איציק בן־דוד, בן 42, הוא עיוור מגיל 17. ג'ון הוא כלב לברדור מעורב. הם יחד כבר שנתיים, ויחד הם נעים במהירות ברחוב הסואן. רמת גן, שעת בוקר. משאית חונה על המדרכה, שתי עגלות ילדים בפתח חנות, מרצפת בולטת, בור. לא מתעכבים. עוקפים את המכשולים וממשיכים. על עורפו של איציק זיעה. ג'ון מרוכז מאוד, בוחן את הדרך. שום דבר אינו מאט את הקצב. הם מכירים זה את זה, מתקשרים איש עם רעהו בלי מלים. "אני סומך עליו באופן מוחלט", אמר איציק כמה פעמים במהלך שיחתנו, "כל החלטה שהוא מקבל, מתבצעת. אני לא מתווכח".
בישראל יש היום כ־160 כלבי נחייה. שתי עמותות עוסקות בהכשרת הכלבים, אחת בקיבוץ סאסא והשנייה ב"מרכז הישראלי לכלבי נחייה" בבית עובד, אותו מנהל נח בר־און. את עשר השנים האחרונות הקדיש בר־און להקמת המרכז הזה. שתי סיבות הביאו אותו להקמת המרכז: "האתגר של לעשות משהו שאמרו שאין לו סיכוי להצליח, והאהבה לבעלי חיים".
שנה וחצי למד את המקצוע בארצות־הברית ועוד שנתיים באנגליה: הכשרת הכלבים, הכשרת העיוורים ושילובם של השניים. גם המאמנים האחרים במרכז הוכשרו באנגליה. הוקמה עמותה ללא כוונת רווח, נמצאו תורמים, ולפני חמש שנים החל המרכז לפעול.
ג'ון גדל ולמד במרכז האימון הזה. "יש לי משהו בדיוק בשבילך", אמר בר־און לאיציק. ומאז הם יחד, ואיציק אומר שהכלב שינה את חייו. מה עושה את הכלב מתאים לנחיית עיוורים? "תכונות פיסיות", אומר בר־און, "גובה, יציבה טובה, בריאות תקינה. וגם מקבץ של תכונות פסיכולוגיות – שקשה למצוא יחד – חוסר פחד, חוסר אגרסיביות, רמת הסתגלות גבוהה לשינויים, יכולת ריכוז, רגישות ועמידה בלחצים".להתעלם מגירויים
אחריות כבדה מוטלת על הכלב; להוביל את העיוור במקומות סואנים ובמדרכות זרועות מכשולים. זו עבודה שדורשת ריכוז גבוה, קשב לצורכי העיוור ויכולת להתעלם מגירויים שכלבים אחרים היו נענים להם: חתול, כלב או סתם דוכן שווארמה.
בארץ, כלבי הנחייה בדרך כלל הם מסוג לברדור או גולדן רטריוור, או עירוב של השניים. בעולם, אפשר למצוא מינים שונים המתפקדים ככלבי נחייה. לפעמים יהיה זה רועה גרמני, לפעמים שנאוצר, דלמטי או פודל ענק. למה דווקא הלברדור והגולדן רטריוור? "יש להם תכונה חשובה", מסביר בר־און, "אלה כלבים ששואפים לרַצות בני אדם. ככלבי ציד, תפקידם להביא את הציד אל הצייד. כלומר, אחרי שהצייד ירה בציפור, הכלב ירוץ או ישחה אליה ויביא אותה בפיו. כל זה, כדי לְרַצוֹת את בעליו".
חוץ מזה, וזו דעה אישית, אלה כלבים מקסימים ובעלי אישיות. 10־15 כלבים נמצאים בימים אלה במכלאות בבית עובד. כולם בשלבים המוקדמים של האימון, שיימשך חצי שנה. כולם לברדורים וגולדן־רטריוורים בצבעי חום־דבש, שנשלחו לבלות את השנה הראשונה אצל משפחות אומנות ושבו לבסיס האימונים.
