"קרבה עמוקה שוררת בין שתי האומות המוסריות האלו, היהודים והגרמנים", כתב ב־1838 המשורר היינריך היינה, והוסיף כי שתיהן נועדו לברוא בגרמניה "ארץ ישראל חדשה… מולדת הפילוסופיה, מחצבת הנבואה ומצודת הרוחניות הצרופה". בית ספר ברגישות "המטאפורה המתבקשת היא של מארב", ממשיכה עוז־זלצברגר. "אתה מגיע לברלין, אתה ישראלי, אתה יהודי, ואתה נקלע לשורה של מארבים שלא ידעת שממתינים לך. דרך תמונות, דרך מקומות, דרך תזכורות, דרך מלים בשפה, דרך פרצופים שאתה רואה. המארבים האלה מביאים אותנו להוציא מתוכנו גם את הדברים הקיצוניים, שלא ידענו שהם מסתתרים שם". ספר שדרש להיכתב "ברלין היא מקום של אנומליה יהודית, ובמובן מסוים גם ישראלית, מפני שהיא לא יכולה להיות אחרת", ממשיכה עוז־זלצברגר. "זה המקום הכי מוקצן שאפשר להעלות על הדעת למגורי יהודים וישראלים בתוך ההיסטוריה ובתוך הגיאוגרפיה. אחרי כארבעה חודשים הבנתי שאני צריכה לשים בינתיים בצד את העולם האקדמי, ולכתוב ספר שהוא לא מחקר אקדמי טהור אלא ספר מסע. זה היה מסע אל הזיכרון האישי, אל הזיכרון המשפחתי, אל מדף הספרים שאי פעם קראתי, וגם אל סיפורים של אנשים לגמרי זרים שפגשתי בהם במקרה. לא התכוונתי לכתוב אותו כשבאתי לברלין. אבל הוא דרש להיכתב. ומכיוון שברלין היא לא בית קברות, מכיוון שהיא עיר חיה מאוד, שוקקת חיים בצורה קצת מוגזמת אפילו, הספר הזה הוא לא רק ספר על מוות ועל חורבן, אלא על איך המוות והחורבן כל הזמן משתרגים אל תוך חיים מאוד עכשוויים ויצריים".
נשאר רק הקצף "אחרי השואה", ממשיכה עוז־זלצברגר, "הגל נעלם ונשאר הקצף. המעטים שנשארו בברלין, המעטים שחזרו לברלין, והישראלים שהגיעו לשם עם השנים, היו רובם ככולם אנשים שמהוגנות בורגנית היתה מהם והלאה. אנשים שגם לו רצו, לא יכלו לחזור לתפקיד המסורתי של עמוד שדרה בורגני. הם, כמעט על כורחם, מצאו את עצמם חיים על קצה, ורובם גם הגיע במיוחד כדי לחיות חיים של קצה. רבים מהישראלים ורבים מהיהודים שבחרו להשתקע בברלין אחרי המלחמה בחרו בזה בגלל מבנה אישיוּת. בגלל נטיות אישיוֹת, אמנותיות, רדיקליות. אף אחד לא בא לברלין מישראל בכוונה תחילה להשתקע ולהיות סוחר מהמעמד הבינוני בשרלוטנבורג (Charlottenburg). אנשים באו בשביל אהבה, בשביל אמנות ובשביל אובססיה. כך שבעצם, מה שקרה זה האובדן המוחלט, המחיקה, של הנורמליות והסולידיות, ושימור הקצה הבוער של הא־נורמליות, שמלווה בעצם כל קיום יהודי וישראלי בברלין. "יש אינטלקטואלים רבים שיראו בברלין מטאפורה קיצונית של משהו קיצוני: של האנומליות היהודית, של הגורל היהודי, של האנטישמיות, של הדרך שבה היהודים מרגיזים את הגויים. אני נזהרת מתיאורי ות גדולות, על הגורל היהודי ובכלל. אבל אין ספק שבין אם יש או אין אנומליות יהודית 'היסטורית', ברלין היא מקום של אנומליה יהודית וישראלית". בהקשר הזה, צריך לנסות ולהבין מהי המשמעות של ברלין, גם מחוץ להקשר היהודי. "בקונטקסט של גרמניה, להיות ברלינאי תמיד היה שונה מכל דבר אחר", אומרת עוז־זלצברגר. "מבחינה היסטורית, ברלין זו עיר גלובלית. היא נתפסה כקצה העולם המערבי, ולכן היא תמיד משכה אליה אנשים עם נטייה לתחושת קצה. העולם המערבי מתחיל בברלין ונגמר בסן פרנסיסקו. ובדומה לסן פרנסיסקו, ברלין זו עיר אלטרנטיבית, עם נטייה פציפיסטית, רדיקלית, עם