בתחילת קורס מורי הדרך של בית הספר לתיירות, יושבים הסטודנטים למעגל היכרות. כל אחד נשאל, מה הביא אותו ללמוד באחד הקורסים המקיפים והחשובים ביותר לידיעת הארץ. קורס אינטנסיבי, עשיר בידע, בו מיטב המומחים בתחומי הארכיאולוגיה, היסטוריה, גיאוגרפיה, דתות, טבע ועוד, יפגשו את הסטודנטים בסיורי שטח ובכיתה. הם יספרו לסטודנטים בפירוט, כל מה שצריך לדעת כדי לקחת קבוצת תיירים לטיול בארץ הקודש. בסופו, הם ידרשו לעמוד מול ארבעה מורי דרך ותיקים ולהדריך אותם בעיר העתיקה בירושלים, תוך מענה על כל שאלה שישאלו. מאתגר.
אחד הסטודנטים עונה את התשובה הברורה – “אני רוצה להכיר את הארץ שלי”. לכאורה התשובה מתבקשת, אבל כשמדובר בסטודנט ממזרח ירושלים, לצמד המילים “הארץ שלי” יכולות להיות משמעויות פוליטיות, דתיות והיסטוריות. אבל בקורס מורי הדרך הזה, בו מחצית מהסטודנטים הם תושבי מזרח העיר והשאר ממגוון עדות ודתות – ברור לכולם שיש להשאיר משמעויות פוליטיות בצד. הם באו ללמוד, לרכוש מקצוע ולהעביר חוויה אותנטית לתיירים שבדרך.
מדובר בקורס ייחודי בשפה האנגלית בירושלים, בו הסטודנטים שהגיעו כדי “להכיר את ארצם”, זוכים גם להיכרות מעמיקה, מרתקת ופוקחת עיניים עם מגוון אנושי מיוחד בו לא היו פוגשים בדרך אחרת. ומעבר לכל הגיאוגרפיה וההיסטוריה – הם יוצרים קשרים מיוחדים מאין כמוהם.
אמת המים בחוף האקוודוקט בקיסריה. צילום: אשר אלטשול
שילוב מורכב של דתות וזרמים
רכז הקורס, אשר אלטשול, עלה לארץ בגיל 15 מארה”ב. מאחוריו למעלה מ-20 שנים של הוראת דרך ולמרות זאת, הקורס הזה הצליח להפתיע אותו. ”הדרכתי בעבר דוברי ערבית, ליום או ליומיים. אבל להדריך לאורך זמן קבוצה שמחציתה דוברת ערבית כשפת אם זו חוויה מיוחדת”, הוא מספר, “יש לנו סטודנטים עם תעודת זהות כחולה, חלקם תושבי ישראל, חלקם אזרחי ירדן וחלקם אזרחים של מדינות זרות. יש סטודנטים מוסלמים ויש נוצרים מזרמים שונים – סיריאנים (אשורים), אורתודוקסים, קתולים ואוונגלים. יש גם יהודים מזרמים ומוצאים שונים – בריטים, אמריקאים, חרדים, חילונים, חב”דניקים, יהודים משיחים. שילוב הזרמים משפיע על עושר של ידע בקורס עצמו, אבל גם דורש הרבה רגישות”.
הרגישות שעליה מדבר אשר שזורה לאורך הקורס. רבים מהנושאים בהם עוסקים בקורס עלולים לגרור ויכוחים ולכן היא ממש נדרשת. “היינו בסיור בהר ציון”, הוא מספר, “והמדריכה הסבירה באריכות על ההיסטוריה של קבר דוד, ובין השאר הזכירה את משפחת דג’אני, שקיבלו בעלות על האזור בתקופה העות’מאנית. בסיום דבריה קם אחד הסטודנטים ואומר: אני ממשפחת דג’אני, מדובר על סבא שלי”.
המדריך אשר אלטשול. צילום: Lior Peleh
אשר משתף שהקורס מכוון להכשרה מקצועית, והאווירה היא של שיתוף ידע, קבלת האחר ושוויון. אין מקום לוויכוחים פוליטיים – לא לשם כך התכנסנו. עם זאת, יש מקום להנגיש את התכנים לכלל הסטודנטים. “היינו בשער הגיא”, הוא משתף בדוגמה נוספת, “מקום שהשקיעו בו מיליונים הוא מותאם בעיקר לציבור היהודי-ישראלי. היה לי ברור שחלק מהסטודנטים הם נכדים ונינים של מי שנלחמו מהצד השני. הייתי צריך לתווך את התכנים עבורם”.
