יוון – להעפיל אל האולימפוס

הומרוס, המשורר היווני הנודע, כתב כי על הר האולימפוס (Óros Ólimbos) – מקום מושבם השמימי של האלים במיתולוגיה היוונית – לא נשבה רוח, גשם ושלג לא ירדו, ומעליו רקיע כחול. על ההר הזה, שהכניסה אליו עוברת דרך שער עננים ושתקופות השנה שמרו עליו, שתו האלים נֵקְטָר, אכלו אַמְבּרוֹסְיָה והאזינו למוזיקה המופלאה שפרט אפולו בנבל.
בזמן אחר, בסוף המאה העשרים, שלושה נערים שהגיע זמנם לשאת בעול מצוות ושלושה אבות שאמורים היו להיפטר מעונשם של אלה יוצאים למעין מסע חניכה מודרני – לטפס על ההר הגבוה ביותר ביוון, שסיפורים מאלפים ומצמררים על אלים רבי עוצמה, יפי מראה ושופעי עוז קשורים בו.

האולימפוס שוכן בין חבלי הארץ תסאליה (Thessalía) ומקדוניה
(Makedhonia) שבצפון יוון. במקום מרוחק זה מיקמו היוונים את מגורי שנים עשר האלים העיקריים, ובהם זֵאוּס, הֵרָה, אַפולו ואַפרוֹדיטָה. טיול בר המצווה לעמרי, לעידו ולדני כלל ביקור בכפרי זגוריה (Zagoria) היפהפיים והרוגעים שבצפון המדינה, אולם הטיפוס על ההר הגבוה ביותר ביוון היה ללא ספק פסגת הטיול.

לא קל לבני התמותה
ההחלטה על היעד המיתולוגי התאימה לנו מכל כיוון: רצינו לצאת עם הנערים לטְרֶק, אך גם ליצוק לטיול המיוחד תוכן, משמעות מעבר להליכה. יוון היא יעד קרוב ונגיש, שקל לצאת אליו לטיול עם צעירי המשפחה, ועם זאת, האולימפוס מעניק הזדמנות להתמודד עם קושי, להתגבר עליו, להתבגר. אל הגבוהה שבשמונה פסגותיו, מיטיקאס (Mytikas), המתנשאת לגובה 2,918 מטר, הצליחו להעפיל לראשונה שני שוויצרים ויווני אחד רק ב־1913.

העיירה ליטוכורו (Litóchoro) היא נקודת מוצא נוחה להגיע ממנה לרגלי ההר, וקל למצוא בה מקום לינה, ממלון ועד אכסניה. עם בוקר נסענו שמונה קילומטרים לרחצה מרעננת במימי הים האגאי, ולקראת צהריים התחלנו את ההכנות לעלייה להר. רכשנו מפה בקנה מידה 50,000:1 של המועדון האלפיני היווני, ארגנו ציוד עזרה ראשונה ונסענו לכיוון פריוניה (Priónia) בדרך נוף יפהפייה. זו הנקודה האחרונה שאפשר להגיע אליה עם מכונית. מכאן, הטיול רגלי בלבד.
בחניון החביב, עם מפל המים וגשר העץ, הבחנו בשלטים המתארים את המסלולים השונים אל ההר. בפריוניה מופיע זמן משוער לעלייה לבקתה A כשלוש שעות. התחלנו לצעוד בדרך יפה המטפסת בין עצי שדר ואורן שחור. חוץ מהעצים הללו גדלים על ההר 1,500 מיני צמחים, כמה מהם ייחודיים למקום. באיזור שוכנים גם בעלי חיים רבים, ובעיקר צפיר האלפים (Rupicapra rupicapra), שבו נתקלנו בחלקים הגבוהים יותר של ההר.

החשש שמא המסע הרגלי יהיה קשה עבור הצעירים התבדה מהר מאוד. עבור האבות, לעומת זאת – בוטנאי אחד ושני צלמים – היה המסע כרוך במאמץ מסוים. הדרך תלולה מאוד והעלייה בה לא קלה. וכך, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אחרי חמש שעות של הליכה מתישה, הגענו לבקתה A.

