תפריט עמוד

לה גומרה: שריקות בין הגבעות

שתפו:

ביקור בלה גומרה, אחד הקטנים שבאיים הקנריים, מתחיל בנחיתה מסמרת שיער בנופי סלעים פראיים וממשיך במפגשים מרתקים עם תושבים מקומיים, שמאמינים בכוחו של המבט ובחשיבותה של השריקה

פורסם 27.1.11
האמת, אני מוטרד. אני יושב במטוס קטן של חברת תעופה קטנה, שזה עתה זכתה בתואר היעילות והנחמדות מבין חברות התעופה האירופאיות הגדולות, מסתכל על האי לה גומרה הקטן וההררי שמתקרב אלי ושואל את עצמי היכן הטייס מתכוון להנחית את המטוס. מלבד עצים וסלעים לא רואים דבר שמזכיר אפילו צלם של מנחת מטוסים. הטייס מנמיך את מטוס עוד יותר. צוקי החוף מתקרבים אלינו במהירות. איפה לעזאזל מסתתר כאן שדה התעופה?

נוף טיפוסי באי. סלעים, הרים והרבה ירק, אבל איפה יש פה שדה תעופה?

עכשיו אני כבר לא מוטרד, אני היסטרי. המטוס מתקרב לסלעים, אני כבר רואה את סופי המר מתקרב במהירות. ואז, באופן מפתיע למדי, חיי ניצלו וגלגלי המטוס נוגעים במסלול נחיתה צנוע, שמוסתר היטב בין הנופים הפראים של האי לה גומרה. חואן, השכן הרגוע במושב הצמוד מסיר לראשונה את מבטו מהעיתון שהוא קורא, מגלה אמפתיה לנוכח שטף טיפות זיעה של אדם שזה עתה ניצל ממוות בטוח ומרגיש צורך להרגיע אותי: "גם אני נראיתי כמוך בפעם הראשונה שנתתי באי, אבל התרגלתי", מנחם אותי התושב הוותיק של לה גומרה, אחד האיים הקטנים מבין שבעת האיים הקנריים הספרדיים. הוא מוסיף, "מי בכלל צריך שדה תעופה בלה גומרה? הרי אפשר להגיע בקלות רבה גם במעבורת. אבל הנהגת האי רצתה להיות דומה לאי השכן הגדול, טנריף. השאלה רק הייתה איפה לבנות מנחת מטוסים בין כל הסלעים והיערות. בסוף הכשירו שטח קטן, שגורם לבהלה קיומית לכל מי שנוחת כאן בפעם הראשונה".

חואן מלווה אותי למלון ומפעיל עלי לחץ מתון להצטרף למשחק גולף במתחם המלון. אני מתרשם בעיקר מעצם העובדה שלמגרש הגולף מצאו שטח גדול יותר מאשר למנחת המטוסים. אני מוקף פנסיונרים צפון אירופאים שזופים, שמשתדלים בעקשנות בלתי מובנת להטביע כדורים קטנים בחורים המפוזרים בדשא הירוק. גם אני מנסה את מזלי. הכדור נעלם מעבר לצוקים ונוחת אי שם בלב ים. אני פורש ומחפש עיסוקים אחרים באי, שידוע בעיקר כאי קטן מאוד וירוק מאוד, אך מעטים מהמבקרים יודעים שהוא גם מיסטי מאוד. האמונה בעין רעה מזכירה את האמונה שלנו במהדורת החדשות: עובדות, שיש להתייחס אליהן בכבוד, במעט חשדנות ובהרבה עניין.

תושבי האי מודעים היטב לכוחות הנסתרים שבהם ניחונו

מבטים שיכולים להרוג
בכפר הציורי Agulo צלילים של בוב מרלי מושכים אותי לבר המקומי הקטן. מתחת לפוסטרים של פינק פלויד וגיבורי רוק נוספים משנות ה-70, אני פוגש את פטרה, גרמניה שנטשה את מולדתה הקרירה לפני 22 שנה לטובת האקלים הנוח של האיים הקנריים. פטרה התאקלמה בהצלחה בין 22,800 תושבי לה גומרה החביבים והיא מתגלה כאוצר גלום של סיפורי האי.

"שמת לב שיש כאן תושבים רבים שהולכים גם ביום סגרירי עם משקפי שמש?", היא שואלת ומיד מסבירה בהבעה רצינית על פניה: "אנשים כאן מאוד מודעים לכוחם הנסתר ומרכיבים משקפי שמש ליתר ביטחון גם בימי חורף סגריריים, כדי לא לפגוע, חס וחלילה, עם כוחו של מבטם במשגה בחבר. תמצא כאן מרפאים שמפעילים את כוחם העל טבעי למעשים טובים כגון ריפוי של מחלות עור, מחלות נפש או סתם נקע של חבר שמעד בהליכה בשדות הלבה. גם אתה תוכל ליהנות משרותי המרפאים, אך כמובן שזה יעלה לך". פטרה נראית לי בחורה רצינית ושפויה, לכן אני מבקש הבהרות. "בהתחלה גם אני לא האמנתי לסיפורי הקסמים על מרפאים ומבטים", היא מספרת, "עד שלאחת השכנות שלי נמאס מהזלזול שלי בכוחה העל טבעי. בוקר אחד היא החליטה להביא הוכחות חותכות והרגה במו מבטה עז תמימה". מאז גם פטרה הולכת למרפאים ונזהרת מאנשים שמרכיבים משקפי שמש ביום חורף אפרורי.

