הן במסע הראשון ליפן והן בשני, לא הצלחתי להשיג מושב במסעדת יאקיטורי בעלת * במישלן. Nanachome, שקיבלה כוכב ב-2018, הייתה מלאה עד אפס מקום באוקטובר. בינואר, סירבו לאשר הזמנה ליחיד. רק זוגות. שתי מסעדות יאקיטורי עממיות מאוד שסעדתי בהן, התחוורו כמעיין לא אכזב של הברקות קולינריות מצד השימוש כחלקי העוף הזניחים ביותר.
שתי מסעדות, שתי גישות, שתי הפתעות.
טוריטאמה טאמייקה
טוריטאמה היא מסעדת יאקיטורי עממית צפופה המתמחה בעוף (tori). היא מארחת סביב דלפק מלבני כחמישה-עשר סועדים. בעיר שאסור לעשן בה גם ברחוב, סועדים מעשנים. מה זה בעצם משנה במסעדה עתירת עשן.
מעבר לדלפק שני טבחים, האחד בורר מתוך מצבור גדול שלפניו את השיפודים לפי בחירת הסועדים, והשני צולה אותם. במטבח פנימי פועל עובד שלישי. מעניין שבהתחלה לא חשתי בריח של צלייה המאפיין מסעדות שכאלו.
הובהר לי מראש, שאין במסעדה דובר אנגלית. לא נורא. הטבח הבורר, שהושבתי לפניו, הניח לפני תפריט מגוון ומעניין. הכל גם באנגלית. ויש המלצות איך ומה להזמין. על פי האנגלית שבתפריט אפשר לנהל איתו משא ומתן לקביעת המנות. ביקשתי שיקבע את סדר הארוחה והרכבה. הוא כמובן שאל מה אינני מוכן לאכול, ובמהלך הארוחה, כשהציע חלקים ״מוזרים״ בעוף, שאל בשנית.
קערית הונחה לפני ונלקחה בחזרה. רוטב דאיקון עם ביצה חיה. הוחזרה בגירסה ללא ביצה. ביקשתי עם. למעשה, במהלך הארוחה היא שימשה מעט מאוד. כן הוגשו לי בתחילת הארוחה חמוצים לא מוחמצים אלא חיים.
בתפריט גם חלקי עוף חיים, לא צלויים, המוגדרים כסאשימי של עוף. ויתרתי עליהם, הפעם. מציעים גם ביצה עם אפרוח שלא בקע, שגם עליה ויתרתי. וגם ירקות יאקיטורי ואורז, ואפילו מוצארלה יאקיטורי. אבל בעיקר חלקים ״נחותים״ בעוף, שהמטבח המערבי אינו ״מכיר״ בהם (לפחות ברובם, כי כרבולת וכף רגל שימשו במטבחים מכוכבים). כאן אין כרבולת, אבל חלקי שלד לרוב, כשלושים סוגים, מפרקים, גידים, ושט, סחוס ומה לא.
זו הייתה אחת הארוחות המפתיעות ביותר בהפיכת חלקיו הזנוחים ביותר של תרנגול למעדנים ברמה גסטרונומית מכובדת. המסעדה, שרוב באיה צעירים וצעירות, רועשת להנעים משיחות וקולות צחוק. הרבה אווירה. הטבח הבורר חייכן, וצוחק עם הלקוחות המרוצים.
צילומים: אביטל ענבר
במהלך הארוחה, הורה לי כיצד לתבל כל מנה. הארוחה נפתחה בכדורי בשר-עוף, tsukune, מאכל מסורתי שטובלים בתערובת של שני תבלינים יבשים, טיפה חריפה טיפה חמצמצה וטובה מאוד.
המנה השנייה היא misaki, זנב תרנגול. מפתיע מאוד מבחינת המרקם והטעם. עברנו לקאשיווה (kashiwa), בשר תרנגול זקן, ואחריו האטסו (hatsu), לבבות – חלק מכל מעורב ירושלמי תקני. אחרי הלב, סחוס ברך מרחיק אותנו ממחנה יהודה.
הסאקה הראשון היה טוב מאוד, הציע שני. טוב עוד יותר. עד כה אני נהנה מאוד!
זו המסעדה היחידה עד כה שהייתי בה בטוקיו, שאינה מופיעה בגוגל מאפס! היא אכן שכונתית ולא מהוללת, והגעתי אליה רק בזכות נאמיקה, הקונסיירז'ית מהמלון, חובבת גסטרונומיה אמיתית.