האווירה המיוחדת שאשר מספר עליה משתקפת גם בדברי הסטודנטים עצמם. חלקם, כמו חנא איסאק, ממש נולדו למקצוע. איסאק הוא דיקן של כנסיית סנט מרקס ברובע הארמני ושייך לקהילה האשורית. מדובר בעדה נוצרית קטנה של 120 משפחות בירושלים ועוד 200 משפחות בבית לחם. “סבא שלי נמלט מזעם העות’מנים ב-1915, בשואה הארמנית”, הוא מספר את הסיפור ששאר הסטודנטים בקורס כבר מכירים בעל פה. “הוא חי בארמניה, משם נדד ללבנון ומשם לירושלים. דיבר שבע שפות. אני גדלתי ברובע הארמני בעיר העתיקה, הייתי שומע בכל יום שפה אחרת, ועוזר להכווין את התיירים לכנסיות ומסביר להם מה שידעתי. עבדתי שנים בתור נהג אוטובוס לתיירים, הייתי מקשיב למדריכים. עכשיו, בגיל 45, החלטתי להגשים את החלום ולהפוך למורה דרך בעצמי.”
ידע בין תרבותי
סטודנטים אחרים מספרים על נקודות הדמיון שנמצאו בין משתתפים שונים בקורס. אחד מהם הוא ד”ר יעקב שארה, פסטור של קהילה נוצרית אוונגלית בירושלים. הוא מספר על שיחה שזכורה לו היטב. “התחלנו לדבר על איך זה להיות סיריאני (נוצרי אשורי). חנא סיפר על סבא שלו שנמלט מהשואה הארמנית, ואחרים סיפרו שסבא שלהם נמלט מהשואה באירופה. כמובן שאין מקום להשוות, אבל נקודת הדימיון הייתה ששניהם סבלו באופן היסטורי מרדיפות ומצאו את עצמם כאן, בארץ הקודש”.
שארה גדל גם הוא בעיר העתיקה, וספג מגיל צעיר את האווירה הקדושה ואת ריבוי הדתות והעדות בעיר. את הדוקטורט שלו הוא עשה בנושא “ידע בן תרבותי” – יחסים בין נוצרים למוסלמים בגדה המערבית. במסגרת עבודתו הוא מקיים שיחות רבות עם יהודים, נוצרים ומוסלמים. באחד הסיורים בקורס, נכונה לו ולכולם הפתעה. “בסיור בגוש עציון הפגישו אותנו עם רב שעושה שיחות בין פלסטינים וישראלים, אני מכיר אותו טוב. איך שהוא עלה על הבמה אמרתי לו שלום והוא מיד רץ ונתן לי חיבוק. הוא אמר לקבוצה ששיניתי את חייו, את מה שהוא חושב על הנצרות ועל העם הפלסטיני. זה היה מאוד מרגש”.
היו גם רגעים מאתגרים, מספר אשר. “היה בחור (בקורס אחר) שבאמצע אחד המבצעים של עזה פרסם בפייסבוק שלו סרטון אוהד חמאס. הוא מחק את הסרטון והתנצל. עמדו בפני שתי ברירות: להוציא אותו מהקורס, או לדבר איתו ולהבין איתו מה העניין. דיברתי איתו שעות להבין מה משמעות קורס מורי דרך בשבילו, ובסופו של דבר החלטנו ביחד שהוא ימשיך. בקורס הזה לא היו מקרים כאלה. אנחנו לא משרד ההסברה, לא משרד החוץ אלא משרד התיירות. אנחנו לא בתוכנית לדו-קיום, זו לא המטרה, אבל אם זה קורה – מצוין. הדרך הכי טובה היא כשאנחנו חיים אחד עם השני כעמיתים, כשותפים וקולגות”.
נתיב לשלום, גבול עזה. צילום: נועם תמיר
עוד שבועיים יתקיים מבחן הסיום של קורס מורי הדרך המיוחד הזה. התלמידים יבחנו בבחינה בכתב ולאחר מכן בבחינה בעל פה, ואם יעברו אז יצאו לשטח ויתחילו להדריך. מבית הספר לתיירות מוסרים שהביקוש לקורסים עולה, וכרגע לומדים כ-700 איש בשלל הקורסים של בית הספר. כ92-95% מהסטודנטים שניגשים למבחן עוברים אותו, ומקבלים ביד מקצוע לחיים. אבל מלבד התעודה, מספר אשר, בקורס הזה רוכשים הסטודנטים את אחת היכולות השימושיות ביותר של מורה הדרך. “התיירות עוברת שינוי- היא הופכת להיות יותר אירוח ובידור, פחות חינוך והסברה.”, הוא מספר, “יש מדריכים יותר ידענים ויש פחות, אבל מה שחשוב בתפקיד התיירות- זה מגע אנושי. היכולת של מורה דרך לקבל אנשים זרים בשדה התעופה, ואחרי כמה שעות להיות חלק מהם, ואחרי שבוע להיות סוג של משפחה שלהם, זה דורש יכולת חברתית ורגישות מחוץ לאזור הנוחות. ובקורס הזה פיתחנו את היכולת הזו – יכולת להתחבר, להתחשב, להבין אנשים”.
תודה לרכז הקורס, אשר אלטשול, ולסטודנטים ששיתפו
התמונה העליונה – תל סאקי ברמת הגולן. צילום: אשר אלטשול