ביהאר ההודית היא מדינה מפתיעה. לא כללתי אותה בסיורי הקודמים בתת היבשת הענקית; לא בירח הדבש שנמתח לשנה ולא בטיולים המודרכים שהובלתי ברחבי "אמא הודו", במהלך השנים. הפעם, הקדשתי לה מספר ימים. הופתעתי, בעיקר מהאתרים הבודהיסטים וההינדים, שצמחו על הקרקע הפורייה שמכונה גם "ערש הציוויליזציה ההודית". ביקרתי במקומות רבי עניין ופגשתי צליינים מרחבי תבל, שבאו בעקבות הבודהה. אחרי חמישה ימים במישורי הסחף, שלמרגלות ההימליה, נסענו ליריד, שנקרא בהודו "Sonapur Mela". זהו אירוע פולקלוריסטי ודתי גם יחד.
לפי אומדן משוער, מתרחשים בהודו קרוב לארבע מאות חגים דתיים שונים בכול שנה. מיעוטם הם כלל הודיים ומרביתם נחוגים בקהילות מסוימות, או במקומות מסוימים בלבד. וכזה הוא היריד של סונאפור. הוא מתרחש מדי שנה ב-Kartik Poornima, במילוא הלבנה של חודש קרטיק, בדרך כלל בחודש נובמבר. באותם תאריכים מתקיימים חגים שונים ברחבי הודו. ידוע במיוחד הוא יריד הגמלים המפורסם של פושקר (Pushkar), אשר ברג'סטן.
מכיוון שלוח השנה הוא ירחי, החגים נעים משנה לשנה, הלוח ושוב, על פני הלוח הגרגוריאני.
למידע נוסף:
במקור, התקיים היריד בעיר הסמוכה חג'יפור (Hajipur) ורק הפוג'ה (puja), התפילה המונית בנהר, התקיימה מול מקדש האריר נאת' (Harihar Nath) אשר בסונאפור. עם זאת, בתקופתו של הקיסר המוגולי אורנגזב (Aurangzeb), בסוף המאה ה-17, הועבר האירוע כולו לסונאפור. המסורת טוענת שהמקדש המקומי הוקם על ידי האל ראמה בעצמו, בדרכו למלך ג'נק (Janak), כדי לבקש את ידה של בתו היפה מטה סיטה (Mata Sita), כחלק מהאפוס ההינדואי הגדול "ראמיאנה" (Ramayana). אגדה אחרת מספרת על פיל מיתולוגי, שכף רגלו נתפשה בשיני תנין ענק, במקום כלשהו בנפאל. הם נאבקו זה בזה, שנים רבות, ובסופו של דבר הגיעו סמוך למקדש זה. הפיל שנחלש מאד, לקח בחדקו פרח לוטוס מהנהר והתפלל לאל וישנו שיציל אותו. וישנו שעה לתפילתו וחתך את התנין עם הסודארשן-צ'קרה, גלגל האש, שהוא הנשק העיקרי שלו.
סופר כי ביריד הבקר של סונאפור נמכרות בפומבי חיות משק רבות: כלבים מגזעים שונים, תאואים, סוסים פרסיים, סוסי פוני, ארנבות, עזים ולעתים גם גמלים. כמו כן, מוצעות למכירה ציפורי שיר ועופות שונים
נשים בסארי אדום, טובלות במים ומדליקות נרות על קו המים
יש פילים למכירה?
העניין שלי במקום התחיל בשנת 1996. במהלך טיול שהדרכתי, עצרנו בפטנה בדרכנו לדרג'ילינג שבהימלייה ההודית. הספק המקומי, הפציר בי לנסוע ליריד הבקר הגדול של סונאפור; הגדול בהודו. היססתי. השבתי לו שכבר ביקרתי ביריד הגמלים הגדול של פושקר שברג'סטן. הוא טען שימיו הגדולים של יריד פושקר מאחוריו. שהוא כבר מתוייר וממוסחר. ואכן, כבר בשנת 1993, היה יריד פושקר, צבעוני ומלהיב ככול שיהיה, עמוס בתיירים, חלקם צופים עליו ממרומי כדור פורח. היססתי. הוא המשיך להלהיב אותי בסיפורים על גמלים, גורי פילים ומה לא. לא הספקנו. חלפו שנים.
