ירושלים – שימור בית המשיח

חזיתו של הארמון בשכונת הבוכרים, כיום. כאשר נבנה היתה זו תפארת שכמוה לא ראתה ירושלים זה דורות: חזית בסגנון הרנסנס, עמודים מעוטרים ופיתוחים משובבי לב מפות ומדריכים מודפסים ליעד ירושלים, בהנחה לגולשי מסע אחר!

כניסה הדור. על קירות הבית היו ציורי נוף מרהיבים, מעשי ידי אמן, ותבליטים וכתובות קישטו את המסדרון. התקרה עוטרה בתבליטים תלת ממדיים של זרי פרחים וציפורים ססגוניות, וקובעו בה מגני דוד והכתובת "ציון". גם בית כנסת בנה יהודיוף בתוך הארמון, ובו ארון קודש עשוי עץ, עמוד מעוגל ומסוגנן ניצב משני צדיו, ובקיר אחר נפתח חלון שעוצב כמגן דוד.
חדר אחד הקדיש יהודיוף לשם קיום מצוות סוכה. בכל ימות השנה היה החדר מקורה במבנה זכוכית גדול דמוי פירמידה קטומה. אורכה של כל אחת מצלעות הבסיס היה חמישה מטרים. בפרוס חג הסוכות היו מזיזים את תקרת הזכוכית באמצעות מערכת מסילות, ומניחים במקומה סכך.
את הכל התקין יהודיוף בתשומת לב וברוחב יד, אולי לכבוד המשיח שיבוא ואולי למען תנעם עליו ועל בני משפחתו ישיבתם בירושלים. כעשר שנים ארכה המלאכה – בשנת תרס"ה (1905) הניחו את אבן הפינה, ובשנת תרע"ד
(1914) בירכו על המוגמר.

בנה ביתך
הארמון היה הגדול והמפואר בבתי שכונת "רחובות", שנקראה על שם הפסוק "ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (בראשית כו, כב). היו שקראו לשכונה "רחובות הבוכרים" או בשמה המקובל כיום, "שכונת הבוכרים". ראשיתה של השכונה בשנת 1891, עת נרכשה אדמתה בצפון־מערב העיר, מבודדת ומרוחקת מיתר השכונות.
בניגוד למקובל אז התירו לתושבים לתכנן ולבנות את הבתים כרצונם, ובלבד שהבנייה תהיה באבן. כך קמה שכונה מפוארת של בעלי בתים עשירים מבוכרה. רק מעטים מהם גרו בבתים החדשים – רובם נשארו בבוכרה לרגל עסקיהם, ואת הבתים השכירו

פנים הארמון. במבנה עצמו לא ניכר ולו שמץ מגדולת עברו

לאחרים, בין היתר לפעילים ציונים כמו יצחק בן־צבי ורחל ינאית.
בתקופה ההיא אופיינו רוב שכונות ירושלים בדלותן, אך שכונת הבוכרים היתה הדורה ומסוגננת. הבניינים היו גדולים, החצרות רחבות ידיים והרחובות רחבים, ומארגם שתי וערב. בכל רחוב, חידוש ופליאה – ניטעה שורת עצים. ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה עדת יוצאי בוכרה 1,500 נפש, וגאוותם על שכונתם הנאה היתה גדולה.
בניית הארמון אמנם הושלמה, אך המשיח בושש לבוא. מלחמת העולם הראשונה, לעומת זאת, באה גם באה, והביאה עימה ימי רעב וסבל. הארמון שברחוב עזרא 19 היה לקסרקטין תורכי. החיילים לא שמרו על המבנה: החדרים המפוארים היו לאורוות ולמחסנים, הרצפה והקירות כוסו טינופת.
בחנוכה תרע"ח (דצמבר 1917), לאחר שעברו על ירושלים שנים של מלחמה וסבל, נכנס בשעריה הכובש הבריטי. בחג הפסח ערך הצבא הבריטי בארמון שבשכונת הבוכרים ליל סדר לחיילים היהודים, וכעבור חודש נערכה בארמון קבלת פנים מפוארת לגנרל אדמונד אלנבי. בחג הסוכות הגיע לארמון "הנציב הראשון ליהודה", לורד הרברט סמואל, שלכבוד המעמד לבש בגדים בוכריים מסורתיים. יהודיוף, איש מכניס אורחים, ערך בארמון משתאות ונשפים צבעוניים כהלכתם, עם כיבוד כיד המלך ומתנות לאביונים.
בתוך כך הלך והשתבש הקשר עם רוסיה, והמהפכה שהתחוללה שם בחורף 1917 מוטטה לחלוטין את פרנסת הסוחרים הבוכרים. העסקים קרסו, ועשירי הבוכרים גילו כי הבתים שבנו בירושלים נותרו מקור יחיד לפרנסתם. הבריטים העמיקו את שלטונם בארץ, וכאשר החל הכיבוש להעיק על יהודי העיר, הפך ארמון יהודיוף מוקד לפעילות לוחמי אצ"ל. על אחד ממשקופי הבית אף נכתב בגאון: "הלאה האימפריאליזם האנגלי".

מורשת עבר ותקווה
הבריטים אמנם גורשו מכאן, ואילו הכתובת קיימת עד היום. אך מאז נוספו לקירות הבית עוד שלל כתובות, מלבבות פחות. פיח אוטובוסים מזהם בהתמדה את חזית הבית. בבית עצמו לא ניכר ולו שמץ מגדולת עברו. יצירות האמנות נצבעו ונעלמו מן העין, חיבורי

אחד מהעיטורים המקוריים הרבים המקשטים את קירות הבית ותקרותיו, ובו מגן דוד והכתובת "ציון"

חשמל וצנרת חוברו אל הקירות בדרך שאינה אסתטית, הטיח התקלף, העיטורים נפלו, הושחתו ונעלמו. במלחמות שידעה ירושלים ניזוק הבית מפגיעות קליעים, ואין מתקן. קיר הבטון הניצב בחזיתו, שנבנה לפני עשרות שנים כמגן מפני קליעים תועים, אינו נחוץ עוד, אך הוא ניצב עדיין במקומו, גמלוני ומוזר.
שכונת הבוכרים, תפארת ירושלים והדרה, היתה עם קום המדינה לשכונת ספר. דייריה היו מעוטי יכולת, ובתיה לא תוחזקו כראוי. בתים רבים היו למחסנים ולבתי מלאכה, החצרות הוזנחו. בארמון – כמה תמוה נשמע השם הזה למתבוננים בבית – פועלים כיום שני בתי ספר לבנות. המבנה מיועד לשימור ואף נקבע כאתר היסטורי לפני שנים רבות, אך עודנו שרוי בעליבותו.
תוכנית השימור שהוכנה לשכונה (3276 מספרה) מעלה אבק בגנזי העירייה בעוד במקום פושות הזוהמה וההזנחה. המועצה לשימור אתרים, בשיתוף התארגנויות של תושבים מקומיים, קוראת זה שנים לעיריית ירושלים לשקם במהרה את שכונת הבוכרים ובעיקר את הארמון.
יש להזדרז. אם יגיע פתאום המלך המשיח, ודאי ירצה להתארח בארמון שנבנה לכבודו. וגם אם יתמהמה, ראוי כי העירייה תעשה למען אזרחי העיר ומבקריה ותמהר לטפח מבנה זה, האוצר בתוכו מורשת עבר ותקוות עתיד, קסם ארכיטקטוני וסיפור ירושלמי מופלא.

תודה לאיציק שוויקי, רכז ירושלים במועצה לשימור אתרים