באכסניה, שנמצאת בגובה של כאלפיים מטר מעל פני הים, קידמו את פנינו מתנדבים נמרצים והציעו לנו בחום להגיע אל האח הבוערת בפינת האולם. ארוחת הערב כללה ספגטי דביק ומזין, אך החברה היתה נעימה ביותר. טיילים מכל העולם לנו במאת המיטות של האכסניה הגדולה, מחליפים מידע לגבי היום שהיה והיום שיהיה באווירה נעימה וידידותית. כיבוי אורות מוקדם קטע את השיחות.

תחושה לא מהעולם הזה
השכמנו לפני אור ראשון. קור עז שרר בחוץ, אך אחרי עלייה קצרה התחממנו. שעת הזריחה הגיעה וצבעה באדום את הנוף הקסום, מפרחי הגרניון ועד לערפילי הבוקר שבין הרכסים. בתחילת העלייה עוד טיפסנו בין עצים, אך ככל שהתקדמנו נעלמו אלה ובמקומם הופיעו כרי צומח של קורנית וציפורנית. אחרי ארבע שעות הגענו אל אוכף סקאלה (Scala), שהסתיים במצוק המתנשא 500 מטר מעל לתהום. עננים שטים מתחת, נוף צוקים מרשים, תחושה לא מהעולם הזה.
מכיוון שעננות כבדה כיסתה מדי פעם את ההר, החמצנו את הפנייה לפסגת מיטיקאס שאליה שאפנו להגיע. ירדנו מן הפסגות והגענו לצומת דרכים, מתלבטים אם לחזור לפריוניה או לפנות למישור המוּזות (Oropédhio Musón). בחרנו באפשרות השנייה. הרגשנו שהחלטנו נכון: הציר היה ריק ממטיילים, פרחי פעמונית כחולים עיטרו את צִדי השביל ושְלוּגיוֹת, אותן פיסות קרקע שנותרות מושלגות גם בימי הקיץ, ליוו אותנו מפעם לפעם.

מישור המוזות נקרא על שם תשע האלות, בנותיהם של זאוס ומְנֵמוֹסִינֵה, שהיו ממונות על האמנויות והמדעים. המוזות המעוררות השראה עוד שוכנות שם כנראה, במישור הרחב, החרוץ שבילים אלפיניים ומוקף פסגות חשופות ומרהיבות. מצד אחד של מישור המוזות רואים מצוקים מחודדים וחשופים ואת אחת מפסגות האולימפוס, הנקראת סטפני (Stefáni), מתנשאת לגובה 2,909 מטר, ומן הצד שני ניבטות הפסגות הנמוכות יותר.

סביב האכסניה שהגענו אליה, השוכנת במישור המוזות, התפתלו שבילי רועים עם צומח נמוך ופריחה צהובה שעיטרה את המרחבים. תיאודור, מנהל המקום, שהה שם עם בנו ועם כלבו. האכסניה הזאת איננה עמוסה בדרך כלל, וביום ששהינו בה היו רק עוד שני אנגלים נמרצים. לאחר ארוחת הערב קראנו מספר המיתולוגיה כמה סיפורים מופלאים על חיזוריו של אפולו אחרי דפנה היפה שהפכה לעץ, ועל עוצמתו של הרקולס שהשמיד מפלצות, נלחם בענקים וקטל חיות פרא.
למחרת יצאנו לדרך שמרביתה היתה בירידה. בגובה 2,200 מטר בערך הגענו אל יער אורנים מרהיב שנראה כשריד של יער עתיק. שלושה מאיתנו הצליחו בקושי רב להקיף את אחד הגזעים של עצי הענק שגדלים ביער. בהמשך הדרך התגלו לעינינו גם עצי אשוח רמים. כשהשמים התבהרו מעט הצלחנו לצפות בליטוכורו ובים האגאי.

בשעות אחר הצהריים הגענו לכביש במרחק של ארבעה קילומטרים מפריוניה, שם המתין הרכב שלנו. עייפות פשטה באיברינו. נחנו מתחת לאחד העצים והבנו את המושג שלווה אולימפית.