סופר כי ביריד הבקר של סונאפור נמכרות בפומבי חיות משק רבות: כלבים מגזעים שונים, תאואים, סוסים פרסיים, סוסי פוני, ארנבות, עזים ולעתים גם גמלים. כמו כן, מוצעות למכירה ציפורי שיר ועופות שונים. האזור שמושך את תשומת הלב העיקרית הוא האתי בזאר (Haathi Bazaar), שם נמכרים פילים. יריד סונאפור הוא המקום היחידי בהודו, בו נמכרו פילים בכמות גדולה, למרות שהדבר אסור על פי החוק. מכירת הפילים נאסרה בשנת 2004, בהתאם לצוו לשמירה על חיות הבר, שניתן כבר ב-1972 ואסר על העברת בעלות של פילים. למרות זאת, האירוע לא נשמר בסוד (כאילו שאפשר לשמור בסוד מכירת פילים) והוא הופיע בתמונות ענק על גבי לוחות המודעות ובאתרי האינטרנט.
מעת לעת קראתי על היריד של סונאפור, ולא חדלתי מלשמוע סופרלטיבים על שפע חיות המשק הנכרות שם ועל התכונה הרבה של המוכרים והקונים. ראיתי תמונות של פילים טובלים בנהר, בקרב המוני מתרחצים, כשהם מתיזים מים מחדקיהם. למרות הסקרנות, היריד ירד לתחתית רחם החלומות שלי, שם מבשילים החלומות המאוחרים, כמו בהיריון מושהה אצל הדובים.
חלפו למעלה כמעט שלושה עשורים, עד שהגעתי.
כולם נוהרים ליריד
כמה ימים קודם לכן, כשנחתי בפטנה, בישר לי הספק המקומי, שהיריד קיים, חי ובועט, אבל הממשלה המקומית לא מרשה לשנע אליו בעלי חיים ממדינות אחרות בהודו. מספר הפילים שנמכרו ביריד ירד בהדרגה. בשנת 2004 נמכרו של 354 פילים ובשנת 2016, רק 13. לתדהמתי התברר לי שכבר בשנת 2017, אסרה ממשלת ביהאר, לשנע בעלי חיים ליריד, כחלק מחוקי צער בעלי חיים. כך שזה כבר לא יריד הבקר הגדול באסיה ואפילו לא בהודו. יריד בקר ללא גמלים, ללא פילים, ללא כבשים.
התקשיתי להסתיר את אכזבתי. אבל נסענו.
בדרך לשם, נסענו בתוך נחיל של כלי רכב. אוטובוסים עמוסים אנשים על גגותיהם (איני ממליץ על כך. גם מאות קטועי ידיים ורגליים בהודו, אינם ממליצים), טנדרים מתפקעים מאנשים שתלויים עליהם, משפחה שלמה על אופנוע, רעש של אגזוזים וצופרי אוויר. בכניסה ליריד פרקו המכוניות את מטענם האנושי וזה החל לנוע ללכת רגלית. נחיל אנושי ססגוני לעייפה, התפתל ברחובות המאולתרים של היריד. עיר שלמה אולתרה כאן ביד אומן. מוזר ככל שיישמע, ההודים, שהם גם אלופי הבלגן, הם גם מלכי הארגון. מכל עבר הוקמו דוכנים, חנויות, מטבחים, אטרקציות של לונה פארק לילדים. בשולי היריד, הקימה ממשלת ביהאר מאהל מאולתר, ובו אוהלים גבוהים ובהם מיטות נוחות ולכל אחד מהם צמודה מקלחת חמה. זה היה נראה כחזיון תעתועים בלב המדבר. אי של סדר, שקט וניקיון בתוך ההמולה הרועשת. הגם שהיה לנו מלון מוזמן, במרחק של כשעה נסיעה מהיריד, אי אפשר היה להתעלם מהחן של מאהל נעים בלב הבלגן. לא היה לנו ספק, שאנחנו מוותרים על המלון ונשארים כאן
זרם של בני אדם, נעים מרחבי ביהאר ואף מחוצה לה. מבקרים סקרנים שהגיעו ממדינות אחרות בהודו. פגשנו אנשים שהגיעו לפטנה, בנסיעה של עשר שעות ברכבת ומשם היטלטלו לכאן באוטובוסים, על מטלטליהם וטפם. כולם נוהרים ליריד, שזהו אירוע המוני-דתי-חברתי, מסחרי, שמתרחש מדי שנה, בירח מלא של חודש נובמבר. במשך יומיים ראינו מבין האלפים, רק שני מערביים, לבושים ב"דוטי", מנסים להתמזג. נראינו כל כך חריגים, כל כך לא שייכים, כך שמשכנו תשומת לב רבה והראייה, ביום המחרת, הופענו בשער של עיתון מקומי.
