המטרהורן הוא מועמד רציני לתואר ההר המפורסם ביותר באלפים, אם לא בעולם כולו. לכל מי שקורא שורות אלו בתמיהה ולא מבין על מה אני מדבר – הסתכלו על חבילת שוקולד טובלרון. המשולש שמצויר עליה, זהו המטרהורן. במהלך השנה האחרונה התחלתי לשמוע על טרק חדש יחסית באלפים, מסביב למטרהורן. בירורים קצרים הביאו אותי למסקנה שלטרק יש פוטנציאל להיות שדרוג טבעי לטרק סובב המון בלאן שערכתי בשנה שעברה. גם הטרק הזה חוצה גבולות ורכסים, אולם להבדיל מסובב מון בלאן, החצייה מתבצעת דרך הרכס הראשי והגבוה, ודורשת מעבר ארוך של קרחונים. ההליכה על הקרחון אינה קשה במיוחד, אך היא דורשת ציוד טכני של טיפוס הרים, ובעיקר ידע מה לעשות איתו. הבעיה בחציית קרחונים אינה פני השטח, אלא דווקא מה שמתרחש מתחת. בכל קרחון, גם אם הוא שטוח ונראה קל למעבר, ישנם בקיעים שנוצרים עקב תנועת הקרחון, ונפילה אל תוך אחד מהם עלולה להסתיים בפציעה קשה, או אף גרוע מכך. בעזרת שימוש נכון בציוד וידע מוקדם ניתן לנטרל את הסיכון לרמה סבירה ביותר – לדעתי, בטוח יותר מנסיעה בכבישי ארצנו…
לאחר הכנות מהירות בארץ, יצאנו אשתי ואני לשווייץ. נסיעה של כמה שעות הביאה אותנו לכפר קטן ששמו ארולה, שהיווה את נקודת היציאה שלנו. הכפר, למרות גודלו (כשבעה בתים, מתוכם ארבעה מלונות וחנות טיפוס אחת), הפך בזכות מיקומו בין הפסגות למרכז טיפוס אזורי, ולכן מהווה נקודת התארגנות נוחה. ההתארגנות במקרה שלנו כללה אריזת תיק קטן ככל האפשר, קניית המפות החסרות והשכרת ציוד טיפוס שהיה דרוש לנו: סנדלי קרח וגרזן שלג. כל שנשאר הוא לישון טוב, לקום בבוקר ולצאת לדרך. כאן זה לא הרי הגליל
בעזרתם של כמה יתדות ברזל וכבלים סיימנו את העלייה, והמשכנו על אותו קו גובה (באלפים לא מדברים במרחקים, אלא בגבהים) עד שהגענו לקרחון הגבוה של ארולה. לאחר ארוחת צהרים לבשנו רתמות טיפוס וסנדלי קרח, הגרזנים הוצאו מהתיקים, נקשרנו זה לזו בחבל עם קשירה מיוחדת למעבר של קרחונים (נפילה לבקיע, זוכרים?) – ועלינו על הקרח. ההליכה עצמה לא היתה קשה, השיפוע לא תלול והשמש זרחה. אם רק המפה שקנינו היתה מעודכנת… לפי המפה היה ברור שצריך להיצמד לחלקו הימני של הקרחון עד שמגיעים לאוכף. קל ופשוט. מה שלא סומן במפה הוא שבגלל ירידת מפלס הקרחון, ישנם סלעים (מורנה בשפה מקצועית) שחותכים את הקרחון לשניים, וההמשך אינו נראה לעין. בטוחים בעצמנו נצמדנו לחלקו הימני, אולם לאחר שהדרך התארכה ומד הגובה החל לטפס מעל 3,000 מ' התחלנו להבין שמשהו השתבש. סבנו על עקבותינו, התחברנו לשביל הנכון, ולבסוף הגענו לאוכף שדרכו עוברים את הרכס ואת הגבול לאיטליה, לפחות שעתיים לאחר הזמן שחישבנו. מהאוכף ירדנו ירידה תלולה אך קצרה יחסית לבקתה הראשונה שלנו. לאחר שינה די טרופה, כנראה בגלל עודף אדרנלין וגובה הבקתה, התחלנו בירידה איטית ונינוחה עד לבקתה הבאה, אליה הגענו כבר לפני שעות הצהריים. מזל שתכננו יום קצר, כי גם היום השלישי לא הולך להיות קל במיוחד, ואנחנו זקוקים למנוחה. מה גם שהבקתה ממוקמת בקצהו של אגם בצבע טורקיז ומסביבו יערות וכרי דשא. כל שנותר הוא לשבת, לשתות קפה איטלקי ולהרגיש בתוך גלויה.
