לדאק – העתיד טמון בעבר

בדרך ללה (LEH), זמן מה לפני שהגענו אל העיר, שמענו על מקום שאפשר להתנדב לעבוד בו, לעזור, ובדרך זו ללמוד להכיר טוב יותר את לדאק. ביקרנו במרכז האקולוגי לראשונה ימים אחדים לאחר שהגענו ללה, באותם ימים התמודדנו בעיקר עם בעיות הנשימה והסחרחורת – תוצאת תהליך ההסתגלות לאוויר הדליל בחמצן בגבהים אלו.

מול הפתח התגודדו כעשרה לדאקים לבושים בתלבושות מסורתיות. הם שוחחו ביניהם וסובבו גלגלי תפילה. כשנכנסנו ראינו אנשים נוספים, יושבים בשתי שורות זו מול זו על רצפת חדר הספרייה המכוסה בכריות ובשטיחים. מישהו נאם, דבריו הוקלטו, ומדי פעם נקטעו במחיאות כפיים ובצחוק קולני. לאחר מכן התברר לנו שזה היה סמינר על אסטרולוגיה. כעבור יומיים חזרה הספרייה למתכונת פעילותה הרגילה, השולחנות וספסלי העץ הוחזרו למקומם, ואנחנו, תוך כדי סידור וקיטלוג, נתקלנו בכמות מרשימה של ספרים ובמיגוון גדול של נושאים: ספרים טכניים על ייצור עצמי של כלי בית, על הידרולוגיה, אנרגיה סולארית, עבודות יד, אדריכלות, חקלאות אורגנית ומתכונים, ואפילו ספרים חדישים מאוד על אקולוגיה וחינוך ומבחר מרשים של כתבי-עת בנושאי סביבה.

ילדות לדאקיות. המפגש עם תרבות המערב גרם לצעירים, שבעבר התגאו במסורת שלהם, לפתח רגשי נחיתות כלפי תרבותם | צילום: איתי הכהן

מבקרים ישבו בספרייה ועיינו בחומר, בחוברות ההסברה על המרכז, וכן במיפרטים הטכניים התלויים על הקירות מסביב ומתארים מכשירים ואמצעים פשוטים שמנסה המרכז להחדיר לכפרים: "חדרי חממה" שלהם חלונות גדולים וקירות מבודדים לניצול טוב יותר של חום השמש, משאבות מים פשוטות לבנייה ולהפעלה, דודי שמש, ותנורי בישול ומייבשי תבואה סולאריים. אחת ליומיים הוקרן בספרייה סרט וידאו. בחדר הקטן נדחקו ארבעים או חמישים תיירים ורובם ישבו בצפיפות על הרצפה. רובו של הסרט מתאר את התרבות המסורתית בלדאק ואת השינויים הסביבתיים והחברתיים המהירים שהתחוללו כאן מאז החלה הודו "לפתח" את האיזור ופרצה לתוכו עם הקידמה והטכנולוגיה המערבית. כותרתו של הסרט "עתידים עתיקים" נותנת ביטוי למסר נוסף המובא בו: התרבות הלדאקית והשינוי המהיר שחל בה מזמינים את הצופה לבחון מחדש את תרבותו הוא ואת אורח חייו.

הלנה נורברג הודג' הבינה את המסר הזה והיא שהקימה את המרכז והפיקה את הסרט. רבים מהציטוטים בכתבה זו לקוחים מהסרט ומספר הנושא את אותו שם: "ANCIENT FUTURES – LEARNING FROM LADAKH". הודג' השוודית הגיעה ללדאק ב-1975, שנה לאחר שהאיזור נפתח לביקורי זרים. הלנה, לשונאית במקצועה, הגיעה כחברה במשלחת אנתרופולוגית, והיתה היחידה מבין חברי המשלחת שדיברה לדאקית. כך יכלה ליצור קשר ישיר עם המקומיים. לדבריה, הרגישה מיד שאפשר ללמוד מהאנשים כאן שיעור בקשר שבין האדם לטבע, ויותר מזה – שיעור בשמחה אנושית.