גולהר בפטנה הוא אסם ענק שבנו הבריטים ב-1786. מכאן יוצאים לסונאפור
זרם של בני אדם, נעים מרחבי ביהאר ואף מחוצה לה. מבקרים סקרנים שהגיעו ממדינות אחרות בהודו
מנלנדה – האוניברסיטה הבודהיסטית
קליידוסקופ של פרצופים
יצאנו לשוטט, אמנם לא הוצעו הפעם למכירה, לא גמלים ולא שוורים. רק מעט תאואים ועזים, אבל היו שם הרבה מאד סוסים אצילים, מטופחים להפליא, שהוצגו לראווה. הסוחרים טפחו על צווארם בגאווה, הברישו את שערם וניהלו שיחה ערה עם הקונים הפוטנציאליים. חלקם משופמים, חלקם קרחים, חלקם כחושים, אחד כרסתן, אך כולם נראו כ…סוחרי סוסים. מעת לעת מישהו גרר אותי מהשביל, או דחף אותי הצידה, מחשש שאדרס בפרסותיו של סוס, שהונהג על ידי פרש נלהב מדי. בין הסוסים הסתובבו מעט קונים פוטנציאליים ובעיקר סקרנים. ההודים הם העם הסקרן בעולם. הם נועצים בבוטות עיניים חצופות בתוך עיניך, כאילו לומדים בעל פה כל תנועה מתנועותיך. אינם חדלים מלשאול שאלות, בעיקר מאין באנו ואם אנו אוהבים את היריד. כולם רוצים להצטלם. עומדים זקופים מול המצלמה המכוונת לעברם, דומה ותיכף יישאו נאום לאומה. רבים יותר חפצים להצטלם אתנו. עוד תמונה ועוד תמונה. עוד זוג, עוד משפחה. סבלנות, גם אם היא גדולה, היא משאב שנגמר. שלי היא לא גדולה מדי. ברחבה שליד הסוסים, נפרשו בדים ארוכים שצבעו את הדשא בפסים אדומים, סגולים, לבנים וורודים. משפחות שלמות, לבושות ססגוניים, שכבו פרקדן, השתרעו או סעדו משהו. המשכנו לנוע בנהר האנושי, מתבוננים בקליידוסקופ של הפרצופים, של הקרחות, של הציציות, של הראשים העטופים במטפחת או בטורבן. של הזקנים, השפמים, הפנים החלקות, של הפנים העטויים בעדיים. עגילים בתוכי האוזניים, נזם באף, ענק לצוואר.
במרכז היריד הוקם תיאטרון פתוח. על הבמה רקדניות חוללו בריקוד קלאסי עדין, גופן נמתח כלפי מעלה, אל השמיים, מפליאות להטט באצבעותיהם ובשרירי פניהם. לידם, רוקדים, נכים בכיסאות גלגלים, מפגינים וירטואוזיות מפליאה של ממש. הקהל צופה, מחייך, צוחק. לא נלהב. לא מוחא כפיים.
אנו חוזרים לנוע עם ההמונים. הנשים עטויות צעיפים וגלימות באדום בהוק, בוורוד, בשחור. בצהוב. צריך לשבת בקרן רחוב, עם כן ציור ומכחול, או למצער עם מצלמה ולנסות להנציח את הרגע. אנו איננו חדלים מלצלם. את הפנים, את הבגדים, את הדוכנים, את מאכלי הרחוב, כאן מטגן בטורה, מעין בלילה שמתנפחת בשמן חם. במקום אחר, מישהו רוקח תרופה מעשבים. כאן גריל, כאן תירס חם. כאן דברי מתיקה. כאן מגיד עתידות צופן סוד. שם עושה להטים. כאן מישהו מהמר. סחורות ושטרות עוברים מיד ליד. אנו אוחזים במצלמות, במין גרגרנות כזו, שואפים להנציח ולקחת הביתה משהו מהמראות.