צעד צעד, דרדרת דרדרת בלי לשים לב טיפסנו כבר 850 מ' ולפנינו "רק" עוד 350 מ' אבל על בולדרים ודרדרת. צעד צעד, דרדרת דרדרת טיפסנו אל האוכף המיוחל. ממנו הירידה נעשית בעזרת חבלים שמעוגנים לקיר, קצת דרדרת קלה והופ – 16:30 ואנחנו כבר בבקתה, שותים קפה ומתאוששים. היעלים האלפיניות שמסתובבות לידינו מוסיפות נופך חדש לטיול, והפעם יש זמן להכיר את שאר החבר'ה שעל המסלול. בגלל בידודה של הבקתה והקור שבחוץ, אנו נדחסים כולנו בחדר האוכל המזמין ומעבירים ערב נפלא באווירת אלכוהול בינלאומית. מצב הרוח מרקיע שחקים והאופטימיות רק עולה. מחר יום ארוך, אך לא תלול במיוחד, שאמור להיות נוח להליכה. מה גם שלפי תיאור המסלול, מחר אנחנו אמורים לראות סוף סוף את ההר שלכבודו הגענו עד הלום.
הולכים בין שמים לארץ השביל ממשיך להתפתל, יורד אל קו העצים, וממשיך דרך כמה כפרים קטנים עד עיירת הסקי המפורסמת צ'רביניה (Cervinia). ציוויליזציה ראשונה מאז עזבנו את Arolla. אכלנו פיצה לצהריים ומיהרנו אל אתר הרכבלים לתפוס את הרכבל שחוסך לנו 500 מ' של עלייה. עכשיו נשארו לנו רק עוד 800 מ'…
השביל שמוליך אותנו אל האוכף, וחזרה לשוויץ, הוא אחד השבילים הקדומים ביותר שחצו את האלפים, וכבר בתקופה הרומית שימש כדרך מסחר בין האימפריה לשבטים הקלטים, שישבו מצידו השני של הרכס. חובב ההיסטוריה המושבע שבי ציפה ללכת בעקבות הקדמונים, אך איזו אכזבה – השביל חותך את אחד מאתרי הסקי הידועים באירופה, ועבודות הפיתוח הרבות ניכרות לכל אורך הדרך. אפילו קפלה קטנה שנבנתה במאה ה 18, על מנת שהחוצים יאמרו את "ברכת הדרך" לפני החצייה המסוכנת, עומדת נטושה סמוך לשני מבני בטון גדולים, שעליהם פרסומת לציוד סקי. כנראה שבעולם המודרני, מאבדים אתרי דת היסטוריים מערכם, בעיקר כשבמקום ללכת אפשר לעבור את האוכף ברכבל. הגובה הרב (3,300 מ'), שהקשה על הנשימה, השכיח מאיתנו את הנוף התעשייתי, ואנו התמקדנו בלהמשיך לטפס – ובעיקר לנשום. בשעה 16:00 הגענו לבקתה שממוקמת בין פסגות וקרחונים. החבר'ה מהערב הקודם כבר נמצאים בבקתה, מחר זהו יום אחרון כמעט לכולם וברור שהערב הולך להיות שמח. שני צ'כים, שניסו להעפיל אל פסגת ההר ללא הצלחה, הצטרפו אלינו ורק הוסיפו לחגיגה.
ההר ירום הודו
כל שנשאר לנו לעשות הוא לחגוג בארוחת צהריים חגיגית (המבורגר) ולהתחיל במסע הרכוב חזרה ל-Arolla על מנת להחזיר את הציוד ששכרנו, להעביר עוד לילה, לאסוף את הדברים ולחזור לארץ. כאשר הגענו ל-Arolla ציפתה לנו חוויה "מענוות" (מלשון ענווה): בבוקר המחרת נערכה צעדה שמתחילה באיטליה, היכן שישנו ביום השני, עוברת לאורך מסלולנו ומסתיימת ב-Arolla. אלו בקטגוריית המקצוענים סיימו את מה שארך לנו יום וחצי תוך קצת יותר משלוש שעות. ולסיום, טיפ חשוב: למרות שהאלפים נמצאים באירופה הקלאסית, טיול בהם יכול להיות חוויה אתגרית ממעלה ראשונה. חצייה של קרחונים דורשת מיומנות מקצועית, שאינה נרכשת דרך ספרים או באינטרנט. אם אינכם בעלי מיומנות זו, רצוי מאוד לשכור את שירותיו של מדריך הרים מקומי מוסמך, שיוביל אתכם בבטחה ליעדכם. לתכנון וייעוץ בנוגע לטיולים באלפים וביעדים אחרים, לחץ כאן >> |
.jpg)
