יפן בטרמפים וברכבות

ההתלבטות היתה קשה. האם 'ללכת על בטוח ולנסוע מטוקיו לקיוטו בתחבורה ציבורית, או האם להיות הרפתקניות ולעשות טיול טרמפים בין שתי הערים? היתרון של נסיעה בתחבורה הציבורית ברור: יודעים בדיוק מתי יוצאים ומתי מגיעים והנסיעה בטוחה ונעימה. החיסרון הוא בשעות הארוכות של ישיבה באוטובוס או ברכבת (לא היו לנו כרטיסים לשינקנסן, הרכבת המהירה) ובנסיעה ישירה בין שתי נקודות מבלי שניתן לעצור בדרך ולטייל. אני, הפחדנית (ויש שיגידו האחראית) מבין שלושתנו, חשבתי שעדיף לנסוע בתחבורה המסודרת. לי' לא היה אכפת כך או כך וש', שחיה ביפן 5 שנים, דחפה לכיוון נסיעה בטרמפים. "אל תדאגי", היא אמרה לי "זה קלי קלות". לבסוף גבר היצר ההרפתקני על החששות. החלטנו לשלב בין שתי הדרכים. להשתמש בתחבורה הציבורית כשצריך ולנסוע בטרמפים בכל עת שיתאפשר.

יפן היא ארץ מופלאה. הכל בה שונה, מעניין, מרגש ואסתטי. יפן היא גם מדינה מאוד מסודרת וזו הסיבה שקל מאוד לטייל בה בתחבורה הציבורית. רשת התחבורה הציבורית ביפן רחבה, מאורגנת, יעילה ואמינה. לוחות הזמנים נשמרים בקפידה וכמעט לעולם לא תבוטל נסיעה מתוכננת ומערכת הרכבות בה נחשבת לאחת הטובות והמתקדמות בעולם. אבל אם אתם לא רוצים להיות תלויים בלוחות זמנים מוקפדים ולא רוצים להיות מוגבלים לביקור רק ביעדים אליהם מגיעה הרכבת, סעו בטרמפים.

זה המקום להזהיר ולומר שבאופן עקרוני הנסיעה בטרמפים אף פעם לא לגמרי בטוחה, בשום מקום בעולם. לכן, אם מחליטים לנסוע בטרמפים כדאי להיות מודעים לסיכון הפוטנציאלי. אל תיסעו בטרמפים אם אתם מטיילים לבד, וכדאי שמישהו יידע לאן אתם נוסעים ומתי אתם מתכננים להגיע.
יחד עם זאת, ובהנחה שמבינים את הסיכונים הכרוכים בטיול מהסוג הזה, יפן היא ארץ טובה לנסוע בה בטרמפים. הנסיעה בטרמפים מזמנת מפגש בלתי אמצעי עם המקומיים ומבטיחה טיול שלא ישכח במהרה.

גם ביפן, כמו בכל מקום אחר, כדי להבטיח טיול טרמפים מוצלח כדאי להצטייד במפה, לדאוג להופעה נאותה (אף אחד לא יעצור לכם אם תראו מוזנחים ומלוכלכים) ולמצוא מקום טוב לתפוס בו טרמפ. לא יזיק גם להכין שלט גדול ועליו לכתוב לאן אתם רוצים לנסוע. מטיילים רבים (והכותבת ביניהם) שנסעו ביפן בטרמפים יספרו לכם על טוב ליבם יוצא הדופן של היפנים. במקרים רבים הם יעשו כמיטב יכולתם לעזור לכם ולהביא אתכם למקום חפצכם גם אם זה לא בדיוק בדרך שלהם, ולפעמים אפילו יזמינו אתכם לארוחה בדרך. חשוב מאוד לזכור להתנהג בנימוס ובדרך ארץ ולא לקחת את נדיבות ליבם כמובנת מאליה.

המשימה הראשונה שעמדה בפנינו, אחרי שהחלטנו לאן מועדות פנינו היתה לצאת מטוקיו. ידענו שטוקיו היא לא מקום שבו כדאי לנסות לתפוס טרמפים. כבישי העיר מלאים ופקוקים וממילא הסיכוי שנמצא מישהו שיעצור לנו הוא נמוך עד אפסי. לכן שמנו את פעמינו אל עבר תחנת הרכבת וקנינו כרטיס לעיירה אטאמי (Atami) שנמצאת בפתחו של חצי האי איזו (Izu), מדרום-מערב לטוקיו. אחרי כשלוש שעות נסיעה הגענו לאטאמי וביקור בלשכת התיירות שבעיר, עזר לנו להחליט שברצוננו לעשות מסלול הליכה באזור החוף ג'וגסאקי-קאיגן (Jogasaki-Kaigan), מדרום לאטאמי. יצאנו לכביש, הרמנו אגרוף קפוץ עם אגודל מזדקר כלפי מעלה וחכינו לטרמפ הראשון שלנו.

