יופי בעולם העתיק: מלכת האמבטיה

מראה שנמצאה במערת האיגרות במדבר יהודה | צילום: אוסף רשות העתיקות, מוצג וצולם: מוזיאון ישראל, ירושלים

מראה קטנה, עיגול מתכת מבריק שקוע במסגרת עץ מהודרת. רק השוליים המקולפים במקצת של ציפוי העור האדום המשובח מסגירים את גילה המופלג. האשה האחרונה שהתבוננה בה, לפני שהטמינה אותה בסל נצרים במעמקי המערה החשוכה במדבר יהודה, שם נמצאה על ידי הארכיאולוגים, מתה בנסיבות דרמטיות לפני יותר מ־1,800 שנה. "אנחנו יודעים עליה כמעט הכל", אומר דוד מבורך, אוצר לתקופה הרומית במוזיאון ישראל, כשאנו מביטים בדסקית הנחושת המבהיקה, "אבל לעולם לא נדע את מראה פניה".
בסל הנצרים שהכיל את חפציה נמצאו גם מסמכיה האישיים. מסנדלי העור שלה, מידה 37, אנו יכולים ללמוד שסבלה מבעיות אורטופדיות שגרמו לצליעה ברגלה השמאלית, ומתעודותיה – את קורותיה המרתקים. בּבּתָא, זה היה שמה על פי המסמכים, בתו היחידה של בעל מטעים אמיד ממחוזא שבדרום ים המלח, התאלמנה פעמיים ובילתה את מרבית ימיה בערכאות משפטיות, בתביעות נגד אפוטרופוסיו של בנה היתום ובערעורים על תביעות כספיות מצד קרוביהם של בעליה שנפטרו.
צרות עם צרתה, אחותו של מנהיג המורדים בעין גדי, הביאו את בבתא רבת המעללים למקום המקלט של אחרוני לוחמי בר כוכבא, באחד מהמצוקים התלולים של נחל חבר. כאשר ברחה אל המערה הנידחת, לקחה עימה את מסמכיה המתויקים בקפידה, מפתחות הבית, כלי מטבח משובחים, מלבושים וצרורות של צמר, מראה וקופסה מפוארת – מהסוג בו נהגו באותם הימים לשמור תכשיטים ומשחות, חומרים קוסמטיים יקרי ערך ובשמים אקזוטיים שעלו הון עתק.
מה עבר בראשה של פליטה, הנמלטת בעיצומו של מרד טרגי, כשבאמתחתה מראה? מבורך תוהה אם בבתא חשבה כי תשוב אי פעם לביתה. באותם ימים של שלהי המרד הגיעו בוודאי לאוזניה השמועות על נקמתם האכזרית של הכובשים הרומאים. יותר מחצי מיליון איש נפלו בחרב, ומספר בלתי ידוע של חללים נספה ברעב ובמגיפות. המעטים שנותרו בחיים הוגלו או נמכרו לעבדות. "למרות ידיעתה כי סיכוייה להינצל הם קלושים, היא לקחה איתה את הדברים היקרים לכיסה וללבה", אומר מבורך. "אני חושב שהיה אכפת לה איך היא נראית. גם בנסיבות הקשות ביותר, היא רצתה לשמור על יופיה". אנחנו מסתכלים שוב במראה העתיקה ומגלים שם את בבואותינו. כמה מעט השתנינו.