הארוחה נמשכת מהפתעה להפתעה, איגאמו (aigamo), ברווז כלאיים בר ומעורב, עם בצל ירוק חוצץ בסיח – מצוין. פוריסודה (furisode), פרק של כנף. קינשינסאי (kinshinsai) מצוין, מודעי ממסעדות קודמות, Lily bud, ניצני פרח השושן, המוגש לכולם.
אין עד כה שימוש לתבלין הצנון היפאני עם חלמון הביצה וסויה. כנפיים לכולם, עסיסי מאוד, בחיתוך שונה מהמקובל. כדי לחרוג מעט מהעוף, ביקשתי בטן חזיר עם זנגביל קצוץ דק. מצוין מצד הטעמים והניחוחות. ואחר כך אוטאפוקו (otafuku), שיפוד של בלוטת התימוס (thymus gland). אני אוהב את החלק הזה בעגל. גם בלוטת התרנגול הייתה רכה ונימוחה, סיום הולם לארוחה. ומגבת חמה נקייה, לרענון.
אני כאן שעה ואיש עדיין לא הלך. נכנס סועד עם מסיכה. נאלץ להסיר אותה בשביל לאכול. המטבח נסגר, הטבח הבורר שוטף כלים, ובחור בא לפנות ולנקות אחרי שלישייה שפרשה. ועדיין צחוקים עזים. הרוב עדיין אינם מוכנים ללכת.
מקום ללא תואר וללא הדר, אחת ההפתעות הגדולות שלי בטוקיו. ראייה לכך שהמלצות של מקומיות אוהבות אוכל הן הדבר האמיתי.
אכלתי הרבה, אבל דברים קטנים ובלי אורז כלל. התה הירוק שהזמנתי בתחילת הארוחה חודש בלי הרף כמעט בלי שארגיש. שירות מצוין. כולל שני קנקני סאקה קטנים, שילמתי 5750 ין, 190 ₪ (חושב לפי 9 דולר ל-1,000 ין. היום פחות – לפי 8 דולר ל-1,000 ין). תמורה מצוינת לכסף. מקום הזוי, שאשמח לשוב אליו בביקורי הבא.
Toritama Tameike
1-4-10Akasaka, Minato,Tokyo 107- 0052
Phone: 03-3560-6639
Metro Tameike-Sanno,Toranomon
כל יום 17.00-00.00
יאקיטורי אוגאווה
הצוות במלון הציע לי את יאקיטורי אוגאווה שבשינג׳וקו. מסעדה מסומנת במישלן ב-bib gourmand – הצלמית המסמלת את צמיגי מישלן ובאה לציין מסעדות טובות וזולות, המעניקות תמורה טובה לכסף. בצרפת קיימת מגבלת מחיר. בטוקיו, איני יודע. הסכמתי מיד.
קינשינסאי
גוגל מאפס מצוין. הוא הנחה אותי בכל סיורי בטוקיו. אבל לפעמים ההכוונה בעייתית. כשיוצאים למשל מתחנת מטרו כדי להמשיך ליעד ברגל, לא פעם קשה לדעת לאיזה כיוון ללכת. לך צפונה, אומר הנווטן. אין לי מצפן! וגם לילה! במקומות שונים בעיר נצפה קשיש גבה-קומה הולך לכאן ולכאן, עד שהעיגול המסמן אותו במפה הדיגיטלית נצמד סוף סוף למסלול המותווה עליה. הדבר השני הוא שכדי לקצר, הוא שולח אותך בלילה דרך סמטאות אפלות, שבעיר אירופית לא הייתי מעז ללכת בהן ללא ליווי חמוש. כלומר, לא הייתי עובר בהן כלל.
הדרך ליאקיטורי אוגאווה היא מהסוג הזה. לולי אנשים טובים ששלחו אותי דרך מעבר צר לעוד סמטה, לא הייתי מגיע. הדרך מהתחנה, שאמורה להימשך 4 דקות ברגל, נמשכה כמעט חצי שעה. זה באמת חור שרק מקומיים יכולים להכיר ולמצוא. אבל לפי הרכב הלקוחות באותו ערב, מסתבר שגם זרים מגיעים.
השעה שש ואני מתקרב למסעדה. ריחות נעימים מרחפים ברחוב המסעדות הצר. חלק מבתי האוכל הקטנים עדיין סגורים, ואני מתחיל להיות רעב.