באותן שנים – בעקבות ההיחשפות להשפעות מערביות, והנטייה לחקות דרכים מערביות "מודרניות" – החלו צעירים לדאקים, שהיו בעבר גאים במסורותיהם, לפתח רגשי נחיתות כלפי תרבותם. בתגובה וכדרך להתמודד עם השינויים האלה הקימה הלנה את "פרויקט לדאק", וב-1983 את "הקבוצה לפיתוח אקולוגי בלדאק". מטרותיה, כפי שהן מפורטות בחוברת היכרות דקה הנמצאת במרכז האקולוגי בלה היו שתיים: להציג תמונה מלאה יותר ופחות אידיאלית של החיים במערב, ועל-ידי כך לאפשר ללדאקים לראות את תרבותם באור חיובי יותר; להביא מידע על הדאגה הגוברת והולכת בכל העולם לגבי נושאים סביבתיים, ולספק תמיכה לפיתוח יציב ועקבי מבחינה אקולוגית, פיתוח המסתמך על המשאבים המקומיים של לדאק ועל הערכים המסורתיים שלה.

נוף טיפוסי בלדאק. צריך להסתגל לאוויר הדליל בגבהים

נס כפרי
הרעש בחוץ רומז שהלנה חזרה. בצעד מלא מרץ היא עוברת בחוץ, ובכל מקום מתגודדים סביבה אנשים. אין ספק שגם היום, עשר שנים לאחר הקמת המרכז, היא עדיין הרוח החיה כאן וחלק גדול מן הפעילות מתרכז סביבה. למרות המודעה הקוראת למתנדבים לבוא ולעזור נראה היה לנו שהמקום אינו ערוך לקבל את העזרה הנדרשת. זה היה השיעור הראשון בכך שהדברים אינם "מאורגנים" באופן שאנחנו רגילים אליו: כשביקשנו כלי גינון וצבעים נעץ בנו צוות העובדים הלדאקים מבטים שואלים, משתאים, נבוכים אולי. אך כשהתחלנו לעבוד ביוזמתנו בחממת עשבי התבלין הם לא כעסו, להיפך, כמה מאנשי הצוות באו, אספו בחיוך את התבלינים מערמת העשבים המדוללים ולקחו אותם למטבח. באותם רגעים תהיתי איך הצליחה הלנה להסתגל לדרך האחרת הזאת. איך עלה בידה לרכוש את אמונם של בני המקום ולהקים, בעזרתם, מרכז פעיל.

אנשי המטבח ניגשו לחצר הקדמית, והוציאו תבניות קטנות של עוגיות מתוך התנור הסולארי. התנור אינו יותר מאשר קופסת עץ, צידה הפנימי צבוע בשחור ודלתה זכוכית. חלק מהדגמים בנויים על ציר וניתן לכוון אותם לזווית הטובה ביותר לקליטת קרני השמש. בחוברת ההסברה כתוב: אורז – 4 שעות, עדשים – 5 שעות, ירקות – 3 שעות, עוגות – שעתיים. בזמן שהתנור לא בשימוש, אפשר להכניס לתוכו מיכל מים והם יתחממו עד 70 מעלות צלזיוס. המבקרים עמדו משתאים וצילמו. העוגיות נעלמו במטבח והופיעו אחר כך במסעדת הגן הקטנה והמטופחת. המסעדה מציעה תפריט המורכב ממנות קטנות וטעימות של "מזון בריאות", יקרות יחסית למבחר המקומי. בין השאר אפשר למצוא שם פלאפל וחומוס, תה צמחים ו"עוגות שמש", החביבות על יושבי המקום.

ליד תנורי השמש בחצר מוצגים דגמים של שאר המכשירים שעליהם אפשר ללמוד בספרייה: דוד שמש, משאבת מים, וחממה קטנה שבמהלך הקיץ מסירים ממנה את כיסוי הזכוכית. מחממה זו מגיעים למטבח עשבי התבלין. התצוגה מעניינת, אך הדרמה האמיתית מתרחשת הרחק מכאן, בכפרים שאליהם מגיעים אנשי המרכז ומציגים בהם את השיפורים הטכנולוגים האלו. בעזרת תושבי הכפרים מנסים הלנה ואנשיה להעביר את המסר שלהם. "הכפרים הלדאקיים הם נס כלכלי", אומרת הלנה. "באחת הסביבות הקשות ביותר, שבה עונת גידול קצרה מאוד כשלרשותם עומדים כלים פשוטים ביותר, הצליחו הלדאקים לא רק להחזיק מעמד, אלא גם שיהיה להם הרבה פנאי". במשך ארבעה חודשים של עבודה הם מצליחים לספק את כל צרכיהם לכל השנה, ובשנים שיש עודף הוא נסחר תמורת תה, מלח או אבנים טובות.