צבע, קעקועים ופולחן הנעורים
ראשיתו של הסיפור הזה, על סודות היופי של בני האדם בכל התרבויות והזמנים, בערפילי הפרהיסטוריה. ג'ארד דיימונד, חוקר אבולוציה ומומחה לפיזיולוגיה, מחבר הספר "השימפנזה השלישי", מסביר שההשקעה שלנו בקישוט חיצוני של גופנו נובעת מהעובדה שהמין האנושי נעדר את כל אותן פרוות מנומרות, נוצות צבעוניות ושאר הקישוטים הגופניים המשמשים בעולם הטבע מדדים לגנים טובים. "במקומם אנו מושחים ומרססים את גופנו בצבעים, באבקות ובבשמים, ומייפים את עצמנו בקישוטים שונים,

גופה של אלה פרהיסטורית זו, היושבת על כס הלידה ונושאת מחבצה, מכוסה ציורי גוף אדומים. אצל בני האדם משמשת הראייה בצבעים כלי משוכלל לבחירת בני זוג. ייתכן שכך החלה הפעילות האנושית השכיחה ביותר השורה לעולם היופי – צביעת הגוף | צילום: מתוך הקטלוג "אלילות מקומיות", הוצאת מוזיאון מגדל דוד (צילום: אבי גנור), באדיבות רשות העתיקות

החל בבדים צבעוניים ובתכשיטים וכלה במכוניות ספורט". לפיכך, כדי להגביר את גורמי המשיכה שלנו, אנו מדגישים את יופיו של גופנו העירום, ובעת ובעונה אחת מעידים על אמצעינו הכלכליים ועל מעמדנו החברתי המאפשרים לנו לרכוש מוצרים נדירים יקרים. מאחר שהיופי הוא בעיני הרואה – קישוטים מסוימים נועדו גם כדי להצביע על ההשתייכות האתנית, המעמדית והסטטוס האישי.
במחקר שנערך באחרונה באוניברסיטת מישיגן בארצות הברית התברר שבניגוד לרוב בעלי החיים – העושים שימוש בעיקר בפרומונים, אמצעי תקשורת כימיים המבוססים על חוש הריח, למטרות משיכה מינית – אצל בני אדם וחלק ניכר מהקופים משמשת הראייה בצבעים כלי משוכלל לבחירת בני זוג. ייתכן שכך החלה הפעילות האנושית השכיחה ביותר הקשורה לעולם היופי – צביעת הגוף.
כבר באתרים מתקופת האבן המאוחרת (35000 -15000 לפני הספירה), באזור הדורדון (Dordogne) שבצרפת, נמצאו גושי אוכרה, צבעי אדמה, המעוצבים כעפרונות, ששימשו כנראה להצטבעות. חברות שבטיות רבות בנות זמננו ממשיכות במסורת עתיקה זו של קישוטי גוף: ילידי אוסטרליה ואמריקה הדרומית נוהגים להצטבע בשלל צבעים, בני איי פולינזיה שימרו בסתר את אמנות הקעקועים (ראו "מסע אחר" 97) וילידים רבים ברחבי אפריקה חורטים צלקות בעורם. דגמים של ציורי חינה מעטרים עמים שוכני מדבריות, מדרום חצי האי ערב ועד הסהרה.
ממידע אתנוגרפי עולה כי חלק מהחומרים המשמשים להצטבעות בחברות אלה משלבים את היפה עם המועיל: אוכרה, למשל, היא חומר מחטא המיועד לטיפול בפצעים ומסייעת גם בשמירה על טמפרטורת הגוף וגמישות העור. נוטי, תערובת צמחים שבה נוהגים אנשי איי שלמה (Solomon Islands) שבאוקיינוס השקט להשחיר את שיניהם, מונעת ריח רע מהפה. רבים מסוגי הכחל – שם כללי המקובל בתרבויות המזרח התיכון לצבעי עיניים העשויים ממינרלים כתושים  מעורבבים במים ובחומרים טבעיים כקליפות שקדים, שרף ועוד – מרחיקים את הזבובים הגורמים לדלקות עיניים, מסוככים על העיניים מהאור הבוהק של האזור ומגינים על העפעפיים מהתייבשות. אחרי הכל, מטרה חשובה של אמצעי היופי השונים, שנועדו להגביר את המשיכה המינית, היא שיפור מראה הגוף והבלטת הבריאות. בריא זה יפה משום שתכונה זו מעידה על גיל צעיר הקשור ליכולת פריון, על גנים טובים שנוכל להעביר לצאצאינו ועל כושר גופני המאפשר גידול ילדים ופרנסתם. לכן, מאז ומתמיד היה עולם היופי קשור לפולחן הנעורים.