בדרך כלל, כשנכנסים למסעדה בטוקיו מקבלים כוס מים. באוגאווה, חלה בעניין המים אי הבנה, זה היה לא נעים, וכמעט קמתי ממושבי ליד הדלפק והלכתי. מה עוד שבמעמד הזמנת המקום על ידי המלון, הובהר שאם אאחר ב-5 (!) דקות, ההזמנה תבוטל. בכל שאר המסעדות האיחור הנסבל עמד על 15 דקות. האיש הושיט לי את תפריט המשקאות, וכשביקשתי תחילה מים, הסביר שיש שיטה. הוא לקח ממני את התפריט, והיה רגע של טרום-משבר, אבל הוא התעשת, הגיש מים והחזיר לי את התפריט. כן שאל אם אני אוכל הכל, ובעיקר עוף לא מבושל – כולל חלקי פנים. כולם אוכלים? אז כן.
יאקיטורי אוגאווה הוא בית אוכל של עוף וירקות. המקום קטן, תריסר מקומות לערך, רובם ליד הדלפק, שמעברו השני פועלים שלושה. שניים צולים את השיפודים מאחורי מעין חלון שקוף, שמועיל בכך שהעשן לא נכנס היישר לעיניי הסועדים שיושבים מול המצלה, ושלישי עוסק בהזמנות, בשתייה ובהגשה. לקחתי את תפריט הטעימות היקר, 5000 ין, 165 ₪, והזמנתי סאקה. הארוחה נפתחה במתאבן, מרק תפוחי אדמה וכדור עוף ועוד. הריחות במסעדה טובים. אבל המון עשן. לא לבוא עם חליפות ובגדים שרוצים ללבוש שוב בזמן הקרוב. אם כי קיים תרסיס לרגע שאחרי.
"סאשימי" של חלקי פנינייה לא מבושלים
ואז הוגשה המנה המאתגרת: חלקי עוף לא מבושלים. נתחים קטנים של בשר אדום פרוסים כמו סאשימי ולצדם מעט מלח. פיסות שוק עם השומן והעור הצרוב עם רוטב שלא הצלחתי להבין מהו. כבד לבן מצוין ופיסות לב ברוטב סויה. מנה מעניינת מאוד, חדשה לי לגמרי. יש סיכון בנתחי עוף לא מבושלים, אבל כולם אוכלים את זה, אם כי לצדי ישב סועד שלא טעם מהכבד החי. ואכן, הטעימה לא גרמה בהמשך לשום מיחוש. השאלה שנשאלתי לא הייתה בריאותית או גסטרונומית: היא בתחום התרבות. אפשר לשער שהעופות אינם נגועים בחיידקים ושהמסעדה יודעת מה היא עושה, ואין סכנה. בישראל לא הייתי מסתכן.
בצהריים אכלתי בסורה ההדורה, והנה אני כעבור כמה שעות בבית אוכל שהוא כמעט שיא העממיות.
לחם ענבים ליווה פאטה כבד עוף מצוין.
מסתבר שהעוף הנאכל אינו תרנגול אלא פניניה, guineafowl באנגלית, pintade בצרפתית. סיח ראשון של חזה העוף, אדום מאוד בפנים, ומבחוץ מצופה במעט חרדל לא תוקפני. סלט ירוק קטן מתובל לעילא בסגנון צרפתי מאוד, ושיפוד ירקות קטנים לא מזוהים שנראים כמו במיה זעירה. השם הוא קינשינסאי, ניצני פרח השושן, שהוגשו לי בכמה סעודות.
כבד פניניה קפוא, ברפרפת חמה
ואז הוגשו ביצי שליו משופדות, שנשארו רכות בפנים, והיו מצוינות. אחריהן שיפוד קלאסי של עוף מבשר השוק. עסיסי, אולי מעט קשה. השיפודים מונחים לפני בזה אחר זה. ואז, עוד מאכל לא מוכר לי: פרוסות של כבד פניניה קפוא, שמערבבים במין פודינג חם, והוא נמס פנימה… טעם מעושן עד מעודן.
שלוש פיסות מלפפון קריר, אולי להפיג את השמנוניות בפה. לא פעם משמש המלפפון מרענן רשמי בארוחות. אחרי כנפיים עסיסיות ופריכות שאוכלים בידיים, איש תקלת מים החליף לי מפית לחדשה וחמימה. אני מתרגל לכל זה.