החיים בחורף, כשיש פחות עבודה מלאי טכסים. חתונות ואירועים דתיים זוכים לאופי חגיגי במיוחד ונמשכים ימים רבים. "פגשתי כאן אנשים", מספרת הלנה, "שהחשיבו את שלוות הנפש ואת שמחת החיים לזכויות מלידה שאינן מותלות בספק". הסיבות "לנס הכלכלי" של לדאק מורכבות. השיטות המסורתיות מחזיקות מעמד ומשתפרות לאורך מאות ואלפי שנים. בכפרים מחזיקים רוב האנשים פיסת אדמה שלהם, וכמה חיות בית. האדמה לא מחולקת אלא מועברת מדור לדור, ובבתי החווה רחבי הידיים גרים ועובדים יחדיו שלושה דורות.

נופים עוצרי נשימה (תרתי משמע), כפרים, מנזרים ומפגש עם אנשים בלדאק

הבתים בנויים מהחומרים המקומיים: הבסיס מאבן וקירות הבית – חיצוניים ופנימיים – מלבני בוץ שהתייבשו בשמש. אין צורך להיות בנאי מומחה כדי לבנות בתים כאלה. כולם יודעים לבנות אותם, ובעת הצורך מתקבצים כמה בתי אב ועוזרים למשפחה בבנייה. משפחה זו אינה משלמת ל"פועלים", משום שהמסורת הלדאקית אינה מכירה כלכלה שמבוססת על כסף. המשפחה מארחת את העוזרים ובתורה עוזרת לאחרים. כך הופכים יחסי הקשר והתלות בין המשפחות לחזקים ועמוקים ביותר, שכן העזרה הדדית הופכת להיות אינטרס אישי. תחרות לא היתה ידועה למעשה באורח החיים המסורתי.
קנה המידה של הכלכלה הוא קטן, אנושי, והוא נותן הרגשת ביטחון, הרגשה ש"ניתן לסמוך" – משפחה על משפחה, או הכפר על תושביו. הפרויקטים הגדולים יותר דורשים שיתוף: בעלי החיים מקובצים לעדר גדול של הכפר, ומובלים לשדות המרעה, כל פעם בידי רועה ממשפחה אחרת. למבצעים גדולים, כמו בניית תעלות השקיה או סלילת דרכים נרתמים כל בני הכפר.

ניתוח זה של הרווחה הכלכלית שבה חיו הלדאקים באיזור המדברי הקשה הזה אינו מלא אם לא נבחן את ההיבטים התרבותיים של חברה זו. "חיי היום-יום בנויים על קשר עמוק בין האדם לסביבה, וקשר זה נובע מהבסיס הרוחני של הבודהיזם", אומרת הלנה.

תפיסת החיים הבודהיסטית מצביעה על קשר בין כל המרכיבים ביקום, שום מרכיב אינו יכול להיות קיים לבדו ובכלל זה גם האדם. גם הוא תלוי בכל דבר אחר לעצם קיומו וקשור אליו ביחסי גומלין. מורה זן וייטנאמי החי בצרפת הסביר זאת כך: במבט מעמיק אפשר לראות ענן גשם צף בגליון הנייר הזה, ויחד איתו גם את אור השמש, שכן בלעדיהם לא יכול היה לגדול העץ ממנו עשוי הנייר. הנייר הזה מכיל את הענן ואת אור השמש ואין הוא אלא שינוי צורה שלהם. הקשר בין כל הדברים ושינוי הצורה המתמיד נמצאים בבסיס הרוחני של הבודהיזם והחקלאים בלדאק חיים את השינוי הזה יחד עם חילופי העונות. הבנה זו מוצאת את ביטויה בניצול טוב של משאבים ויראת כבוד כלפיהם.