הורדוס נהג לצבוע את שיערו
אחד הקישוטים הטבעיים היחידים שאנו משמרים מעברנו החייתי הוא השיער. פסיכולוגים מעניקים לעיצוב שלו משמעות מינית, סוציולוגים רואים בו ביטוי חברתי ואנתרופולוגים מתייחסים אליו כמסר המעיד על זהות אישית וקבוצתית. מתברר שהשימושים האלה שאנו עושים בשיערנו עתיקים כימות עולם: חפצי אמנות עתיקים המתארים בני אדם מלמדים על המאמצים שתמיד השקיעו אנשים בעיצוב תסרוקותיהם, ועל ההבדלים באופנת השיער המבטאים את תפיסות עולמם.
"בניגוד לדימוי היופי של הגוף, המקובל בכל התרבויות הקדומות, שראו באנשים מלאים אידיאלים אסתטיים, היחס למושגי היופי של השיער היה מגוון", מסבירה ד"ר טלי אורנן, אוצרת לתרבויות המזרח הקדום במוזיאון ישראל ומרצה לאמנות עתיקה באוניברסיטה העברית. "בפסלים השומריים, למשל, אפשר

זוג מלכותי מתל אל־עמרנה. המלכה (מימין) חובשת כתר כחול, המלך – חובש פאה כחולה | צילום: Museum of Egyptian Art, Berlin

לראות גבות המתחברות מעל שורש האף, ואולי זהו רמז לכך שהיתה להם תפיסה שונה בנוגע לשיער בחלק זה של הפנים".
אבל לפני שאנו מחליטים כי לפנינו הוכחה שתושבי מסופוטמיה לא מרטו גבות, מזהירה אורנן כי האמנות העתיקה מתארת אידיאלים ולא את המציאות. עם זאת, נראה שהזקנים המסוגננים שמופיעים בפסלים השומריים אכן משקפים מוסכמה רווחת בחברות המזרח התיכון: שיער הפנים, ובעיקר הזקן, הוא סימן לגבריות.
לעומתם, המצרים ראו בשיער מגודל סמל ללכלוך ולהזנחה, מצע לבעיה הגדולה ביותר שהטרידה את הקדמונים – הכינים. לפיכך נהגו לגלח את זקנם ושיער ראשם או לגזור אותו לתספורת קצרה. תחליף לשיער היתה הפאה – שנעשתה לרוב משיער אדם ולעתים משיער סוסים, צמר כבשים או סיבי צמחים – בתסרוקת חלקה וארוכה או קצרה ומסולסלת. הפאות היו צבועות. אלים ומלכים חבשו פאות כחולות.
למרות השימוש הנרחב בפאות, הטרידה את המצרים בעיית ההקרחה. למניעת נשירת השיער המליצו ספּרי מצרים העתיקה על משחה שהכילה תערובת של שומן אריה, סוס יאור, תנין, חתול, נחש ואיל. משחת שיער אחרת, עשויה מחלב ומור ומעוצבת בצורת חרוט, קישטה את ראשיהם של האורחים באירועים חברתיים. כשחלפו השעות וגבר חום הלפידים, נמסו החרוטים הארומטיים, נספגו בשיער, נטפו על הפנים והדיפו ניחוחות נעימים.
גם הרומאים בילו הרבה זמן בעיצוב תסרוקותיהם. "אינני מצליח לעקוב אחר האופנה", התלונן המשורר הרומי אובידיוס, "כל יום, כך זה נראה, נולד סגנון חדש". מעצבות השיער הרומאיות היו מנוסות בשימוש בברזלי סלסול, רשתות, סיכות ראש וצבעים. כבר אז נהגו לשנות את צבע השיער לגוון אופנתי ולהסתיר את שערות השיבה. בעיני היוונים, למשל, שהיו כהי שיער ברובם, נחשב שיער זהוב ליפה, והם צבעו אותו במרקחות שונות כדי להבהירו. יוספוס פלביוס מספר ב"קדמוניות היהודים" שכאשר רצה המלך הורדוס להסתיר את גילו, נהג לצבוע את שיערו לשחור.