תודעה פוליטית מאוד מפותחת, עם הרבה סקווטרים (פולשים לבתים עזובים), עם אוכלוסייה הומואית (בשנים האחרונות הומו־לסבית) בעלת תחושת חיות מאוד חזקה, עם מועדוני לילה וחיי לילה, אלטרנטיביים פחות או יותר. ההוויה של ברלין תמיד היתה מאוד אסרטיבית ומאוד חצופה: חצופה כלפי המזרח האפור והמדוכא, וחצופה כלפי המערב הבורגני והשמרני". בין יהודים לישראלים "לגבי תל אביב, ברלין מילאה תפקיד הרבה יותר משמעותי. ברלין היתה עיר־אם של תל אביב. מבחינת ארכיטקטורה – הבאוהאוס – הגישה לספרות, הספרות העברית הצעירה, הגישה לתרבות. כמעט כל הבנאים של התרבות העברית החדשה, לפני המלחמה, בין אם הם באים מרוסיה או מליטא או מפריז, עברו בברלין כתחנת הצטיידות כמעט הכרחית בדרך מאירופה למזרח התיכון. ביאליק, טשרניחובסקי, לאה גולדברג, בובר, עגנון, גרשום שלום — כולם גרים או לפחות עוברים שם. היא המנהטן של הסטארט־אפ של התרבות העברית. לכן, ישראלי מגלה בברלין הרבה מוכרויות שיהודי ממקום אחר בעולם לא יגלה. "יש הרבה ערים באירופה שאפשר למצוא בהן את שורשי התרבות העברית: קרקוב, ורשה, אודסה, וינה. אבל ברלין היא לא רק אחד מהאורות המנצנצים האלה; היא גם אור שחור. ברלין היא כמו הזכוכית המפויחת שדרכה אפשר להסתכל על ליקוי חמה. יש הרבה פריזמות אפשריות, אבל את הדברים הכי קשים אפשר וצריך לראות דרך ברלין. "בתור ישראלי שמגיע לברלין עם תעודת זהות כחולה, אתה נמצא על משטח שונה בעיני הגרמנים מאשר יהודי גרמני, או אפילו יהודי מארץ אחרת שבחר להשתקע בברלין", מספרת עוז־זלצברגר. "אתה מסתובב עם הלאומיות הישראלית, שהיא חלק ממך לטוב ולרע. פגשתי ישראלים שסולדים ומתעבים את הזהות הישראלית שלהם, ומנסים בכל כוחם להתרחק ממנה. פגשתי ישראלים אחרים שהיחס שלהם לזהות וללאום הישראליים שלהם הרבה יותר מורכב. היום רוב הישראלים כבר לא מגיעים לברלין כמו דן בן אמוץ, עם ביטחון עצמי שרוצה לזיין כל מה שזז ולדפוק את הגרמנים. היום הישראלים בנויים מחומרים קצת אחרים. אבל בכל אופן, הזהות הישראלית היום פוגשת בביטחון הגרמני החדש – ויש ביטחון גרמני חדש – ומולה נבחן הביטחון הישראלי הישן, שהוא כבר לא כל כך בטוח". "עם זאת", ממשיכה עוז־זלצברגר, "בניגוד לרוב הערים האחרות בגרמניה, ברלין היא עיר מיטיבת זכור. היא מתייחסת בצורה מאוד מכובדת ומאוד בולטת לזיכרון ההיסטורי של ימי הנאצים. היא מלאה באנדרטאות שהברלינאים עצמם יזמו ופיתחו. לברלינאים יש זיכרון יותר ארוך ויותר כן, ובהתאם לזה גם היחס ליהודים בכלל ולישראלים בפרט הוא יותר מורכב ויותר מודע מאשר במקומות אחרים בגרמניה". ישראל באירוויזיון; גרמניה בכדורגל "בקרב האנשים שאני דיברתי איתם, המודעות היא מרכיב מאוד חשוב בזהות", אומרת עוז־זלצברגר. "רובם הגיעו לברלין במקרה, במה שבמחשבים נקרא Default: הם התאהבו במישהו שחי בברלין, או באו להציג תערוכה, ונשארו. יש גם אנשים שבאו כי משהו במקום קסם להם. אצל כולם, גם אצל מי שבחר בחירה מודעת וגם אצל מי שהגיע במקרה, רמת המודעות העצמית היא גבוהה באופן בלתי רגיל. לכולם יש הרגשה חזקה של 'להיות ישראלי בברלין', כולם מרגישים בצורה מאוד אינטנסיבית את הצורך להגדיר זהות בכל יום מחדש". בתמונה הפותחת: אנדרטת השואה בברלין שנחנכה ב-2005 סמוך למקום בו היו משרדיו של היטלר |