מציעים שני סוגי אורז. בוחר באורז במיסו וביצה, שמתבשלת בחום האורז. מצוין. ולסיום, ספל מרק עוף במקום מרק המיסו המסורתי. מקנח בסורבה סאקה לא מאוד מתוק: הסאקה לא ממש מורגש. האיש שוב מגיש מפית חמה נקייה…
בסך הכול ארוחה לא רעה, עם כמה מנות טובות מאוד ומפתיעות. הם אכן יודעים את המלאכה. החשבון הסתכם ב-6900 ין, 5000 לארוחת טעימות, הרבה סאקה, ורק במזומן. כ-230 ₪ (היום, כ-12% פחות). תמורה טובה לכסף. אני משלם אבל לא מקבל קבלה, או חשבון.
אני מצלם כל הזמן, אבל כשביקשתי ששלושת הטבחים יצטלמו יחד, נוצרו בעיות. לא פנים! לבסוף שכנעו האחד את השני…
השירותים הנקיים מאוד קרובים מאוד לדלפק. מה לעשות, המקום קטנטן.
נהניתי. ארוחה של שעתיים, לא כבדה כלל אבל משביעה. האיש שלא בישל יצא אחרי לרחוב, לשאול איך היה. אמרתי לו שאמליץ ואני אכן ממליץ.
Yakitori Ogawa
9-1 Arakicho, Shinjuku,Tokyo
Phone: 03-5315-4630
Metro Yotsuya-Sanchome
שלישי עד ראשון 17.00-23.30
יאקיטורי אלי Yakitori Alley
יאקיטורי אלי שביוראקוצ'ו (Yurakucho) גינזה, היא גזרה זעירה של רחובות צרים וסימטאות ומעברים מקורים, שמרוכזות בה כמה וכמה מסעדות עממיות של יאקיטורי. בעבר, רוב המסעדות שכנו במתחם מיוחד, אבל בביקורנו הוא היה בשיפוץ ופעלו המסעדות שברחוב ובפאסאז׳.
התיישבנו במסעדה הראשונה שמצאנו בה מקום ברחוב. נעים יותר מאשר בפנים. יושבים על כיסאות נמוכים מאוד, ליד שולחנות קטנים. הזמנו את כל המבחר שבתפריט הקטן, חלקי פנים וחלקי חוץ, שהיו בסך הכל טובים ועסיסיים וכמה מהם קשים משהו. התרועענו עם שלוש בנות יפאניות חמודות שישבו לידינו, טעמנו מהצלחות והכוסות שלהן, הן משלנו, הצטלמנו, צחקנו, החלפנו כתובות דוא״ל והתכתבנו בו במקום. זה היה ערב חביב מאוד, במזג אוויר נפלא. שילמנו 8900 ין לשלושה סועדים ומעט כיבוד לבנות, כ-295 ₪. מטרו (Yurakucho).
דקה הליכה מיאקיטורי אלי נמצא Ginza corridor, רחוב שכל כולו מסעדות. כמו רחובות וסימטאות לרוב בטוקיו, אבל כאן המסעדות הדורות יותר. כה רבות המסעדות בגינזה קורידור, שטריפאדוויזר מציין את עשר הטובות ביותר בו. עברנו שם, והומלץ בפני לבקר שם ולמצוא מסעדה לטעמי. אבל לא חזרתי לשם.
המטבחים היפניים
בטוקיו התנסיתי בכמעט עשרים סוגי מטבח ושיטות בישול. יונתן צאירי בדק למעני עוד שניים. הרשימה אינה ממצה. ויתרתי על מטבחים ושיטות בישול כגון מטבח הציד, מטבח סרטני-הענק הייחודיים ליפאן, ומן הסתם על עוד סוגים שלא נודע לי דבר קיומם. אבל נראה לי שכיסיתי את העיקריים. מהמסורתי ביותר, המטבח הטבעוני הבודהיסטי, ועד למטבחים שמורגשות בהן השפעות זרות, שאומצו ועברו ״ייפון״ מלא. אם חושבים על זה, גם המטבח הבודהיסטי זר במקורו. אבל כולם יחד הם התמצית של המטבח היפאני.
סושי
סושי ריורי – מטבח סושי – הוא מטבח שחומרי הגלם שלו ימיים וצמחיים. לא נתקלתי בסושי של בקר, עוף, חזיר וכדומה, אבל יש. אומאקאסה (makase – ארוחת טעימות) במסעדת סושי כוללת עד 20 פריטים ללא בחירה. חלקם סושי – פיסת הדג או פרי הים או ירק המונחת על אורז בחומץ, שהוא רכיב מהותי באיזון הטעמים והמרקמים. חלקם סאשימי, הדג או פרי הים ללא תוספת אורז. מרק מיסו וטאמאגו יאקי משלימים ארוחה משביעה בהחלט.