איפור עברי בעשרה דינרים

סאלי פוינטר, החוקרת את חיי היומיום בעבר, מציעה כאן שחזור של תהליך איפורה של גבירה רומית אחרי נקיון כללי במרחצאות, שכלל בין השאר:

מריחת הפנים בשכבה של קרם לחות קר, שנעשה לפי מרשם מהמאה השנייה

הנחת שכבת בסיס של משחה לבנה. העשירים השתמשו בעופרת לבנה

מריחת לחיים בסומק, שהופק מאוכרה, צבעי אדמה, בגוון אדום

מריחת שפתיים באודם – משחה שגוונה באוכרה ובשורשי צמח אירופי אדמדם

פרטים מרתקים אלה על מנהגי הקוסמטיקה אפשר למצוא בספר "בשמים ותמרוקים בימי קדם". המחברת, הארכיאולוגית מיכל דייגי־מנדלס, אוצרת לתקופה הישראלית במוזיאון ישראל, מספרת כי העדויות הקדומות ביותר על תעשיית התמרוקים הגיעו ממצרים. עדויות בכתב וציורים של חיי היומיום שהתגלו על קירות קברים ובמגילות פפירוס — למשל, בפפירוס עם ציורים אירוטיים מימי הממלכה החדשה, לפני יותר מ־3,000 שנה, בו מתוארת אשה אוחזת מראה בידה האחת, ובשנייה צובעת את שפתותיה במכחול – ממחישים את טכניקות היופי של העולם העתיק.
מהתיאורים החזותיים של מצרים קדומים, של פרעונים ורעיותיהם המלכותיות, מתברר שהעיניים תפסו תמיד מקום מרכזי באיפור. בארץ הנילוס נהגו בני שני המינים לצבוע את העפעפיים בשחור ולעטר את הקו התחתון של העיניים בירוק. נשים בכל התרבויות העתיקות נהגו לצבוע גם את שאר חלקי הפנים: המצריות העדיפו צבעים כהים; השומריות בחרו לאפר את פניהן בגוונים צהובים; היווניות השתדלו להעניק לעורן מראה בהיר, לכן איפרו את הפנים באבקת עופרת לבנה, צבעו את השפתיים והלחיים באדום לוהט ומרחו על העפעפיים צבעים שונים בסגנון שהיה נראה בזמננו, כדבריה של דייגי־מנדלס, צעקני ואפילו וולגרי. ביוון העתיקה נהגו למתוח ביקורת על נשים שהתאפרו בצורה "גסה והמונית". איפור כבד ומוגזם נחשב כבר אז אופייני ליצאניות. הרומאים המעיטו בתחילה בשימוש בקוסמטיקה, אבל עם חדירת ההשפעה היוונית, החלו גם הגברים ברומא להתאפר.
גם טיפוח הפנים היה פופולרי בימי קדם, כפי שמעיד, למשל, מתכון להסרת קמטים בן 3,600 שנה שהתגלה במצרים: לכתוש קטורת, שעווה, שמן טרי וגרגירי ברושים; לערבב את כל החומרים ביחד; להוסיף לעיסה חלב; למרוח את המשחה על הפנים במשך שישה ימים.
באתונה וברומא נהגו נשים לכסות את פניהן במהלך הלילה ב"מסיכת יופי" שהכילה תערובת של דבש, חלבון ביצה ופירורי לחם. חומרי התמרוקים וצבעי האיפור נשמרו בכלים מיוחדים, שעוצבו במגוון חומרים וצורות. כלי האיפור כללו קעריות שחיקה, כפות לערבוב צבעים ומקלונים זעירים למשיחתם מסביב לעיניים.
ומה באשר לאבות אבותינו, העברים? בהשפעת התרבויות היוונית והרומית התחוללה מהפכה ביחסם לנפלאות הקוסמטיקה. בניגוד למיעוט כלי האיפור בתקופת בית ראשון ולהתייחסות השלילית לעניין במקרא, בימי הבית השני חייבו את הבעל לתת לאשתו עשרה דינרים לרכישת תמרוקים. צביעת העיניים והלחיים נחשבה למלאכה, ועל כן נאסר האיפור בשבת. בתלמוד נזכרת גם אבקת איפור, עשויה קמח, שעליה נאמר שצריך לסלקה מהבית לפני פסח.