כמו ביחידה מובחרת, לא כולם יעברו את המסלול. המודחים ישובו לחיי כלב שגרתיים. בשבועיים הראשונים לוקחים אותם לסיבוב במרכז העיר, שם בוחנים את תגובותיהם. האם הם לחוצים? איך הם מגיבים לקהל? לאוטובוסים? למכוניות? הלחוצים שבהם, אלה שיקפלו זנב בין הרגליים, מנופים ראשונים.
מי שנשאר במסלול, עובר שבועיים של אילוף בסיסי (או טירונות), בהם הוא לומד משמעת וציות לפקודות. בהמשך האימון לומדים הכלבים לעצור על שפת מדרכה ולעקוף מכשולים. חצי שנה של אימון מבוקר והדרגתי המעצבים את אישיותו של הכלב, בלי להלחיץ אותו.
יש עונשים?
"עונש לא יכול להיות חזק, מכיוון שאסור ליצור מתח בין הכלב לבינינו. השאיפה היא שהעונש יהיה ווקאלי, כמו הרמת קול. אבל יותר חשוב שימוש בשכר, ליטוף ומלה טובה, כאשר הכלב מבצע נכון."
יעל המדריכה מסיעה ברכב מסחרי ארבעה כלבים לאימון בעיר. שאר הכלבים, הנשארים במכלאה, נובחים באכזבה או מתוך קנאה ביוצאים. כל כלב יוצא לאימון פעם ביום, ולעיתים פעמיים. הראשון הוא טומי, המצטיין בחבורה. טומי מוכן לתרגיל, הזנב מונף למעלה (מוראל גבוה) והאוזניים משוכות לאחור (ריכוז). יעל אוחזת ברתמה, וטומי מוביל. לאחר כל עצירה נכונה לפני מדרכה, הוא מקבל חיבוק וליטוף. כשהוא טועה בשיקול הדעת ומסתבך בין כיסאות ושולחנות של בית קפה, מחזירה אותו יעל לאחור. פעם ועוד פעם, עד שהוא תופס את העניין – ללכת במעבר הרחב יותר – ומקבל ליטוף של הערכה. "הוא כלב מצוין", אומרת יעל, "סבלני מאוד, תופס מהר ומגיב נהדר".
כשטומי והחברים יהיו מוכנים, יגיעו העיוורים למרכז, לקורס בן שלושה שבועות, בו יכירו את הכלב וילמדו לעבוד איתו ולבטוח בו. עבודה של שניים: הכלב יעקוף מכשולים ויעצור לפני המדרכה; העיוור, מצידו, ינווט את מסלול ההליכה ויחליט מתי לחצות את הכביש – שתי פעולות שהכלב אינו מסוגל לבצע. עבודה מורכבת. לא כל כלב מתאים להיות כלב נחייה, ומצד שני, לא כל עיוור מתאים להיות בעלים של כלב נחייה. הגשמה של חלום
איציק בן־דוד התלבט ממושכות בקשר לכלב נחייה. כשהיה בן שבע התחיל לאבד את הראייה, ובגיל 17 כבר היה עיוור לגמרי. כשרצה כלב נחייה, לא היו כאלה בישראל, וצריך היה לנסוע לשם כך לארצות־הברית; וכשכבר הגיעו לארץ, הוא היה בשלב של הקמת משפחה ולא היה פנוי לקלוט כלב.
לפני כשלוש שנים שינה את דעתו. "מגיל 17 עד גיל 38 הייתי נטל, נעזרתי בכולם, בחברים ובקרובי משפחה. לא רציתי להשתמש במקל של עיוורים, לא הרגשתי שזה יכול לתת לי משהו. ראיתי את עצמי כמי שיכול לעשות הכול לבד. עד שיום אחד קלטתי שזה לא נכון. ראיתי שהילד שלי בן השש הופך להיות השרת שלי, מוביל אותי לכל מקום; ופתאום חשבתי שאולי בגללי הוא יפספס את הילדות שלו, ושאני לא מוכן לבזבז לו אותה".