בדרך זו הצליחו הלדאקים ליצור קצת יותר ממה שהם צריכים. הגידולים הטבעיים מנוצלים לצורך הפקת תרופות, בניית גדרות וכדומה. אשפה ללא שימוש לא היתה מוכרת למעשה בחברה המסורתית, וגם לא מחלות זיהומיות כצהבת, למשל, שהיום מתפשטת בקרב הלדאקים בקצב מהיר. המים נחשבו תמיד טהורים, ויראת הכבוד כלפיהם שמרה למעשה באופן מושלם על נקיונם. בעת אירועים מיוחדים: לידה, חתונה או מוות – מתקבצים יחדיו כמה בתי אב. קבוצה זו נקראת "פספון", ותפקידה לעזור ולתמוך במשפחה, לחלוק איתה את רגעי האושר והסבל, ולפטור אותה מעול ארגון הדברים הנחוצים. המנזרים הבודהיסטיים הרבים באיזור פעילים מאוד ומשולבים היטב בחיי האוכלוסייה התומכת בהם. לכל משפחה חבר באחד המנזרים.

מנזר לדאקי. לכל משפחה יש חבר באחד המנזרים הבודהיסטים

יבוא בעיות
עם פתיחת האיזור למבקרים ב-1974 השתנתה התמונה במהירות, בעיקר בלה הבירה ובסביבותיה. תרבות הצריכה המערבית חדרה למרקם העדין של התרבות המסורתית והחלה לכרסם בו. כפי שקרה בכל כך הרבה תרבויות אחרות, גם בלדאק נהרסו יחסי הגומלין בין האנשים לבין סביבתם, ובין האנשים לבין עצמם. בעיות חדשות, שלא היו מוכרות באיזור, הולכות והופכות במהירות למשמעותיות ביותר. במישור הסביבתי אלו הן בעיות זיהום אוויר, מים, והצטברות אשפה שאינה מתכלה במזבלות פתוחות בשולי העיר, ללא טיפול נאות. בשל ההגירה הגדולה מהכפרים מוקמות שכונות צפופות באזורים מדבריים שלא יושבו בעבר. תושביהן חייבים להסתמך על אספקת מים ומוצרי יסוד המובלים לשם במשאיות. נוסף על כך, שירותי הסניטציה בעיר דלים מאוד, והביוב זורם בחוץ ומזהם את מקורות המים.

במישור החברתי "המצב האנושי משתנה לרעה", מעיד טאשי רבגיאס, משורר, מלומד ופילוסוף בודהיסטי, המעורב מאוד בפעילויות המרכז ובארגון הסטודנטים המקומי. "למרות כל הקידום החומרי, כל ההמצאות, כל הידע, אם מסתכלים במצב האנושי, נראה שהאנשים אומללים יותר".

עמוד התווך של הכלכלה השתנה, ומה שהיה חשוב בכלכלה המסורתית – כוח הייצור, או היכולת של היחידה הכלכלית להחזיק את עצמה – השתנה, והיום אומצה אמת המידה המערבית, כוח הקנייה, או במלים אחרות – המזומנים. העזרה ההדדית, כך נראה, איבדה את משמעותה: אנשים שיש להם כסף כבר לא צריכים לעזור זה לזה; הם קונים את מה שנחוץ להם. מתח ולחץ מערערים במהירות את מערכות היחסים החדשות, מפני שהן אינן כה עמוקות כמו המסורתיות.

בבתים הקטנים והצפופים בלה, כבר אין מקום לסבא ולסבתא, לא פיסית ולא רגשית. מיגוון בעיות מוכר הולך ומתהווה בלדאק: צמיחת הפער בין עניים לעשירים, מתחים בין העדות, תחרות, אלימות, פשע והידרדרות מעמד האשה. בכפרים אחראיות הנשים על המזון, הלבוש והמחסה ולכן מעמדן גבוה. הן עובדות בשדות כמו הגברים, אינן מנותקות מהמערכת הכלכלית, ולכן בטוחות בעצמן ולא מסתגרות בבית. בלה הבירה המצב שונה: הגבר יוצא לעבוד והאשה נשארת בבית. אפילו זמנה הפנוי מצטמצם. הלנה מביאה כדוגמה סיפור שסיפרה לה אשה מאחד הכפרים, שבאה לבקר את קרובי משפחתה בלה. "יש להם כל הדברים שחוסכים זמן – מים זורמים, מכשירי חשמל, ג'יפ", סיפרה האשה, "ובכל זאת, כשבאתי לבקר אותם בקושי היה להם זמן לדבר איתי".

