כבוד השופטת בסין

"איפה אפשר למצוא בעיר הזו מלון זול?" שאלתי את בעל מסעדת הפועלים הקטנה, ליד הכיכר המרכזית בטאיג'יאנג שבמזרח מחוז גווידזואו שבסין.

"אין פה מלונות זולים", השיב. "מצטער". "אתה בטוח?" שאלתי בסינית רצוצה. "אין שום הוסטל? מלון דירות? משהו?" ניסיתי. "אין, אין" חזר ומלמל, "אני לא מכיר".

אני מטיילת כבר יותר מחודש במחוז הכמעט-ולא-מתויר הזה, מעל שמונה חודשים בסין כולה, ומעולם לא נתקלתי בפסקנות גורפת כל-כך. "זה לא יכול להיות" שיננתי לעצמי. "בכל עיר וכפר בסין אפשר למצוא לפחות "ליו-גואן" (מלון זול) אחד לרפואה", התעקשתי.

"בואי, אני אעזור לך" הציע אחד הסועדים שבהה בי בסקרנות. אז עוד לא ידעתי את מה שאגלה כמה שעות מאוחר יותר: המארח הנדיב ששילם על הארוחה היה המנהל והמפיק של פסטיבל הדרקונים הגדול של בני מיעוט "המיאו", אחד מ-56 מיעוטים שונים שחיים בסין.

בשבע בערב, כשהגעתי לכיכר המרכזית כפי שקבענו, נגלה לעיניי מחזה מרהיב: מאות אלפי חוגגים גדשו את הרחבה והרחובות הסמוכים לה, בהפנינג עצום וססגוני. נשות המיאו לבשו את מיטב מחלצותיהן הכוללות שרשראות כסף גדולות לצווארן וכתרי-כסף או קרני כסף לראשן, כאשר כל קבוצה (תת-מיעוט) מתהדרת בסממן המבדיל אותה מרעותה. היו שם המיאו האדום, המיאו הלבן, המיאו השחור, המיאו ארוך הקרניים והמיאו קצר הקרניים, והיו שם גם דרקונים: עשרות דרקונים שונים, מלאכת מחשבת של חוטי תיל, ניירות אורז, פנסים ובדי משי, המונעים באקרובטיקה מרשימה בידי גברי השבטים.

"הנה את", מצא אותי המארח שלי. "יופי שהגעת". צעדתי אחריו לעבר הבמה המרכזית, מרוצה מכך שאני ה"לאו-וואי" (הזרה, ה"לבנה") היחידה בעיר, מה שמקנה לי מושב של כבוד ונקודת תצפית נהדרת על המתרחש. רק כשהתיישבתי והונחו בידיי ניירות וטוש לכתיבה הבנתי: הפכתי לשופטת הראשית בפסטיבל הדרקונים השנתי.

בזו אחר זו נכנסו תהלוכות הדרקונים לרחבה: בתחילה שורת זיקוקים מרהיבה הבוקעת מקני במבוק רחבים, אחריה חיות שונות שעוצבו כיד הדמיון הטובה (חזיר המסמל את שנת החזיר שהחלה זה עתה, דגים המסמלים מזל, פרחים, ציפורים ופרות) ואחריהן – ראש דרקון אדיר הנישא בידי כמה אנשים, גוף הדרקון עצמו, וזנבו – תחתיו עומד האקרובט החזק ביותר המכתיב את תנועת הדרקון כולה.

המראות מסחררים ממש, מהפנטים על רקע בליל קולות, צבעים וריח אבק שריפה. הדרקונים מתפתלים בתיאום מושלם, קדים קידה לשופטים, מחוללים.
כשנדם קול התוף האחרון מציגים השופטים המקומיים את הציון שהעניקו לכל מופע ומן האזור הימני של הרחבה עולות קריאות נצחון.

"רגע אחד", נשמע קול הקריין, ולפתע נישאות כל העיניים אלי. אני מניחה, או לפחות משערת, שמה שנאמר כרגע בשפת המיאו נוגע לציונים שהענקתי אני – ופנטומימה אגרסיבית מצד אלפי האנשים בקהל מבהירה לי שהגיע הזמן לחשוף את הדפים. "מהההההההפפפפפפךךךךךךךך", צווח בהתרגשות הקריין, משל היה חיים יבין של המיאו, והפעם צורח איתו באושר האזור השמאלי של הרחבה, שם מרוכזים בני הכפר שזכה זה עתה ב-10,000 יואן (כ-6,000 שקל).

למחרת, אני מוזמנת למסיבות הניצחון שכוללות מופעי אש מרהיבים, שריפת הדרקון שעל בנייתו עמל השבט כחודשיים ימים ושתיית יין אורז מחביות ענק. אסירי תודה על השיפוט שהביא לזכייה הגדולה, דואגים חבריי החדשים לשלב אותי, בדרך כלל בניגוד לרצוני, בכל חלק וחלק משרשרת האירועים; וכך אני מוצאת עצמי רצה כשקנה במבוק יורה-זיקוקים על גבי, נכנסת תחת מטריית גיצי אש וצווחת במלוא גרון את מיטב שירי השבט, שנשמעים כמו אזעקה עולה ויורדת לפני ירידה למקלטים.

היה שמח בערב ההוא, שמח מאוד; וכשקמתי בבוקר מצחינה מעשן ועם פליז מחורר מגיצים, לא נותר לי אלא לתהות: מי אמר שתואר במשפטים לא ישמש אותי בחיים?

לכתבות נוספות של מיכל מנדלסון:

• סין ארץ הפלאות »

• המערה הסודית בסין »