המדריך המקומי שהספק צירף אלינו, לוחש לי כממתיק סוד: כאן מאורה שבה ניתן לשתות לשוכרה. גם אם לא כל כך חוקי. בביתן אחר, צדדי, נסתר משהו, אפשר לעשן חשיש בצוותא. בניגוד לייטרות, העליות לרגל אל ההימליה, לא ראיתי כאן עישון חשיש פומבי. אבל הוא זמין, לכול דכפין. הוא מאוכזב ממבטי הקפוא וקורץ לי בעינו, כאומר, יש כאן בילויים מרנינים עוד יותר. אני מעווה את פני והוא מניח לי.
לפנינו צועד סהאדו כחוש, כזה שזנח את משפחתו ועסקיו ויצא לחפש דרך. מקלו בידו, בראשו הקלשון של שיווה, פסים לבנים לרוחב מצחו וראסטות מזוהמות מגולגלות על ראשו. איש אחר, לא סהאדו, אבל עטור זקן צחור ופסים מאונכים של וישנו על מצחו. כמה חסידים של זרם הבהקטי בולטים בחליפותיהם הכתומות. הבהקטי הוא זרם דתי אשר נוצר כתוצאה מסינתזה ברהמינית של דתות דראווידיות דרומיות אשר לוותה כמו כן גם בתופעות ויתור על ערכי דת מסוימים. היתה זו תנועה דתית, שהשמיטה את עקרונות הייחוס הדתי ויצאה נגד ההיררכיה החברתית. המאמינים שרו שירים מלאי רגש, שהזכירו לי במידת מה את חסידי ברסלב אצלנו.
ההמונים פסעו כנחש ענק, צרורותיהם על כתפם, נעים בזרם איטי אך נחוש. לא פוסק. עד לנהר. לאורך זרם המים האטי, הוקמו מרפסות עץ ועליהם נמתחו בדים. אלו הפכו לאכסניות מאותרות להמונים שהצטופפו בהם, מתעלמים מהאור ומהרעש. המוני אדם, שכבו פרקדן, כמעט צמודים זה לזה, כמה בהו בשמים, כמה נעצו מבטים סקרניים בעוברים ושבים, אחרים בישלו לעצמם ארוחה. או שתו תה שמכר להם אחד הרוכלים שדילג ביניהם ומעליהם.
מכיוון שסונאפור נמצא על מפגש הנהרות גנגס וגנדק (Gandak), הוא מקום קדוש עבור ההינדואים. אחת המטרות של המבקרים במקום, מעבר ליריד, הוא טבילה בנהר ותפילה במקדש האריאהרת. המוני נשים החליפו בגדים, כשהן מסתירות את גופן בסארי גדול. מפעם לפעם נשמט הבד, לרגע נתגלו שדיה של מישהי. איש לא התרגש והיא המשיכה במלאכתה. נשים התייפו מול מראה, או סרקו זו את זו.
אנו חוזרים לנוע עם ההמונים. הנשים עטויות צעיפים וגלימות באדום בהוק, בוורוד, בשחור. בצהוב
לפנינו צועד סהאדו כחוש, כזה שזנח את משפחתו ועסקיו ויצא לחפש דרך
_autotone
מהדורה הודית של סלבדור דאלי
יצאנו בשייט, כדי לראות את הפעילות מכיוון הנהר. היו שירדו לטבול במים, היו ששחו, היו שרחצו ידיים ופנים, היו שהדליקו נרות, היו שהשיטום בנהר. היתה זו פוג'ה המונית, לאור הירח שזהר בעיגול לבן, מבעד למעטה דקיק של עננים. היו שהתפללו, אחרים השתעשעו, אחרים שקעו במדיטציה עמוקה. ביניהם שוטטו רוכלים, מנסים להתפרנס מהמאמינים ומהסקרנים. היו שם גם ברהמינים, כוהנים שניכרו בחוט המשי שמתוח על חזם. הם ישבו, מולם אדם שקיבל ברכה והשאיר בידם כמה מעות. ריכוז של סוחרים ומתפללים. ללא הפרדה בין תורה לסחורה. אין כאן מבדיל בין קודש לחול. אין מקום לישו שיגרש את הסוחרים מבית המקדש. גם כאן, שיוויתי לעיני רוחי, צייר דמיוני, מהדורה הודית של הצייר ברויגל, ממלא את הדף במאות פרטים. חבר לו, לכן הציור שראיתי בעיני רוחי, צייר פסיכודלי, מהדורה הודית של סלבדור דאלי, שיחד מרחו במכחול ענק, ציור שקשה לתפוס, את כל הפרטים שבו, וקשה להכיל את הסוריאליסטיות שלו. ערבוביה של בדים, של צבעים של פרצופים, של קולות, של ריחות. הודו בעצמה, כפי שרק יודעת. במרחק אפס משם, מתעלמות מהתכונה, כמה נשים בסארי אדום, טובלות במים ומדליקות נרות על קו המים. חיים שוסטר, האיש ששלח אותי להודו לפני 35 שנה, כינה את הודו "מלכת הנוודות". אין עוד מקום מרתק ומגוון כל כך.