כלכלת לה הולכת ומתבססת על חומרי דלק ומשאבים חיצוניים, ולכן גם גוברת תלותה בכלכלת השוק. תנודות השוק הן בלתי צפויות, וכתוצאה מכך מתערערים היציבות והביטחון בחיי האנשים. למרות שבטווח הקצר זה נראה כדאי, שכן בעיר כיום ישנו מיגוון רחב של מוצרי יסוד ומותרות, התושבים הופכים להיות תלויים לגמרי באספקה מבחוץ. זאת ועוד, חייהם מושפעים גם מתהפוכותיה של כלכלה רחוקה מהם, זו שמעבר להימלאיה: עקב סבסוד מחירי הירקות שם, הם זולים מאלה שגדלו בשדה הסמוך, וכך נשמט בסיסה של החקלאות המקומית, שהיתה תמיד עמוד התווך של הכלכלה המסורתית. נראה שעכשיו זהו מקצוע מ"דרגה שנייה", שנאלצים לעסוק בו רק אלו החסרים את הכישורים להשתלב במגזר המודרני. ואם לא די בכך, לשינוי הזה נלווים שני סיכונים עיקריים: ראשית, במשך שני שלישים מהשנה חסומים המעברים היבשתיים בין לה לבין העולם החיצון בשל השלגים, ושנית במדינות הסמוכות, קשמיר ופנג'ב המצב אינו יציב עקב מתחים עדתיים קשים, גבול הודו-סין הסמוך רגיש גם הוא ביותר.

קשיש מקומי. העתיד מתבסס על העבר | צילום: איתי הכהן

השינויים גורמים לזעזוע עמוק. למרות היתרונות הנראים לעין בטווח הקצר נהרס המרקם העשיר של יחסי הגומלין שקיים את לדאק לאורך מאות שנים. הסביבה מזדהמת, החברה מתפוררת והזהות העצמית מתערערת. למרות כל זאת מאמצים הלדאקים את השינויים האלה במהירות. המידע על התרבות המערבית מעוות ומגיע בעיקר מסרטי טלוויזיה, המציגים סטריאוטיפים מערביים של פנאי אינסופי, רווחה כלכלית מופלאה, וטכנולוגיה העושה את תפקידם של האנשים. גם התיירים מאוששים סטריאוטיפים אלו; יתכן כי בארצותיהם אינם נחשבים לעשירים כלל, אך כאן נראה שהם חיים בחופשה מתמדת. "זה טראגי", אומרת הלנה, "נוצר לחץ פסיכולוגי למודרניזציה. הלדאקים מאבדים את הגאווה העצמית שלהם, ועם אובדן הקשר עם המשפחה והמסורת הם נעשים חסרי ביטחון. הגברים הצעירים הם המושפעים ביותר. הם מתחילים לרכוש יותר ויותר מוצרי סטטוס ומתרחקים מאנשים אחרים".

המרכז בו שהינו מצהיר שבכוונתו לאפשר ללדאקים לראות את תרבותם באור חיובי יותר. למקומיים אין כמעט מידע על ההשלכות ההרסניות של תהליכי פיתוח דומים בחלקים אחרים של העולם. אנשי המרכז משקיעים מאמץ חינוכי כדי להביא לידיעת הלדאקים את מה שידוע כבר במערב. הם מראים שהסטריאוטיפים המערביים המגיעים לכאן דרך התקשורת והתיירות רחוקים מהאמת ותושבי המדינות המתועשות מתמודדים עם בעיות סביבתיות וחברתיות מהסוג הקיים עכשיו בלה. מידע כזה, כך הם מקווים, יתן ללדאקים תמונה שלמה יותר של בעיית הפיתוח וכשמידע זה בידם יוכלו הלדאקים להעריך מחדש את דרכיהם המסורתיות ולבחור בנתיב הקידמה המתאים להם.

זה נשמע אבסורדי שחברה "פרימיטיווית" מן הרמה הטיבטית יכולה ללמד משהו את החברה התעשיית שלנו. הלנה חושבת למעשה, שההיפך הוא הנכון: "משום שהחברה המערבית כל-כך מסובכת ומעוצבת על קשה לנו לעיתים למצוא את הקשר בין הבעיות עימן אנו מתמודדים לבין מקורן. בלדאק התחוללו השינויים כל-כך בפתאומיות שההקשרים הרבה יותר ברורים. אולי על-ידי התבוננות בלדאק נוכל ללמוד משהו על המהלך הבסיסי של המשברים הסוציולוגיים והאקולוגיים העומדים בפנינו".