לא עבר זמן רב ועצר לפנינו מיני-ואן לבן ובתוכו משפחה קטנה: שני הורים וילד, שהסכימו לקחת אותנו טרמפ. עלינו לרכב ובתוכו נגלה לעינינו עולם הייטקי: מסך GPS גדול ריצד לעברנו ממרכז לוח המחוונים, טלפון נייד משוכלל קבוע בתושבת ומאחור, מסכי וידאו קטנים, תעסוקה לילדים. מיד נרקמה שיחה ערה בין ש', שדוברת יפנית, לבין בני המשפחה. ש' הסבירה לנו מאוחר יותר כי מארחינו החליטו לקחת אותנו ממש עד לתחילת מסלול ההליכה, למרות שזה לא בדיוק בדרך שלהם. ניסינו להניא אותם מכך, אמרנו שאנחנו לא רוצות להיות לנטל. שיורידו אותנו איפה שנוח ונמשיך הלאה בטרמפ אחר. הם התעקשו: "זו ממש לא בעיה. אנחנו נדאג להביא אתכן למקום אליו אתן רוצות להגיע". ואכן כך היה, ולא מדובר במזל של מתחילים. רוב האנשים שעצרו לנו במהלך עשרת ימי הטיול בטרמפים, דאגו להביא אותנו למחוז חפצנו בדיוק.

לא תמיד הכל הלך כל כך חלק, ולעתים נאלצנו להמתין זמן רב בצידי הכביש כשהחום כבד, הבטן מקרקרת והרגליים כואבות. כך, למשל, ההגעה מפרוורי אוסקה (Osaka) שם ישנו לעיירת המקדשים קויה סאן (Koyasan) לקחה הרבה יותר זמן מהצפוי. השכם בבוקר נאלצנו לכתת רגלינו מרחק לא קטן לאורך הכביש המהיר היוצא מאוסקה עד שעצר לנו הטרמפ המיוחל שהביא אותנו ליישוב קטן לגרלי ההרים עליהם שוכנת קויה סאן. מצאנו מקום נוח לעמוד בו ליד חנות מכולת קטנה וחיכינו זמן רב. כששום דבר לא קרה, הוצאנו דף נייר וכתבנו עליו ביפנית בגדול "קויה סאן". גם זה לא עזר. מדי פעם נעצרו לידינו אנשים, חלקם מתוך סקרנות, וחקרו לאן אנחנו מנסות להגיע. כשסיפרנו שאנחנו מנסות להגיע לקויה סאן הם נענעו את ראשם בצער ואמרו לנו שאין לנו הרבה סיכוי למצוא פה טרמפ. גם בעלת חנות המכולת הצטרפה לדיונים בענייננו והסכימה עם העוברים ושבים – המצב לא נראה מעודד. הזמן עבר ואנחנו התחלנו להתלבט. אולי ננסה לתפוס טרמפ למקום שבו יהיה לנו סיכוי טוב יותר לתפוס טרמפ? בעוד אנחנו מנסות להחליט יצאה אלינו בעלת המכולת ואיתה זוג אנשים די מבוגרים. בעלת המכולת הודיעה לנו בגאווה שהיא מצאה לנו טרמפ! היא סיפרה לאנשים האלה, שבאו לעשות קניות, שאנחנו ממתינות כבר המון זמן לטרמפ לקויה סאן והם החליטו שדווקא יהיה נחמד לעשות טיול קצר ולקחת אותנו לשם. העמסנו את עצמנו על הארגז של משאית הפיק-אפ הקטנה שלהם ויצאנו לדרך.

בחלק מהטרמפים, טוב הלב והכנסת האורחים היו אפילו יותר מדהימים. עמדנו בפאתי קויה סאן וחיכינו לטרמפ. אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים עצר לנו אוטו גדול. הנהג, בחור צעיר, הסכים לקחת אותנו לעיר נארה (Nara). כשנכנסנו למכונית עלה באפינו ריח ניחוח של עץ. התברר ששיגיאקי הוא נגר שתפקידו לתקן גגות של מקדשי שינטו. הוא שאל אותנו את שתי השאלות הקבועות: איך אתן מטיילות ביפן? ו-איפה אתן ישנות? כשענינו טרמפים ואוהל, תגובתו היתה: אֶאֶאֶאֶההההה???? גם לתגובה הזו כבר הספקנו להתרגל במהלך הטיול. אבל למה שקרה בהמשך ממש לא ציפינו. שיגיאקי התקשר מיד לאמא שלו וביקש את רשותה להזמין אותנו לישון אצלם. וכך מצאנו את עצמנו לנות על מזרני טטאמי ליד פינת הפולחן הביתית בסלון ביתו של שיגיאקי בפרוורי נארה.

למחרת בבוקר שיגיאקי הביא אותנו לתחנת הרכבת המרכזית של נארה. לאחר שנפרדנו ממנו, השארנו את התרמילים בשמירת חפצים ויצאנו לטייל בעיר היפיפייה וממנה המשכנו לקיוטו.

אחרי חמישה ימי טיול מופלאים בקיוטו הגיע הזמן לחזור בחזרה לטוקיו ושוב ההתלבטות קשה: איך לנסוע? החלטנו לנסות הפעם את הרכבת.