למחרת בבוקר, אנו שבים לנהר, דרך שוק הבדים, המאכלים, התבלינים. היו שם דוכנים לכלי בית, לכלי עבודה חקלאיים, של שמיכות פוך במגוון צבעים, של כלים קלועים מקש ובעצם של כל מה שאפשר לדמיין ואפילו יותר המון מוכרים. מעט קונים. כולם מסתובבים. ניכר עליהם שבאו לכאן גם לאירוע מבדר. לאי צוהל בים של שגרה. מרבית ההודים אינם מטיילים בעולם וגם לא ברחבי הודו. אינם מרבים ללכת להצגות תיאטרון ויריד מסוג זה, הוא הדרך להימלט משגרת החיים, לעולם פנטזיונרי, אלטרנטיבי, של צבעים, קולות, מסחר ותפילה.
פילסנו דרכנו עד לנהר. לאורכו, במרפסות המאולתרות, רבצו בצפיפות המונים, מותשים מפעילות ליל אמש. הצד החושני, היצרי של העלייה לרגל, דבר שקיים בכול הדתות, אך בהודו, קיים בהגזמה. כמו כל דבר. תוך כדי הליכה בצוותא והצטופפות במקום הקדוש, מתקהים הבדלי ההכנסה והמעמד, מה שהאנתרופולוגים קוראים "קהילת השווים". לגדות הנהר נערכה טבילה גדולה. הנרות של אמש שטו עם הזרם וההמונים טובלים בנהר, סופגים מעט קדושה. בלטו של כמה הִיגְ'רָה – אלו גברים, שאימצו זהות מגדרית נשית. הם לובשים בגדי נשים ומאמצים תפקידי מגדר נשיים. הם נראו כנשים גבוהות ומטופחות, ש"נשיותן" מוחצנת, שרק הגרוגרת הבולטת הסגירה את מינם. קהילות אלו מתקיימות מזה דורות רבים על ידי אימוץ נערים צעירים שנדחו ממשפחותיהם או ברחו משם. רבות מהן עובדות כזונות ממין זכר כדי לקיים את עצמן. בניגוד לאיפוק ההודי, הם הפגינו מיניות בוטה, חצופה. כאילו הברהמין אינו מברך לידם.
ברקע נשמעה נגינה זכה של סיטאר, שבמקום אחר היו צליליו מרעידים את האוזן והלב, אך כאן הוא נבלע בשאון, אך לנגן לא אכפת. לא הרחק משם, שני נערים קירחים, שרק ציצית הזדקרה ממרכז גולגלתם, תופפו באקסטזה. הכול צפוף, דחוס. עמוס. עוצמתי. רוחש, לוחש. מכה בחושים. קשה לדעת לאן להתבונן קודם. הכול גדוש במראות. ללא מטר רבוע לבן. נקי מגירוי. כמו "פחד החלל הריק" באומנות. אין רגע דל. נראה כמו מחזה פרוע, שהפיק במאי שיכור מאל אס די. זוהי הודו על טורבו. על סטרואידים. אין רגע של מרגוע. אני מייחל למנוחה. לדקה של שפיות. להפסקה לרגע של המחזה. לתת מרגוע לעין ולנפש.
אמנם, המטרה העיקרית לבואנו, יריד הבקר, לא הושגה, אבל הסנפנו לריאות חוויה הודית מרוכזת. ביקשנו אתונות ומצאנו מלוכה.
מפת פטנה, מדינת ביהאר, צפון הודו
———
ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.