באורח אירוני חלק מהפתרונות שמציעים סופרים, משוררים, אנשי מדע והוגי דעות במערב מבוססים על עקרונות דומים להפליא לעקרונות העומדים ביסוד התרבות המסורתית אותה נוטשים הלדאקים: כלכלה בקנה מידה "אנושי", תנועה לעבר חברה בה כל אדם מרגיש שהוא האחראי לדברים הנוגעים לעתידו המיידי, ומתן תוקף מחודש לאורח החיים הקושר את האדם לסביבתו ומעניק לו הרגשת שייכות ובטחון. קווי דמיון נוספים נמצאים אף ברבדים עדינים יותר, כמו הענין הגובר בסיפורי מעשיות, ההערכה המחודשת לעבודה פיסית ואפילו הנטייה ה"מודרנית" לשאת את התינוקות במנשאים קרובים לגוף. "התנועות האלו נחשבות לעיתים 'חדישות', ואני מקווה שלדאק מוכיחה לעולם שהן בעצם עתיקות מאוד" כותבת הלנה באפילוג לספרה, ומוסיפה: "השינויים הללו הם תנועה לאחור, אל קשר עתיק יומין בינינו לבין האדמה".

שוק בעיר לה. עמוד התווך של הכלכלה משתנה | צילום: Y. Shishido, GFDL

הלכה ומעשה
לאחר ששהינו במרכז כמה ימים הציעו לנו לעזור בהקמת תערוכה המיועדת להמחיש את עקרונותיו. התערוכה, בחדר שריצפתו עפר כבוש, כללה כמה תחנות שבהן הוצגו סצינות מהווי החיים המסורתי. היה שם מבחר מרשים של כלים וחפצים מסורתיים, על הקירות נתלו סיפורים קצרים ומאוירים, וקבוצות ילדים מקומיים נעו עם מוריהם מתחנה לתחנה.

אנחנו עבדנו "באגף העתידני" של התערוכה. התבקשנו לעזור ביצירת בובה של לדאקי "מודרני המושפע מן התרבות המערבית" ולקשט אותה בפרטי לבוש אופייניים. ליד הבובה הדמיונית שלנו, שעוד לא נולדה, נפרס ציור קיר גדול ששמו "עתידה של לדאק?" הציור תיאר מצב אפוקליפטי של לה הבירה בעתיד הקרוב, אם תימשך מגמת הפיתוח בעיר. את היצירה התלת-ממדית הזאת (הציור כלל גם ערימות אשפה אמיתיות שהודבקו בתחתיתו ופוזרו על אדמת החדר), יצר נזיר לדאקי.

בסיפור מאויר שנתלה על הקיר ממול תוארו קורותיו של ריגזין, נער לדאקי שהולך ללמוד בניו-דלהי, נחשף לאורח החיים בה, וחזר הביתה מנוכר לחלוטין לתרבותו. ריגזין פוגש רופא לדאקי שלמד בארצות הברית, ומבקש ממנו שיספר על נפלאות החיים באמריקה. הרופא מספר לו על "העשור הבריא" על חנויות טבע, שיטות למיחזור אשפה ויצור מוצרים "ידידותיים". ריגזין מגיב: "הרי זה בדיוק כמו שחיינו פה". "נכון", מאשר הרופא, "הרבה מחברי שם אמרו לי: איזה בר מזל אתה שנולדת לדאקי".

התערוכה היא חלק מהמאמץ שמשקיע המרכז בנושא חינוך והסברה. "הילדים לא לומדים דבר על המסורת שלהם", אומר טאשי רבגיאס. "המעט שהם לומדים על חקלאות בבתי ספר החדשים נכתב על-ידי אנשים שמעולם לא היו בהודו, לא כל שכן בלדאק. לספרים הללו אין הרבה מה לומר על כך שהשעורה מבשילה בגובה 3,500 מטר כמה ימים לפני שעורה שגדלה בגובה 3,700 מטר". החינוך החדש מכוון להתמחות, מכשיר אותם לחיים עירוניים, ומפתח בהם כישורים טכניים מתאימים.