המשפחה רצתה כלב, אבל איציק עדיין לא היה משוכנע. "היו לי קונפליקטים. לא ידעתי עדיין מה מסוגל הכלב הזה לעשות בשבילי", אומר איציק בן־דוד. "ביום השני שלנו יחד, הם נפתרו. עשינו הליכה של שניים־שלושה קילומטרים בשטח ישר. פתאום, באמצע הדרך, הרגשתי שזהו, זה נתפס. יש לי ביטחון, ואני סומך עליו. זו היתה תחושה אדירה. בערב, בהליכה בתוך העיר, היה הנושא כבר סגור, פשוט סגור. למחרת בבוקר התחלתי להגביר מהירות ולהגביר ולהגביר, ופתאום רצתי. אתה יודע מה זה לרוץ? זה חלום של כל עיוור, של כל אחד בעצם, להיות מסוגל לרוץ".
לבן־דוד יש חושים מדהימים, מפות של ערים שלמות מצולמות במוחו. אין לו מסלולי הליכה קבועים, והוא מנווט בקלות ברחובות. אבל שיקול הדעת של ג'ון הוא הקובע. באמצע המדרכה עמדה משאית, מאחוריה פחי זבל. ג'ון הרים את הראש והחליט לעקוף משמאל. איציק כאמור, אינו מתווכח.
בשלושת החודשים הראשונים עם ג'ון יצאו שניהם כל בוקר מהבית והלכו עד הערב. הלכו רחוק, בלי מטרה מוגדרת, פשוט כדי ללכת. היום הוא קוטף את פירות ההשקעה. מהצד, כשרואים את שניהם הולכים יחד, קשה לפעמים להבחין שמדובר בעיוור וכלב נחייה. "הוא מבין אותי בלי מלים, אנחנו פשוט חיים זה את זה. אתה יודע מה, יש לנו אפילו אופי דומה".
וכאמור, החיים שלו השתנו. הוא אדם עצמאי, שאינו תלוי באיש ובעיקר – אבא. הוא הולך לסידורים, לוקח את הילדים לעיר, אוסף אותם מהגן. האמון שלו בג'ון רב עד עד כדי כך שהכלב מוביל גם כשאחד התאומים, בני השבעה חודשים, תלוי על חזהו של איציק. "הרגישות שלו מדהימה. כשאני עם הילדים, הוא מאט את הקצב, וכשכל המשפחה יחד, אני, אשתי וארבעת הילדים, מדי פעם הוא מביט לאחור וכשמישהו מתעכב, הוא נעצר. מבחינתו, הוא אחראי לכולם".
אם הזיווג הזה משנה את חייהם של העיוורים, מה לגבי הכלבים? נח בר־און חושב שטוב להם. בשורה התחתונה, אלה כלבי בית הזקוקים לחברת בני אדם, וחברת העיוור בדרך כלל טובה מהממוצע; עניין של יחס הדדי. הכלבים מקבלים טיפול טוב, אוכל טוב ויחס חם. "אנחנו דורשים מהם יותר, אבל בשום אופן לא הורסים להם את החיים. כבר ברגע שבייתנו את הכלב, שינינו לו את החיים, ואת זה אי אפשר לשנות. אתה צריך לראות איך הם שמחים לצאת לאימון, ואיזה קשרים נוצרים בינם לבין העיוורים".
ואכן ג'ון, המנמנם מתחת לשולחן, לא נראה סובל. בעוד כלבים אחרים צריכים לשרוט דלתות, לייבב ולחכות בקוצר רוח לחצי שעה של טיול יומי, לג'ון יש מזה בשפע. איציק מקפיד לקחת אותו לפארק או לחוף הים ולשחרר אותו להשתולל. "בסופו של דבר הוא כלב, עם רצונות וצרכים משלו. יש לו עבודה קשה והרבה אחריות, ואני לא מונע ממנו כלום. אני גם נהנה כשאחרים מלטפים אותו. החום, האהבה והפינוק שהוא מקבל, זה מה שמגיע לו על מה שהוא עושה בשבילי".
|