פריסת הטונה, האשיבה, סושי סאיטו
קאיסקי / ניהון ריורי – "מטבח יפאני"
בקאיסקי (kaiseki) הכוונה לאומאקאסה של מטבח יפאני (Nihon Ryori. על פי רוב היא מורכבת מ-14 מנות עונתיות, בהן בשר, דגים, פירות ים, סאשימי, אורז, פטריות, ירקות, עשבים, פרחים, אצות ושאר רכיבים אזוריים לפי השראת השף, לפעמים מוגשים בכלים מפוארים.
מטבח קאפו (kappo)
משלב בין קאיסקי לאיזאקיה, ומגיש מנות קטנות ועונתיות שהשף בדרך כלל מכין בעצמו, בשילוב אלכוהול.
ביצי פוגו על רפרפת – מעדן, מסעדת יושיטאקה
שיוז׳ין ריורי (Syoujin ryori – מטבח טבעוני בודהיסטי)
מטבח טבעוני של מנזרים בודהיסטים שהובא מסין במאה ה-6. עדיין מוגש בכמה מסעדות בטוקיו. גן עדן לטבעונים.
מטבח הפוגו
אבו נפחא, הדג שהוא קטלני בידיו של טבח לא מיומן. הוגש לי שלוש פעמים, בריוגין, שלושה סוגי עור ברוטב פונזו חם, במסעדה היפאנית במלון, כחלק מקופסת בנטו, ובסושי יושיטאקה, ביצי הדג על רפרפת ביצים – איזה מעדן!
מטבח הטופו
מטבח שרוב מרכיביו סויה או טופו. יש מסעדות מתמחות.
אונאגי (unagi)
צלופח המים המתוקים, להבדיל מהאנאגו ((anago, צלופח המים המלוחים. לאונאגי יש מטבח משלו ומסעדות מתמחות. נתח אונאגי צלוי, המוגש בקופסה מצופה לכה אדומה, על מצע אורז שספג את מיצי הצלייה ברוטב של הצלופח, הוא מאכל תאווה.
טפאניאקי (teppanyaki)
מטבח שנקלט רק אחרי מלחמת-העולם השנייה. שמו נגזר מהמילה טפאן, פלאנצ׳ה מתכתית קבועה במרכז השולחן. הכל מטוגן או צלוי על הטפאן. עבודתו של שף טפאניאקי מובחר לנגד עיני הסועדים היא הצגת תכלית מרתקת.
שאבו-שאבו (shabu-shabu)
צורת בישול של פרוסות בשר דקות, טופו, פטריות וירקות בקדרה עם ארובה מלאה מים השפותה על אש. הבישול מהיר מאוד. את הפיסות מחזיקים במקלות אכילה ארוכים, וטובלים אותן הלוך ושוב במים הלוהטים, וכשהן חולפות בתוך הנוזל הן מפיקות צליל שנתן את שמו למטבח הזה. בסוף הארוחה, המים שספגו את טעמי הבשר מוגשים כמרק.
סוקיאקי (sukiyaki)
צורת בישול שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה-19. כמו בשאבו-שאבו, מבשלים על השולחן בקדרה, אבל נמוכה. בקדרה מים מתובלים, שמבשלים בהם נתחי בשר דקים, טופו, פטריות, ירקות ואטריות דקיקות. נהוג לטבול את הבשר ושאר הפריטים המבושלים בביצה טרופה ואחר כך ברוטב.
סוקיאקי במסעדת אימאהאן
טמפורה (tempura)
במטבח הטמפורה, פיסת דג, פרי ים, ירק, טופו, פטריה וכן הלאה נטבלת בבלילת קמח לבן עם קוביות קרח ומטוגנת בשמן עמוק. טמפורה יכולה להיות מעודנת ויצירתית ולהשיג * או ** במישלן.
יאקיטורי (yakitori)
מטבח של שיפודי עוף, בשר וירק, שצולים על כירת גחלים. אחד המטבחים העממיים ביותר, שמפיק מכל חלקי העוף מאכלי תאווה. מי שנכנס למסעדת יאקיטורי, יוצא בבגדים ספוגי עשן.
יקיניקו (yakiniku)
דומה ליאקיטורי, אך ללא שיפודים. מקורו בברבקיו המערבי וגם במטבח הקוריאני. על כירת גחלים באמצע השולחן צולים כל דבר שעולה על הדעת.
