ישראל אהרוני: זכרונות זואולוג עברי

"בבואי לארץ ישראל", כותב הזואולוג העברי הראשון, ישראל אהרוני, "לא היה כאן אפילו יהודי אחד שהתעניין בחקר החי למינו, וגם חקירת החי הנזכר בתנ"ך היתה עזובה לגמרי". במהלך ארבעים שנות פעילותו, מאז הגיעו לפלשתינה בשנת 1902 ועד למותו ב־1946, שינה אהרוני את המצב הזה מן היסוד. "חוץ מן האוסף הרב שערכתיו כולו במו ידי", מעיד אהרוני, "התבוננתי אל אורחות חיי היצורים, קבעתי את גבולות

אהרוני ובתו בת שבע, שהיתה יד ימינו, במסדרונות האוסף הזואולוגי של האוניברסיטה העברית בירושלים | מארכיון המרכז הבינלאומי לחקר נדידת ציפורים בלטרון מפות ומדריכים מודפסים ליעד ליעד, בהנחה לגולשי מסע אחר!

התפשטותם, חקרתי את מסע העופות, את מזונם בטבע, את אופן דגירתם, חליפות מראיהם בגיליהם השונים ובתקופות השנה השונות".
בספר זכרונותיו, "זכרונות זואולוג עברי", שיצא לאחרונה לאור בהוצאה מחודשת, מספר אהרוני על מסעותיו בארץ ישראל, לפני שנקבעו בה גבולות מדיניים, ועל סיוריו במרחבים הפראיים של המזרח התיכון, לפני שאלה הונדסו על ידי התיישבות המונית ונכבשו לצרכיו של האדם. במהלך מסעותיו הוא נעזר במדריכים מקומיים, שאותם שכר ב"שבטים השונים של הבדווים, המאהילים במדבר הקרוב לארצנו והרחוק ממנה מאוד, ובדייגים, הפורשים את מכמורתם על חוף ארץ ישראל וסוריה; מאשקלון בדרום ועד צידון, טריפולי ואלכסנדרתה בצפון".
ממצאיו של אהרוני הם עדות לעולם החי של ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה־20, שבו חיו בעלי חיים, שחלקם – כדוב הסורי, הראם, היען, המגלן ועוד – הוכחדו. אהרוני, חוקר שיטתי, הותיר אחריו אוסף של 321 בעלי כנף המשתייכים ל־206 מינים, שמצוי כיום באוניברסיטה העברית בירושלים. שאיפותיו המדעיות היו מהולות בניחוח אידיאולוגי: כציוני אדוק פעל אהרוני לקידום הוראת הטבע ושמירתו, מתוך שאיפה ש"את עולם החי של ארץ ישראל יפסיקו לחקור עוברי דרכים נוצרים מרחבי העולם, המסתפקים ברשימות סיסטמטיות שטחיות, ויתחילו לחקור אותה חוקרים יהודים".
אהרוני, שפרסם עשרות מאמרים בעברית משובחת שרכש במהלך חינוכו החרדי, עמד על כך שמדענים יפרסמו קודם כל בעברית. כמי שהיה עילוי בישיבה שבה למד, סמוך לווילנה שבליטא, ביקש אהרוני לאתר את בעלי החיים המוזכרים במקורות.
עבודתו של אהרוני מומנה על ידי תחום חדש שהתפתח באמצע המאה ה־19, ציד למען המדע. התפישה שלפיה יש לשמר את הטבע ולהגן עליו היתה עד תום מלחמת העולם הראשונה נחלת בודדים. לפני כן לא נמנעו אנשי הזואולוגיה – תחום מדעי שהיה אז בחיתוליו – מלהמית מינים אקזוטיים ונדירים שבהם נתקלו ולפחלצם. וכך, אפשר למצוא בכתביו עדויות למעשים, שכיום אמנם נתפסים כאכזריים ומזעזעים (למשל, הרג הדובים בהרי לבנון), אך אז הם דוּוחו באופן ענייני ושווה נפש.
במקביל לתפקידיו הרשמיים של אהרוני – ראש משלחות מחקר מטעם הסולטן, זואולוג הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה ומנהל המוזיאון הזואולוגי הראשון ביישוב העברי מטעם הבריטים – הוא התפרנס במשך 35 שנה ממשלוח פוחלצים, אדרים וביצים של מינים נדירים, שחיו בימיו במזרח התיכון, למוזיאונים באירופה. ככל הידוע, אהרוני גרם להשמדתה של מושבת

ראש של יען סורי, עם פתק בכתב ידו של אהרוני. צולם במוזיאון האוניברסיטה העברית בירושלים | צילום: עוזי פז

המגלן המצויץ במדבר הסורי, כותב ד"ר עוזי פז. הוא שלח ידו גם בלילית המדבר והשתתף בחיסול מושבות הקינון של הנחשון בביצות אנטיוכיה שבדרום מערב תורכיה.
"מעודי לא הייתי בן בנקאי", מתרץ אהרוני את הישענותו על לקוחות תובעניים, "ואב עשיר לא ירשתי. החוקרים המקוריים של טבע המזרח בכלל וארץ ישראל בפרט היו על הרוב אנגלים. ואלה היו שליחי חברות עשירות, שנוסדו לשם החקירות הללו, או עשירים מופלגים בעצמם, כי נסיעות במדבר רחב הידיים עלו כבר אז, בימי התורכים, לכסף תועפות. צאו וחִשבו מה רבו הוצאות הנסיעה, הסעת אוהלים, תשלום ציידים, כלכלת משרתים, חומרי עריכה וגומר. אותי לא שלח שום עם, גם לא עמי; בכיסי לא היתה פרוטה מוכנה להצטיידות מדעית, לשם חקירה מקורית במדורם הטבעי של בעלי החיים השונים והמשונים. כל ציפייה לניסים היו לא רק שיגיון, אלא שיגעון. מאין יבוא עזרי?".

תודה לד"ר עוזי פז ולד"ר יוסי לשם על עזרתם הרבה בהכנת הכתבה.