מזג האוויר הנעים מושך את האנשים לשבת במסעדת הגן המטופחת, ושולחנותיה הולכים ומתמלאים. ההולכים בשביל העובר בין המסעדה לבין השירותים מוצאים את עצמם כמעט דורכים על נול ענק המתוח על הרצפה, כ-5 מטרים אורכו. בקצהו יושב אומן כפרי האורג שטיח ארוך. מעט הלאה נמצאת סדנאת הנגרות, תנורי השמש ממוקמים בסמוך, ומעבר לסדנא נמצאים השירותים: הדלת נפתחת אל חדרון קטנטן בנוי מלבני בוץ שהתייבשו בשמש, רצפתו עפר ובמרכזה חור. מסביב ערימות קטנות של עפר ואת חפירה. על הדלת בפנים תלוי שלט: "אלה הם שירותי קומפוסט! בבקשה שפוך מעט עפר אחרי השימוש. אל תשתמש במים". צואת בעלי חיים משמשת בלדאק כחומר בעירה, וצואת אדם משמשת כחומר דישון. באביב מפזרים החקלאים את הקומפוסט בשדות.

בחצר יש סדנת מסגרוּת קטנה ופעילה, ובקומה השנייה יושבים גברים ונשים העוסקים במגוון מלאכות יד מבד, צמר, ועץ, הנמכרות לאחר מכן בחנות המרכז. המכשירים שנבנים פשוטים, עשויים מחומר מקומי או זול וכולם ידידותיים לסביבה. אין כוונה להכשיר את העובדים לבעלי מקצוע שישבו כל היום מול נול או מחרטה, אלא להעניק לתושבי הכפרים את האפשרות להכנסה נוספת בעודם יושבים על אדמתם.

הלדאקים הבאים מהכפרים להשתלמויות פוגשים את התיירים המבקרים במרכז בסיטואציה שונה מזו שאליה הם מורגלים, והכמות הרבה של התיירים במרכז נותנת בעיני המקומיים משנה תוקף לפעולותיו. ולעומת זאת מציב הביקור כאן אתגר בפני התייר: לאחר שבא והתרשם, הוא יכול לשלוח מבט הביתה ולבחון את נתיב הקידמה שם. "גם אצלנו, המערביים, התרחש תהליך של פיתוח", מסבירה הלנה בסרט המוקרן במרכז, "אלא שאנחנו קוראים לו קידמה ומתייחסים אליו כאל איזשהו כוח אבולוציוני שמעבר לשליטתנו. נתיב הקידמה נראה לנו בלתי נמנע. אך גשם חומצי, אפקט החממה, החור באוזון – כל אלה אומרים לנו שאנחנו צריכים לחזור לדרך התבוננות יותר אקולוגית בעולם, הכוללת בחובה יותר היבטים של הקיום האנושי.

"לדאק שיכנעה אותי שיש יותר מנתיב אחד אל העתיד ונתנה לי הרבה מאד כוח ותקווה", היא אומרת, "כאן היתה לי הזכות לחיות דרך חיים אחרת, שפויה יותר, ולראות את תרבותי מבחוץ. חייתי בחברה הבנויה על ערכים בסיסיים שונים לגמרי, והייתי עדה להשפעה של העולם המודרני עליה. זו היתה הזדמנות נדירה להשוות את השיטה החברתית-כלכלית שכולנו מכירים עם דגם קיום בסיסי יותר, בעל חיוניות רבה יותר, הבנוי על קיום משותף בין האדם לאדמה.

"בסופו של דבר, הסיפור של לדאק הוא סיפור של תקווה. הבעיות שאנחנו עומדים בפניהן אינן בלתי נמנעות – הן יציר כפינו. יש בכוחנו לשנות כיוון, לבסס את יחסינו זה עם זה ועם האדמה". נראה שהשיעור החשוב ביותר של לדאק קשור בשמחה. הלנה הודג' טוענת בלהט שרק לאחר שהשילה משך שנים רבות קליפות של דעות קדומות התחילה לראות את האושר של של הלדאקים כפי שהוא באמת: הערכה כנה וחסרת מכשולים של החיים עצמם. שהות, ולא גם קצרה, בלדאק מאפשרת להיסחף ולהשתכנע שאפשר ללמוד מן הלדאקים שיעור בשמחה".

לקריאה נוספת:

לדאק היא טיבט הקטנה הגובה העצום אינו מקל על הביקור, אבל המקדשים, האמונה הבודהיסטית והתחושה שהגענו אל המקום שבו אפשר עדיין לחוש את קסמה של טיבט ההיסטורית, כל אלה מושכים לנסוע אל לדאק. כמה עצות לביקור במחוזות גבוהים ורוחניים לכתבה המלאה >