קושיאגה (kushiage)
שילוב של טמפורה ויאקיטורי. פיסות הבשר או הירקות המשופדות נטבלות בבלילה סמיכה ובפירורי לחם ומטוגנות בשמן עמוק.
טונקאצו (tonkatsu)
מטון, חזיר, וקאטסו, כתיתה, הוא השניצל הלאומי של יפאן. כתיתה מצוינת עשויה פילה או סינטה של חזיר עטופה פירורי לחם ומטוגנת היטב ללא זכר לשמן שבתוכו טוגנה.
דונבורי – בקצרה דון
דונבורי ((donburi – מילולית, קערית, ובתחתיתה אורז המשמש מצע למוצרים שונים מותקנים בצורות שונות. מיציהם נספגים באורז ומשביחים את טעמו. גיודון (Gyudon) הוא אולי המאכל העממי ביותר ביפאן ולבטח מהזולים ביותר – קערית אורז עם פיסות בשר ובצל. וכן הלאה.
נאבה (Nabe)
תבשיל קדרה או מרק שמכינים על שולחן האוכל. לפעמים, התוכן "מתפתח" ומשתנה בהדרגה, ואוכלים מאותה הקדרה כמה מנות ברצף: דגים, פירות ים, טופו, ירקות, בשרים שונים.
איזאקאיה (Izakaya)
לא סוג של מטבח אלא של מקום, בית-מרזח בעל תפריט מגוון, המלווה את האלכוהול.
מרקים/אטריות
המרקים הפופולאריים ביותר נקראים על שמות האטריות. העיקריים הם הראמן (עם אטריות מקמח חיטה), אולי המאכל הנפוץ ביותר בחוצות טוקיו, האודון (udon), האטריות הבשרניות ביותר (מקמח חיטה), סובה (כוסמת)…. יש כמובן עוד סוגי מרקים לרוב.
לצד הראמן אי-אפשר בלי גיוזה (gyoza), הכיסונים הממולאים המטוגנים המוגשים בשישיות צמודות. מאכל עממי זול מאוד וטעים מאוד. אני מעדיף את מילוי החזיר.
מרק ראמן ושישיית גיוזה – טעים ומשביע, בפרוטות
אוקונומיאקי (okonomyaki)
על הטפאן שבמרכז השולחן יוצקים בלילה על בסיס קמח המכילה את מרכיבי המנה, כרוב, תפוח אדמה הררי, בייקון, שבבי בוניטו, ג'ינג'ר בתחמיץ שזיפים יפאניים. החביתית מתבשלת ונאכלת חמה מאוד.
מונז׳איאקי (monjayaki)
כינוי חיבה מונז'ה. הוא ולא הראמן או הסושי אחד המאכלים ״הרשמיים״ והמאפיינים ביותר של טוקיו ובעל חשיבות חברתית. כמו האוקונומיאקי, מבשלים אותו על הטפאן. מוצרי היסוד בבלילת הקמח הם כרוב ותירס, ומוסיפים תוספות למיניהן, פירות ים קצוצים, גבינה וביצי זהבון ועוד.
בנטו
ארוחת-יחיד בקופסה מקובלת מאוד, בעיקר בצהריים. אפשר לרכוש בנטו כמעט בכל מקום, גם בחנויות נוחות של תחנות מטרו ומרכולים קטנים. בקופסה בדרך כלל ארבעה מדורים, לבשר, אורז, ירקות וחמוצים. בנטו יקרים מסוגננים ולפעמים כוללים מטעמים. אפשר למצוא בנטו ב-500 ין ומעלה, ובקטגוריה שמעל 1000-1500 ין. יש גם יקרים הרבה יותר.
—————-
אביטל ענבר הוא סופר, מתרגם ספרות ועיתונאי, בעבר המו"ל של מדריכי המסעדות גומיו הישראלי. מ-1997 פרסם שבעה ספרים בדפוס על צרפת, ותענוגותיה, בהם שני ספרים על פרובאנס בהפרש של שבע-עשרה שנה. כן פרסם ארבעה ספרים אלקטרוניים על צרפת. בקרוב יראה אור ספרו השני על פאריס בעשרים שנה.
בספריו ובכתבותיו חשף את סודותיהם של אזורי צרפת שלח את קוראיו אל מיטב המסעדות והיקבים, אל שכיות החמדה של התרבות הצרפתית ואל הטבע המלבב.
שער הספר רעבים בטוקיו