יומן הפלגה- הסערה הראשונה

בחזרה מאנטליה עברנו דרך מפרץ Takirova. יש שם שרידי עיר משנת 400 לפני הספירה, Phaselis, עם אמפיתיאטרון, רחוב ראשי ושרידי חנויות. טיילנו, שחינו והתכוננו לצאת מערבה. יובל (9) ציין שיש ברבורים בים (אדוות לבנות) שזה אומר – רוח של לפחות 12 קשר. ליאור (14) אמר ש-12 קשר (1 קשר = 1.8 קמ"ש) זו אינה סערה, ושירגע קצת. הוא לא נרגע (וגם לא הים….). השעה היתה 16:30 והתכוננו להפלגה קצרה של שעתיים – עד למפרץ הבא. השארנו מספיק זמן עד לחשיכה. כך חשבנו. טעינו! הכנתי מרק ויצאנו לדרך.

הרוח היתה כ-20 קשר. גלים נמוכים יחסית. "טסנו" ללא מנוע, על מפרשים בלבד ב-8.5 קשר – המהירות המירבית של "בונבון" (יש חישובים מתמטיים שקובעים מה המהירות המירבית של כלי שייט הטבול במים – לפי אורכו). למרות זאת, הגענו למפרץ Geneviz בחושך מוחלט ללא ירח. הכניסה למפרץ היתה צרה מאוד, עם סלעים במים. כצופה צעקתי מהחרטום לקפטן דרור שיש הר ממול. הוא צעק עלי שכבר אמרתי את המשפט הזה שמונה פעמים! בסוף הוא השתכנע שאישתו (שוב) צודקת ושלא כדאי להיכנס למפרץ בחושך מוחלט. החלטנו לחזור לים. הרוחות התחזקו כבר ל-35 קשר. הגלים עלו לגובה. ההגה האוטומטי מפסיק לעבוד בתנאים כאלו ולכן צריך לעבור להיגוי ידני. היו זרמים חזקים בים והגענו ל-9.1 קשר – המהירות הגבוהה ביותר בה שטנו אי פעם ועוד בחושך!

הספקנו לאכול מהמרק שהכנתי, ואז העיף אחד הגלים הגבוהים את סיר הלחץ והמכסה (כל אחד בנפרד), עם כל השאריות והכלים מהשולחן. הכל נדבק לספסל הסיפון – בדיוק כמו בסרטים מצויירים. אני לא יודעת למה זה לא שיעשע אותי….
ב-23:00 מצאנו מפרץ שקט יחסית עם כניסה רחבה – Cavus Limani. נכנסנו לעגון. קצת צעקות של הקפטן השכן, עוד קצת הורדות והעלאות של העוגן (כמנהגנו), אבל בהתחשב באלטרנטיבה – זה היה נפלא!

בבוקר השכמתי קום, וכמו כל אישה טובה במצבי, הכנתי בצק לעוגת שמרים, בצק לעוגיות וכיבסתי את הבגדים שלי. אפילו שטפתי את בגד הים החדש שלי – כדי לשמור עליו. יובל (9) התעורר ואמר שהוא לא חושב שכדאי לצאת לדרך, כי לא ביררנו אם הסופה שככה. שוב התעלמנו ממנו ושוב הוא צדק!

כשאנשים התפעלו מכך שאנחנו יוצאים להפלגה שתימשך שנה, הדגשתי שבסך הכל מדובר בשיט חופים, ושאם נדע שיש סופה בים – לא נצא. מכיוון שלא נהיה רחוקים מהחוף, רוב הזמן, אפשר לחזור לחוף אם יש סופה. גם בנקודה הזו טעיתי ובגדול.

הילדים אפו את עוגיות הטחינה ואני העלתי את כל הציוד לרידוד הבצק לעוגת השמרים. יצאנו לדרך שמחים וטובי לב. הים לא נראה שקט, אך בהחלט רגוע יותר מאמש. יובל התחיל לרדד את הבצק ואז זה התחיל: הגלים עלו; הרוח התגברה; היה צריך להחזיק את כל הציוד כדי שלא יעוף. בהחלט מוזר להכין עוגה בתנאים האלו. מזל שהתנור תלוי על ציר וזז לפי שיפוע הספינה. כך העוגות נאפות ישר (פחות או יותר). אבל אז הכל התגבר: הים עלה בצורה משמעותית, הרוחות התחזקו ומהר מאוד מצאנו עצמנו בין גלים שגובהם שלושה וארבעה מטר ובלב מכות רוח במהירות של 35 קשר. שייטים אמיתיים מגדירים "סופה" רק כשהרוחות מעל 40 קשר והגלים מעל ארבעה מטר, כשהם מלוווים בגשם ובקור. יסלחו לי השייטים, לדעתי הגלים ששטפו אותנו (עם כל הסיפון) עד שנרטבנו עד לשד עצמותינו היו חלק מסופה!

באיזה שהוא שלב נזכרתי שלא סגרנו את כל החלונות… כל הבגדים שתליתי נרטבו (בים רגיל הם תלויים בבטחה בגובה 1.5 מטר מעל למים). בגד הים החדש שקניתי להפלגה והחולצה החדשה שלי טבעו בים (בהתחשב במחיר ובתעצומות הנפש שנדרשות לי לקנות בגד ים – זו היתה אבידה קשה). ישבתי רועדת מקור (על החוף שררה טמפרטורה של 32 מעלות).קפטן דרור וקפטן משנה ליאור נאבקו בגבורה בגלים. אני רק צרחתי. בשלב מסוים חצו את המסלול שלנו שתי אוניות סוחר גדולות. חוקי השייט אומרים שהן צריכות לפנות לנו את הדרך (כיוון שאנחנו על מפרש והן על מנוע). הן התעלמו מהחוק ואנחנו העדפנו לשנות כיוון, ולא להיפגש איתן. משמעות שינוי הכיוון היתה שיט בזווית לא טובה לגלים וספיגה של עוד מנת גלים לסיפון.

"בונבון" עמדה בכל אלו בגבורה רבה. אני קצת פחות. אחרי ארבע שעות סוערות (גם המידע הזה אינו מרשים שייטים אמיתיים שעומדים לפעמים בסערות שנמשכות ארבעה ימים) נכנסנו למפרץ Karaos Limani (מרחק של כשעה מפיניקה – כבר היינו בו בעבר). גם במפרץ הזה היו גלים כל כך גבוהים , שהודעתי (לא בכעס, אך באסרטיביות) שאני אשן הלילה על קרקע מוצקה. ליאור הצדיק, הביא לי בעזרת הדינגי (תוך שהוא גם נאבק בגלים): מזרון, פיסה מעוגת הסערה (שיצאה לא רע בהתחשב בתנאים) שמיכה, כרית וספר. הלכתי לישון על החוף, כש"בונבון" ממשיכה להיטלטל מהגלים הגבוהים  (Swell) שהגיעו מהים.

היה נפלא לישון סוף סוף על קרקע יציבה עם החול, האנשים, הכלבים והנמלים שהיו על החוף. אין ספק שאלו החיים האמיתייים.