היערות העתיקים שמכסים את מרכז האי הוכרזו כאתר מורשת עולמית

שיעורי חובה בשריקות
קסם אחר גרם לארגון אונסק"ו להתעניין באי ולהכריז על תקשורת הסילבו (Silbo) הייחודית כמסורת הראויה להישמר עבור כלל האנושות. סילבו היא צורת תקשורת עתיקה, שפה שלא מועברת בדיבור אלא באמצעות שריקות. שפת השריקות הגיעה כנראה יחד עם ברברים צפון אפריקאים, שגורשו לכאן על ידי הרומאים. "תקשורת סילבו הייתה קיימת כנראה בכל שבעת האיים הקנריים, אך נשמרה רק בלה גומרה", מספר יוגניו דאריאס, מורה לשריקות ולוחם לשמירת המורשת. "שלטונו של פרנקו, ימחק שמו, אסר עלינו לשרוק, וכמעט איבדנו את היכולת שאשפרה לתושבי האי לתקשר למרחקים זה עם זה".

היערות הטרופיים העתיקים שמכסים את מרכז האי בסבך ירוק ובלתי נגיש הוכרזו על ידי אונסק"ו כמורשת עולמית. ליתר דיוק, מה שנותר מהם במרכז האי, אחרי כריתת העצים המאסיבית של כובשי האי הספרדים. אונסק"ו מבטיח לשמור על עצים העתיקים ששרדו, אך דואג גם לתושבי היערות השורקים. דאריאס, לוחם שמירת הסילבו, מספר בגאווה שלפני כשנה הארגון הכניס את סילבו לרשימת המסורות הנבחרות בעולם שקיומן חיוני לאנושות ויש לשמור עליהן בדיוק כמו על העצים. אך דאריאס לא המתין להכרה בינלאומית: כבר לפני עשור הוא הוביל מאבק מוצלח, שהפך את התקשורת העתיקה למקצוע חובה בבתי הספר באי. הוא מספר שהחל מכיתה א' הילדים באי לומדים אנגלית, חשבון וגם לשרוק. לטובת השריקות מוקצה שיעור אחד בשבוע, כך שגם ילדים חסרי כישרון שריקה יוכלו להבין את השריקות של חבריהם. "הרי מהי שפה?", אומר דאריאס, "אוסף של צלילים שאנחנו נותנים להם פרשנות של מילים. את אותם הצלילים אפשר לבטא בשריקה, כך שעם קצת אימון, כל אחד יכול להבין".


דאריאס מדגים את שפת השריקות. תקשורת שעובדת תמיד, גם בהרים

בהתאם לכישרון השורק ולכיוון הרוח, הצלילים החדים יכולים להישמע למרחק שבין שניים עד חמישה ק"מ. זוהי צורת תקשורת חיונית באי הררי וקשה לתנועה, עם כפרים שעד לפני 25 שנה היו כמעט לא נגישים כלל, אפילו לא ברגל. עכשיו, כשבאי נבנו כבישים והגיעו מכוניות רועשות, שמקשות על איכות השמיעה של השריקות, סילבו הפכה יותר למסורת מאשר לתקשורת של ממש.

לאוזן לא מיומנת קשה להבדיל בין שריקות סילבו לבין שריקות של ציפור, שכמותן יש לא מעט ביערות הטרופיים שמכסים את האי. תושבי לה גומרה השתמשו ביעילות רבה בתקשורת השריקות כדי להקשות על הספרדים לכבוש את האי במאה ה-15. לא היה עוד אי בין האיים הקנריים שהצליח להתנגד לכובשים כל כך הרבה זמן ולגרום להם לאבדות כה כבדות.

הבתים הצבעוניים של סן סבסטיאן, בירת האי, על רקע נופי מצוקים וים

"גם היום סילבו עוזר לנו. לא בכל מקום באי יש קליטה לטלפון הנייד, אבל קליטה לשריקות יש בכל מקום. לעתים הרבה יותר מהיר להפיץ חדשות בשריקות מאשר להגיע לאזורי קליטה של הטלפון הנייד", מחייך דאריאס. בעוד אנחנו מדברים, הטלפון הנייד שלו מצלצל, או ליתר דיוק משמיע רינגטון של שריקה. "בית הספר קורא לי", מפרש המורה את מקור השיחה המזוהה, נפרד ממני בשריקת "תודה ושלום" בעברית צחה, שזה עתה למד, וחוזר ללמד את דור ההמשך.

רוצים לשמוע את שפת השריקות של לה גומרה? צפו בסרטון הווידאו:

גומרה, אי השורקים
גומרה, אי השורקים
סרטון וידאו המדגים את צורת התקשורת המקורית של תושבי האי הקנרי גומרה – שפת השריקות


עוד על תקשורת השריקות הייחודית של האי, בכתבה הבאה:

גומרה: אי השורקים
גומרה: אי השורקים

במשך דורות רבים פיתחו תושבי האי הקנרי גומרה צורת תקשורת מקורית – שפה שלא מדברים אותה וגם לא כותבים אותה אלא… שורקים אותה. משלחת "מסע אחר" שבה מהאי


קטלוניה: מסע תרבותי

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: