ירושלים של החרב המתהפכת – ממלכת הצלבנים

עד היום אנו עומדים, משתאים, לנוכח תנועת המונים זאת שזעזעה את אירופה, ומחפשים לה הסברים מלומדים: תרבותיים, דתיים, כלכליים, פוליטיים. מעטות

חנות איקוניות בשוק העיר עתיקה בירושלים. הרחוב הראשי של השוק נבנה על ידי המלכה הצלבנית מליסנדה. בשיא פריחתה, הגיע מספר התושבים בירושלים הצלבנית לכ-30 אלף נפש, הרבה יותר מערי אירופה באותה תקופה | צילום: שמעון לב

התופעות בתולדות האנושות שהציתו את דמיונם של בני אדם – והטביעו חותם בל יימחה על נופה של ארץ ישראל – כתקופת מסעי הצלב. גם העובדה שהצלבנים היו אחראים להשמדת קהילות שלמות של יהודי אירופה ולאירועים מזעזעים, שנעשו על קידוש השם, אינה מונעת מאיתנו להבין את הרגע הגדול, כאשר ראו את צריחיה ואת כיפותיה של ירושלים. "הם לא יכלו לעצור בעד רגשותיהם, הזילו דמעות, נפלו על פניהם ושיבחו את האל, שבטובו שמע את תפילותיהם והעניק להם את משאת נפשם, להגיע אל המקום הקדוש ביותר הזה, מושא כל תקוותיהם", תיאר אחד המשתתפים את המחזה שהתרחש על ההר, אשר נקרא מאז בפי הצלבנים מוֹנְז'וּאה (הר השמחה).

רק מיעוט ממאות האלפים, שנקבצו במערב אירופה ועשו את דרך החתחתים ממקום כינוסם דרך הבלקן, אסיה הקטנה וסוריה, הגיע ליעדו. רובם מתו ברעב, במחלות ובמעשי איבה בלתי פוסקים. מנהיגיהם – כולם אבירים מנוסים במלחמות – האמינו שעיר הקודש תיפול לידיהם באורח פלא, שהרי האל נלחם לצידם ודמותו של ג'ורג' הקדוש, ובידו חרב מתהפכת, נגלתה מעל פסגת הר הזיתים. הכמרים הקיפו את חומות העיר ותקעו בשופרות, בציפייה שחומות ירושלים ייפלו כחומות יריחו. אבל שום נס לא אירע, והצלבנים נאלצו להטיל עליה מצור שנמשך שבועות רבים.

ביום שישי, 15 ביולי 1099, לאחר מאמצים רבים, הצליח אביר פלמי ושמו לֶתוֹלד – איש מחנהו של גוטפריד מבּּוּיוֹן, השליט הצלבני הראשון, שחנה מול החומה הצפונית של העיר – לקפוץ מעל למגדל המצור העשוי עץ ולהגיע אל ראש החומה. השעה היתה תשע בבוקר, שעת צליבתו של ישוע הנוצרי. הגנת העיר (שבה השתתפו מוסלמים ויהודים יחד) התמוטטה והגַיִס הצלבני פרץ לתוכה מכל הכיוונים. עיר הקודש וקבר המשיח שוחררו, אבל המשחררים לא כרעו על ברכיהם בתפילה זכה. הם פתחו באורגיה של רצח וביזה שמעטות דומות לה. 

כרוניקאי צלבני מתאר: "אי־אפשר היה לחזות במספר העצום של הנשחטים מבלי לחוש אימה; בכל מקום היו מונחים חלקי גופות של בני אדם; האדמה היתה מכוסה בדמם של ההרוגים – אבל נורא עוד יותר היה להביט במנצחים עצמם, נוטפי דם מכף רגל ועד ראש, מראה נורא שעורר אימה בקרב מי שפגש בהם". בני הקהילה היהודית שהתכנסו בבית הכנסת הגדול נשרפו חיים.

כך נפתחה התקופה הצלבנית בירושלים, שכעת בדיוק אנו מציינים מלאת לה 900 שנה. היא נמשכה רק 88 שנה (ועוד פחות משני עשורים במהלך המאה ה־13) – הרף עין בדברי ימיה של עיר בת יותר מ־4,000 שנה. אבל התקופה הזאת טבעה את חותמה בנופה של ירושלים העתיקה יותר מהרבה תקופות אחרות, והמבנים המונומנטליים שהותירה מעוררים את התפעלותנו בתכנונם, ברמת ביצועם ובפרטי העיטורים והתבליטים שלהם. בעיקר אנו מתפעלים מהמאמץ המתמשך, שחייב השקעת משאבים עצומים, לפאר את עיר הקודש – והכל במהלך שלושה דורות בלבד. זאת, למרות היותה של הממלכה הצלבנית דלת אמצעים ועל אף שהיתה נתונה תחת איום צבאי מתמיד. ואכן, מי שאינו מכיר את ירושלים הצלבנית – אינו מכיר את ירושלים.

מכנסיית הקבר לרחוב הבישול הרע
סיור צלבני בעיר העתיקה חייב להתחיל בכנסיית הקבר. אחרי הכל, זה היה יעדם המקורי של הצלבנים, ואפשר לצפות ששם הם השקיעו את מיטב מאמצי הבנייה שלהם. שנים רבות קשה היה להתרשם ממבנה מונומנטלי זה, שעבר סדרת שיפוצים אינסופית, ופיגומים מכוערים מילאו את חלליו. עתה, משנסתיימו רוב העבודות, אפשר להעריך את גודל המשימה שנטלו הצלבנים ואת איכות ביצועה: הם שמו תחת גג אחד את כל האתרים הקשורים לפאסיון של ישוע – מותו, קברו ותחייתו. לצורך זה הם הרחיבו ואיחדו את המבנים הביזנטיים (שנחרבו בחלקם) אשר היו במקום, והוסיפו ממזרח להם מבנים מפוארים

איזור המוּרִיסְטַאן, כנסיית הקבר, כנסיית הגואל. ירושלים הצלבנית ידועה לנו לפרטי פרטיה. אנו יכולים לזהות בביטחון את רחובותיה, ביצוריה, שוּקיה, כנסיותיה וארמונותיה, ואפילו את שמות הרחובות בתקופה הצלבנית אנו יודעים צילום: דובי טל

לצורכי הכמרים ששימשו בקתדרלה. הצלבנים בנו גם את הכניסה המונומנטלית, המעוטרת בגילופי אבן, ולידה מגדל פעמונים מסיבי, שרק קומותיו התחתונות השתמרו. כל הבנייה הנרחבת הזאת תוכננה כך שתסתיים ביובל ה־50 לקיומה של המדינה הצלבנית, ואכן, הכנסייה נחנכה בטקס מפואר ב־15 ביולי 1149, יום שחרור ירושלים.

הרבה אירועים דתיים וממלכתיים נערכו בכנסיית הקבר, אבל הביטוי המובהק ביותר לקשר שבין המלוכה לבין המקום הקדוש ביותר לנצרות הוא שבאחת מן הקאפלות שבכנסיית הקבר נמצא מקום קבורתם של מלכי ירושלים. מצבות הקברים שנמצאו ב"קאפלה של אדם הראשון", ליד הגולגתא, השתמרו עד סוף המאה ה־18 ונהרסו בידי כמרים יוונים־אורתודוקסים, אשר ביקשו לטשטש בכך את הנוכחות הקתולית בכנסייה, שהשְליטה עליה היתה עילה למריבות דמים בין הכיתות הנוצריות. 

למזלנו, תיארו עולי רגל את המצבות וציטטו את הכתובות שהיו חקוקות עליהן. על מצבת קברו של השליט האגדי, גוטפריד מבויון (שלא נטל את התואר מלך), נכתב: "פה נח הדוכס גוטפריד מבויון המהולל: הוא אשר הנחיל ארץ זו כולה לדת המשיח, תנוח נשמתו עם המשיח. אמן". במצבת קברו של המלך בלדווין הראשון הוא מתואר כ"יהודה המכבי השני".

מי שהאווירה הכבדה, ריבוי פרטי הבנייה והמולת עולי הרגל שבכנסיית הקבר מעייפים אותו מוזמן לנוח מעט בחצרה הצלבנית של כנסיית הגואל, הנמצאת במרחק הליכה קצר מזרחה, מעבר לכיכר מוּרִיסְטַאן. כנסייה זו נבנתה במחציתה השנייה של המאה ה־19, ובוניה כללו באתרה את שרידי המנזר והכנסייה הבנדיקטינית סנטה מריה לטינה. נוטלים רשות מן השוער ונכנסים לאתר מרהיב ושלו, המתנשא לגובה שתי קומות, בנוי מערכות של קשתות המקיפות חצר עטורת צמחייה.

יותר מ־40 מבני דת צלבניים קיימים בירושלים, שמהם ראוי ביותר לבקר בפנינה ארכיטקטונית יחידה במינה – כנסיית סנטה אנה, הנמצאת כמה צעדים משער האריות (שער יהושפט בפי הצלבנים). כנסייה זו נבנתה בשנת 1140 כחלק ממנזר של נזירות בנדיקטיניות, והמימון להקמתה ניתן על ידי משפחת המלוכה, שכן הנזירה איווט, בתו של המלך בלדווין השני ואחותה של מֶלִיסָנְדָה מלכת ירושלים, גרה במנזר זה. הכנסייה בנויה על פי תוכנית הבזיליקה (אולם תווך ושתי סטראות) בסגנון רומנסקי. קוויה הישרים והפשוטים, קמרונותיה המצטלבים, קשתותיה המחודדות ועמודי התווך המסיביים משרים אווירה של כובד ראש וריכוז, שאינם מתפזרים עקב ריבוי עיטורים ופסלים, כבכנסיות אחרות. כנסייה זו השתמרה כמעט בשלמותה משום שסלאח א־דין, הסולטאן המוסלמי שכבש את ירושלים ב־1187, הפך אותה למדרסה איסלאמית. בשנת 1856, העניק הסולטאן העות'מאני את המבנה לממשלת צרפת.

מנזר סנטה אנה החזיק נכסים רבים בירושלים ובמקומות אחרים. אחד החשובים והרווחיים ביותר היה השוק המרכזי של ירושלים. שוק זה, על שלושת

אולמות האבירים, עכו. זהו רק חלק קטן מהמתחם ההוספיטלרי בעיר. הצלבנים השקיעו משאבי ענק בבנייתם מחדש של המוסדות שנעקרו מירושלים לעכו צילום: דורון הורוביץ

רחובותיו, השתמר עד היום: זהו הבזאר המקורה, ששוכן במרכז העיר העתיקה. המלכה מליסנדה בנתה בשנת 1152 את הרחוב המרכזי, בהשתמשה בעבודת כפייה של תושבי אל־בירה המוסלמים. השוק נמסר לבעלותו של מנזר סנטה אנה, ועד היום אפשר לראות על משקופי כמה מן החנויות (כאשר מסירים את האריגים המכסים אותם) את הכתובת SCA ANNA החקוקה בהם. 

רחוב זה נקרא בפי הצלבנים "רחוב הבישול הרע", כנראה משום נסיונם המר בטעימת המזון שבושל ונמכר שם. הרחובות המקבילים נקראו בשם "רחוב התבלינים" (כיום רחוב הקצבים) במערב, ו"הרחוב המקוּרה" במזרח; באחרון פעלו הספרים והגלבים. האווירה בבזארים האלה היתה רבת חיוּת. בין הדוכנים, שבפתחיהם ישבו בעליהם ושיחקו שח וקובייה, נדחקו אלפי בני אדם שהתקבצו לירושלים: עולה רגל מנורווגיה בצד סוחר ממרכז אסיה, יהודים ומוסלמים מספרד, קופטים וסקוטים, ארמנים ויוונים, הונגרים והודים. לא פלא שבמפות העתיקות מתוארת ירושלים כמרכז העולם.

עידוד ההתנחלויות בחסות הצלב
ירושלים הצלבנית ידועה לנו לפרטי פרטיה. אנו יכולים לזהות בביטחון את רחובותיה, ביצוריה, שוּקיה, כנסיותיה וארמונותיה, ואפילו את שמות הרחובות אנו יודעים. כתביהם של עולי רגל ומבקרים, מפות מפורטות מן התקופה, תעודות בעלות על רכוש ועל נכסי דלא־ניידי, כתבי הענקת נכסים שנחתמו בידי מלכים, רבי כנסייה ואצילים – כל אלה מאפשרים לנו לתאר את תמונת העיר, שהגיעה לשיא פריחתה בשנות השישים של המאה ה־12, כ־20 שנה לפני שנכבשה וכל אוכלוסייתה הנוצרית גורשה ממנה. 

בשיא פריחתה הגיע מספר התושבים בירושלים הצלבנית לכ־30 אלף נפש, מספר עצום בהשוואה לערי אירופה של אותה תקופה. פריחה זו לא הושגה

רק חלק קטן מעכו הצלבנית נחשף ונוקה. חבל שרשויות המדינה אינן מקצות לשחזור עכו יותר משאבים, בדומה לרודוס ולדוברובניק. אז יכלה עכו להפוך לאחת מפניני הים התיכון צילום: דובי טל

בנקל: המלכים הצלבנים עודדו את הגירתם והשתקעותם בעיר של עולי רגל, וגם של תושבי כפרים נוצרים. אחד האמצעים לעידוד ההתנחלות היה חוק מיוחד, שקבע כי בעל בית הפסיד את רכושו אם דירתו נותרה ריקה במשך שנה ויום. על יהודים ומוסלמים נאסרה השהייה בעיר לאחר שקיעת השמש, אבל איסור מגורים זה לא נאכף באורח מוחלט, וכבר בשנות העשרים של המאה ה־12 נזכרים תושבים מוסלמים. הקהילה היהודית שהושמדה ב־1099 לא חודשה, אולם הנוסע בנימין מטודֵלה מצא בירושלים שלוש משפחות יהודיות שעסקו בצביעת בדים.

תיאורה של ירושלים הצלבנית לא יהיה שלם בלי להזכיר את ביצוריה של העיר, ובעיקר את מצודת העיר, שכבר אז היתה ידועה בשם מגדל דוד. הצלבנים הרחיבו את המצודה, שכללה עד אז רק את מגדל פצאל, והוסיפו לה כמה מגדלים. מגדל דוד שימש שנים אחדות כארמון המלך הצלבני, עד שזה עקר משם למסגד אל־אקצא. בשנת 1119 נמסר המסגד (שנקרא בפי הצלבנים "טמפלום סולומוניס", "מקדש שלמה") לידי מסדר אבירים שנוסד בשנה זו, הוא מסדר הטמפלרים (ראו כתבה בעמ' 44). ארמון המלוכה עקר שוב, למתחם שמדרום למגדל דוד, ושרידיו נתגלו לפני כמה עשרות שנים.

מתחם צלבני אחד, אולי המפואר ביותר שנבנה על ידיהם, נהרס כמעט כליל ולא נותרו ממנו שרידים כיום. זהו מתחם אבירי ההוספיטל על שם יוחנן הקדוש, או בקיצור – ההוספיטלרים. מתחם זה היה בנוי על שטח ענק של 17 אלף מטרים רבועים, והוא כלל מבנה בית חולים, שיכול היה לאכלס 2,000 חולים, וכן מבנים לשימושם של אבירי המסדר. משימתו של המסדר היתה כפולה: לטפל בחולים ובפצועים, ולשמש גַיִס צבאי להגנה על הממלכה. המבנים המפוארים האלה נהרסו והושחתו, אף כי במאה ה־15 עוד תיארו את חורבותיהם בהתפעלות רבה. באמצע המאה ה־19 פונו החורבות, ועל מקומן נבנה האיזור המסחרי המכונה מוּריסטאן, שגובל באיזור כנסיית הקבר מצד אחד ורחוב דוד (היורד משער יפו) מצד שני.

מעכו וקפריסין עד נפוליאון בונפרטה
על היקפם העצום של מבני ההוספיטלרים ופאר בנייתם אפשר ללמוד מן השרידים שנחשפו בעכו, העיר שאליה עקרו הצלבנים לאחר שירושלים נפלה בידי המוסלמים, בסתיו 1187. סלאח א־דין, שכבש את העיר לאחר מצור קצר, התיר לתושביה הנוצרים לעזוב אותה בשלום, בניגוד לצלבנים שהשמידו, כאמור, את האוכלוסיה המקומית ב־1099. רבים מן הנוצרים, ובראשם בית המלוכה, המסדרים הצבאיים, רבי הכנסייה והמנזרים, השתקעו בעכו לאחר שזו נכבשה מחדש על ידי הצלבנים, בסיומו של מצור שנמשך חמש שנים.

במשך כמעט 100 שנה (1192־1291) היתה עיר החוף בירתה ומרכז חייה של הממלכה המצומקת, שהמשיכה להיקרא "ממלכת ירושלים". הצלבנים השקיעו משאבי ענק בבנייתם מחדש של המוסדות שנעקרו מירושלים. המבקרים בפסטיבל התיאטרון של עכו מכירים היטב את אולמות האבירים, שהם חלק קטן ממתחם ההוספיטלרים, וכל תייר מבקר בקריפטה המונומנטלית, שהיא אולם האוכל של אבירי המסדר. חפירות שנערכו בחצר מצודת עכו העות'מאנית (בית הסוהר המנדטורי ואגף עולי הגרדום) חשפו את מטה המסדר המפואר. המתחם של המסדר הטמפלרי לא שרד, ורק יסודותיו מבצבצים מתחת למים הרדודים של הלגונה, ליד המגדלור של עכו.

רוב המבנים המונומנטליים של עכו הצלבנית מסתתרים מתחת למבנים חדשים יותר, ורק מיעוטם נחשף ונוקה. סיור בעכו התת־קרקעית מותיר את התייר עצור נשימה. כמה חבל שרשויות המדינה אינן מעניקות לשחזור עכו הצלבנית

"צלבן משוחזר" ליד השרידים הצלבניים בקיסריה. קשה שלא להתרשם מהישגי הצלבנים במהלך שלושה דורות בלבד, תחת קשיי תקציב ואיום צבאי מתמיד צילום: ברוך גיאן

עדיפות בהקצאת משאבים, שהרי אם היו משקיעים כאן משאבים כמו ברודוס ובדוברובניק, היתה עכו הופכת לפנינת הים התיכון.

אבל גם כך מזומנת למבקר חוויה מיוחדת כאשר הוא משוטט ברחובות הרובע של בני גֵנוּאה, שחלקים גדולים ממנו השתמרו על פני האדמה. אפשר להבחין במגדלי השמירה שהגנו על קמרונות הכניסה המוליכים אל הפיאצה המרכזית, אשר בה ניצבה הכנסייה על שם הקדוש־פטרון של גנואה – לורנצו הקדוש (היום כנסיית סנט ג'ורג' האורתודוקסית), ומולה – ארמון הקומונה הישן, שבו שכן נציגה של הקומונה הגנואזית. 

רובע זה היה אחד משלושת הרבעים שבנו הקומונות הימיות האיטלקיות, והיחיד שהשתמר ברובו על פני הקרקע. הרובע הוונציאני נמצא מסביב לחאן אל־אָפְרָנְג' ("החאן של האירופאים"), לא רחוק מנמל הדייגים. חצר החאן היתה בזמן הצלבנים הפיאצה של סן מרקו המקומית. הרובע של בני פיזה השתרע לאורך חוף הים שבין המגדלור לבין מסעדת "אבו כריסטו" כיום.

מרכז חייה של עכו הצלבנית היה, כמובן, הנמל הגדול, שאליו הגיעו סוחרי אירופה כדי לקנות את סחורות המזרח, אשר הובאו בשיירות של בהמות משא. ליבו של האיזור ההומה והססגוני הזה היה במקום שבו שוכן כיום חאן אל־עומדאן ("חאן העמודים"), אשר הוקם  בשלהי המאה ה־19. הוא שומר על צורתו של מבנה צלבני גדול, שבו שכן המכס הצלבני. המבנה  מכונה "חצר השלשלת" על שם השלשלת הכבדה, אשר נתלתה בין שני מגדלי השמירה, והיתה מועלית בערב וסוגרת את פתח הנמל.

לא כל פליטי ירושלים ושאר הערים שנכבשו בידי סלאח א־דין ב־1187 השתקעו בעכו. רבים מהם בחרו להתרחק מאיום המוסלמים ומצאו להם מקלט נוח באי קפריסין. אי זה נכבש בידי ריצ'רד לב הארי בשנת 1191, בדרכו לארץ הקודש. ריצ'רד, שבזכותו ניצלה "ממלכת ירושלים" (אף כי קטנו ממדיה), מכר את קפריסין למלכה האחרון של ירושלים, גי דה לוסיניאן, שהפסיד את מלכותו. אחיו ויורשו של גי, אימֶרי, הקים בקפריסין שושלת שהמשיכה לשלוט שם 300 שנה בקירוב – כ־200 שנה לאחר שנכבשו עכו וכל איזור החוף של ארץ ישראל
 (1291). שושלת לוסיניאן ביססה את שלטונה באי, שתושביו היו יוונים־אורתודוקסים, בכך שהעניקה נחלות נרחבות לאציליה המגורשים של ממלכת ירושלים, ובראשם משפחת אִיבֶּלֵן – רוזני יבנה ורמלה. לאחר כיבושה של עכו מצאו בקפריסין מקלט גם פליטי המסדרים הצבאיים והכנסיות ששכנו בעיר.

השלטון הצלבני בקפריסין הביא לאי תקופת שגשוג ופריחה, הניכרת היטב במבנים המפוארים הפזורים ברחבי האי. הקתדרלה של ניקוסייה (כיום מסגד), מנזר בֶּלָפָּאִיס, חומות העיר פמגוסטה וכנסיותיה, מבצרי קִירֵנְיָה וסנט הילָריון הם רק כמה מן האתרים המנציחים את שלטון אבירי אירופה במזרח הים התיכון.

נוכחותם של כובשים ממוצא אירופי באגן המזרחי של הים התיכון ניכרת לא רק בארץ הקודש ובקפריסין. במפרצי הפלופונס, באָכָאיָה ובאתונה, בסמירנה (איזמיר) ובבודרום, ברודוס, בכרתים ובמלטה ניצבים מונומנטים מפוארים, המנציחים תקופה שהחלה ב־1096 והסתיימה רק ב־1798, עת נכנע המעוז ההוספיטלרי האחרון – האי מלטה – לנפוליאון בונפרטה. מעטים המסעות שאנו יכולים לערוך, המשתווים למסע בעקבות הצלבנים.