באמבטיה של הכוהן הגדול
באותם הימים התמכרו אבותינו לשיגעון אופנתי, חלומם הרטוב של שוחרי התרבות ההלניסטית: רחצה באמבט. בתקופות הקדומות של ארץ ישראל היו חדרי הרחצה נדירים, רובם נמצאו בארמונות, ואפילו בהם נהגו להתרחץ בעמידה. סתם בני תמותה נהגו להתרחץ בגיגית, בחצר ביתם או על הגג, כמו שאנו לומדים מסיפור היכרותם של דוד ובת שבע. אבל בימי הבית השני תפסו טיפוח הגוף ותענוגות חדר האמבטיה את מקומם בבתי המעמד הבינוני, ובבתי העשירים נבנו מספר חדרי רחצה.
בבתי המגורים המפוארים של ה"רובע ההרודיאני", שכונת הווילות היוקרתית של העיר העליונה בירושלים, שדייריהם נמנו עם העשירון העליון של ממלכת יהודה, נמצאו עשרות מתקני רחצה ומקוואות. חלק מתושבי הרובע היו אמנם ממשפחות כוהנים, שעיסוקיהם חייבו אותם בטהרה, אך נראה שהם נהנו לבלות חלק ניכר מזמנם באמבטיה. ב"בית המידות", מעונו של אחד הכוהנים הגדולים, מצא חופר הרובע, הארכיאולוג נחמן אביגד, "חדר רחצה קטן, המרוצף פסיפס צבעוני… ספסל פינה נמוך מצופה אף הוא פסיפס, ובקצה החדר משוקע אמבט ישיבה בתוך הרצפה. היתה זאת ללא ספק יחידת רחצה נחמדה ואינטימית, וייתכן שהיתה קשורה לאחד מחדרי השינה".
בתוספת לבילוי באמבטיה ביקרו תושבי האימפריה הרומית במרחצאות ציבוריים. היו אלה מבנים מפוארים ששימשו למפגשים חברתיים – אחד מבתי המרחץ בפומפיי, לדוגמה, היה פתוח כל הלילה, כשהוא מואר באלף פנסים – מעין שילוב של מועדון, חדר כושר וספא. בכניסה הסיר המבקר את בגדיו והפקיד אותם לשמירה. לאחר מכן עבר לשטחי האימונים ולחדרי הרחצה והאדים. לאחר הרחצה אפשר היה לקבל טיפול קוסמטי ועיסוי.
גברות רומאיות מפונקות הפקידו את גופן בידי השפחה ה"מקשטת" שלהן, וזכו לעיסוי העור במשחות שונות, טיפול בידיים וברגליים והסרת שיער בלתי רצוי. על פופיאה, אשת נירון שנודעה בגנדרנותה, מסופר שהיתה טובלת מדי יום באמבט של חלב אתונות שהוסיפה לו בשמים. וכל מי שחושב שמדובר בטיפולי יופי ביזאריים מוזמן לגלוש לאחד מאתרי התוכן הישראליים העוסקים בנושאים אלה ולקרוא את התיאור הבא: "בבית יפהפה, מדיף ריחות קטורת ומואר בנרות… מציעים טיפול המתחיל בפילינג תפוזים, אחר טובלים באמבט חלב עזים עשיר בפרוטאינים, הגוף מרוסס בסרום אשכוליות, ובמקביל זוכים בעיסוי פנים ובמסיכת קרם עשירה". כל זה לא קרה ברומא הקיסרית, אלא ברמת השרון.

