלא יהיה – בערב יש לכם כרטיסים ל"ריגולטו"? העיר אינה מקום טוב לגדל בו ילדים? הצחקתם אותי. כמה ממיטב אבירי המילניום צמחו לתפארת בלב ליבו של הכרך. רוצחים סדרתיים נוטים להבשיל דווקא בעיירות נידחות ובמרכזי גידול החסה. הילדים שתגדלו בכפר ממילא יערקו העירה, אז למה לא לחסוך להם את דמי הנסיעה?
יחי האדרנלין
פרטיות היא ערך יקר המקודש בעיר. אנונימיות היא סוד האושר במקרים רבים. על מיתוס "הבדידות האורבנית" אני אומר: יופי של מיתוס. בדידות אורבנית היא אופציה, לא חובה. בעיר יש ברירה, בניגוד לכפר. סקס באינטרנט יכולים לעשות כולם, אבל רק לעירונים יש אפשרות ריאלית לכבות את המחשב ולצאת לחפש, וגם למצוא, סקס על סף ביתם. תמיד אפשר לרקוד בסלון, אבל בפני מי פתוחים לרווחה גם שערי הדיסקוטקים?
קיומן של האופציות בעיר הוא הגליק האמיתי. אתה יכול להישאר בבית ולדפוק את הראש בקיר (תחביב עירוני מפורסם), אבל אתה יודע שמחכות לך בחוץ עשרות אופציות אחרות, כל אחת מלהיבה יותר מאחותה, בעוד שרשימת האופציות בכפר מתקצרת בחמישים אחוז אם הצרכניה, נניח, סגורה. בעיר הכל נשאר פתוח: הפסדת הצגה ראשונה, תהיה הצגה שנייה. הפסדת הצגה שנייה, יש וידיאומט. יגון? יש איפה להטביע. הנגאובר? הצטרף למועדון.
ולך תדע מה לבחור מתוך כל השפע. אני מאוהב בהרגשה הזו, שעל כל דבר שאני עושה יש מאה דברים שאני מחמיץ. אין כאב מתוק יותר מן הכאב של "למה הלכתי ל'המלט' עם קנת בראנה, כשבתיאטרון הסמוך מציג 'אותלו' עם אנתוני הופקינס?" לחיות זה להחמיץ, ואין החמצות מוחצות יותר מאשר בעיר. לוח מודעות שגרתי הוא תזכורת לעובדה שאתה חי, שאתה אנושי, ושיש כמות מוגבלת של דברים שתוכל להספיק בשבוע. אבל תמיד יש השבוע הבא, והשבוע שאחריו. ומודעות חדשות יופיעו, ואפשרויות חדשות ינוצלו ויפוספסו, והקרוסלה תמשיך לדהור, ויחי האדרנלין.
"איכות חיים" היא בידינו. אנשים איכותיים חיים חיים איכותיים, בלי קשר לתפאורות חיצוניות כמו גינה או אורווה. אדם שמזמין פיצה באמצע הלילה אינו טוב או מאושר פחות ממי שמזמין מדבירי חרקים לערוגת הקולרבי שלו. ולא כל מי שנופל לו תפוח על הראש הוא אייזיק ניוטון.