מור ואפרסמון במנעליהן
הבדל אחד בולט מפריד בכל זאת בין המוצרים במדף הקוסמטיקה שלנו ובין אלה של הקדמונים – המחיר. כיום, כשרבים מהניחוחות המודרניים מופקים בידי כימאים במעבדה, נפלו מחירי הבשמים. בימי קדם נעשו כל הבשמים בכמויות זעירות מחומרים טבעיים, רובם נדירים, שהובאו מרחוק. לכן הם עלו סכומים עצומים ונחשבו לאוצר שנשמר יחד עם הכסף והזהב.
צמחי הבושם הגיעו ממרחקים: מהודו הובא בושם האֲהלות, שהופק מעץ האַלְוַי, ובנפאל ואזור ההימלאיה גדל הנרד, שהיה מהיקר שבבשמים. במרכז סחר הבשמים עמדו המור והלבונה, שגדלו בדרום ערב ונצרכו בכמויות גדולות גם לפולחן, קבורה ורפואה. הדרישה הגוברת והולכת למוצרים אלה הביאה לפיתוח רשת מסועפת של דרכי מסחר בים וביבשה. הון אגדי מהסחר צברו הנבטים, שהעבירו אורחות גמלים עמוסות במטען היקר ב"דרך הבשמים", שעליה שלטו במשך מאות שנים.
הכנת הבושם דרשה ידע רב, והיתה נחלתם של מומחים. המחיר הגבוה הביא לכך שגם אז נעשו נסיונות לזייף בשמים. לפיכך שמרו היצרנים על סודותיהם המקצועיים בקנאות. הם היו מאוגדים בגילדות משפחתיות סגורות, והעבירו את הידע מאב לבן. ברצפת הפסיפס של בית הכנסת בעין גדי, בירת ייצור הבשמים של ארץ ישראל בימי הבית השני, התגלתה כתובת ובה קללה "על כל מי שיגלה את סוד הקריה לגויים". ארכיאולוגים משערים שהסוד השמור היה גידול צמח האפרסמון המהולל ורזי הפקת הבושם שלו, שיצאו לו מוניטין בכל רחבי העולם.
בושם האפרסמון הישראלי היה מוצר יוקרה ידוע. ההיסטוריון הרומי פליניוס מספר שבימי אלכסנדר הגדול היה מחירו כפול ממחיר הכסף. בגלל חשיבותם הכלכלית נמסרו מטעי האפרסמון לבעלותם של קיסרי רומא. בושם אפרסמון היה אפוא השי המושלם, היקר והיפה ביותר, שהעניקו מלכים ושועים ליקיריהם. הגדיל לעשות המצביא הרומי אנטוניוס: כהוכחה לאהבתו העניק למלכת מצרים קליאופטרה את עין גדי ואפרסמוניה במתנה. חז"ל, שהכירו כנראה בכוח הפיתוי הקטלני של ריחו המשכר, חששו לבנות ירושלים "שמטילות מור ואפרסמון במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים, וכיוון שמגיעות אצל בחורי ישראל, בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהם יצר הרע כארס".

תודת הכותבת למיכל דייגי־מנדלס, אוצרת התערוכה ומחברת הספר "בשמים ותמרוקים בימי קדם", בהוצאת מוזיאון ישראל, על הסיוע בהכנת הכתבה.