יום 1: הנחיתה יום 2: מבושלים על גלגלים
יום 3: עם רוני וישי ונהגי הדחפורים בדרך עצרנו בכפר נופש בהרים שנקרא רזמה, מקום קסום ביותר. החלטנו לבדוק את המסעדה היחידה, ובעוד אנחנו מגמגמים באנגלית עם המלצרית לפתע הגיחה מהמטבח הטבחית והרשימה אותנו באנגלית שוטפת. כשסיפרנו לה היכן אנחנו מתכננים להעביר את הלילה, היא אמרה שאחותה מתגוררת שם וכי היא ובעלה ישמחו לארח אותנו. לאחר הארוחה הטעימה נפרדנו מרזמה היפה וחזרנו לדרך הראשית, צפונה אל עבר הכפר בוגה. עד לשלב הזה נסענו על דרכי אספלט סבירות ביותר. בבוגה, כפר אותנטי במרכז העמק, מסתיימת דרך האספלט ועוברים לדרך עפר. חיפשנו נקודה יפה בדרך שבה נוכל לעצור ולעשות קפה (אחרי הכל – ישראלים…). לבסוף עצרנו את הרכב מטרים ספורים לפני דחפורים ומשאיות שעשו את עבודתם נאמנה לפיתוח הדרך החדשה לת'אטי. שתינו קפה תורכי והיינו מבסוטים לגמרי. הזמנו את נהגי הדחפורים להצטרף אלינו לקפה, ומנהל העבודה שלהם, בחור בשנות העשרים לחייו שידע אנגלית, עזר לנו לנהל עם הנהגים סוג של שיחה. על הדרך קיבלנו שיעור נהיגה על דחפור – חוויה מרנינה בפני עצמה.
חזרנו לבוגה, מנסים לפענח היכן מתגוררת המשפחה שאמורה לארח אותנו הלילה. לאחר שאיתרנו את הבית הגיע השלב היותר מסובך – לתקשר עם המשפחה. לשמחתנו, אחת הבנות הצעירות ידעה ספרדית והצלחתי להעביר לה מידע בסיסי ואפילו להגיע לכמה הסכמות: הראשונה והחשובה ביותר, שנוכל לישון אצלם הלילה, השנייה ולא פחות חשובה – שהם יכינו לנו ארוחת ערב ממטעמי המטבח האלבני. אחרי שסיכמנו את הדברים הללו יכולנו להתפנות ללמוד מעט יותר על המשפחה ואורח חייה. מסתבר שבית המשפחה קיים כבר יותר ממאה שנה והוא כולל מזקקה ביתית להכנת ראקי, משק חי עם פרות, עיזים, חזירים ותרנגולות וגידולים חקלאיים, בהם תפוחי אדמה, קישואים, דלעת. בחצר עמדו כמה עצי שזיף, סגולה לכך שהראקי לא יחסר אף פעם… ארוחת הערב היתה נפלאה וכללה מרק ומנה בשרית ויוגורט לקינוח. אחרי יום עמוס בהתרוצצויות הגענו לחדר שהוקצה לנו. היה זה החדר של ההורים, שכאשר באים אורחים הם מוותרים עליו לטובתם. צנחנו למיטות לשנת לילה עמוקה.
יום 4: מפגש עם העין הכחולה סוף סוף, אחרי שלושה ימים, התחלתי את הטרק באלפים הדינריים בצפון אלבניה. השביל היה מסומן באדום-לבן. בתחילת הדרך ירדתי בדרדרת, משם נכנסתי לתוך היער. לאורך כל הדרך ליוותה אותי הפריחה הוורודה והמרשימה של הערברבה צרת העלים, שפורחת כאן בכמויות אדירות. השביל המשיך להשתפל מטה בתוך היער, חצה נחל והמשיך במורד. הליכה קצרה הובילה אותי לבוסתן, שלצדו שני בתים מיושנים. בבוסתן היו כמה כסאות, שולחנות ועצי שזיף. נערה שידעה מספיק אנגלית סיפרה לי שזהו בית הקיץ של משפחתה בו הם שוהים כל שנה בין יוני לספטמבר. היא שאלה אם ארצה לראות את "העין הכחולה", וכשעניתי בחיוב לקחה אותי במורד סולם שאביה בנה. הגענו לבריכת מים מדהימה, עם מים צלולים להפליא ומפל יפה. טבילה אחת בבריכה הזאת ומקומך בגן עדן מובטח (גם בשל הטמפרטורה הצנועה של המים – 7 מעלות צלזיוס בסך הכל).
לאחר מנוחה בבוסתן ובבריכה המשכתי בדרכי. התחלתי ללכת במורד הנחל לעבר הכפר שבו הייתי אמור להעביר את הלילה. לאחר כ-45 דקות של הליכה קלה יחסית במורד ההר, בסוף הדרך הנחל נפתח ויש קטע קניוני יפהפה עם כמה מפלים שוצפים והצבע של הבריכות, אוי, הצבע של הבריכות… כאילו מישהו שפך דלי של צבע כחול לתוך המים. חשבתי על צבע המים בזמן ההליכה למחוז חפצי, הכפר נידרלוז, שעכשיו נראה במרחק פסיעה ממני. החיפושים אחר מקום לינה הביאו אותי לביתו של דדה ניקה, בחור חביב שהזמין אותי לישון אצלו. השעה הייתה כמעט שש בערב וידעתי שלמחרת מצפה לי יום ארוך במיוחד, לכן החלטתי לוותר על הלינה אצל דדה והמשכתי ללכת הלאה. לקח לי שעתיים ורבע להגיע למחוז חפצי, ת'אטי. התקשיתי למצוא את הבית שבו רציתי להתארח, אבל כמו שכבר אמרתי – בשפת סימנים הכל אפשרי. בעזרתם של כמה מקומיים מצאתי את הבית שחיפשתי, בקצה הכפר, גבוה גבוה מעל כולם. בעלי הבית הופתעו לראות אותי מגיע אליהם בשעה כה מאוחרת ועוד לבד. אבל זה לא מנע מהם להכין לי בזריזות ארוחת ערב טעימה ומשביעה. נפלתי שדוד למיטה. לילה טוב.
יום 6: בית קפה מול הנוף
המשכתי ללכת בירידה אל עבר השמועה הבאה – בית קפה שמצפה בהמשך הדרך. לאחר ירידה משופעת והליכה קצרה ביער הגעתי למעיין, שלצדו בית קפה קטן. זה היה בית קפה משודרג, עם שולחנות מאורכים וספסלי עץ נוחים. גוביני, הבחור שמנהל את המקום, עמל למלא את רצונותיהם של עוברי האורח, כולל הגשת משקאות חמים וקרים ואפילו כמה דברי מאכל. לאחר משקה קל, יוגורט מקומי ושיחה על ביאתו של ישוע המשיח הרגשתי מוכן להמשיך בדרכי לוולבונה. לאורך העמק, בין העצים, בצבץ לו הכפר ראגם, מקום היישוב הראשון שפגשתי היום. לכפר הזה ניתן להגיע גם ברכב בעל הנעה אחורית, שכן דרך הגישה אליו אינה מסבירה פנים לרכבים פרטיים. הכפר ראגם היה שקט למדי, מלבד כמה אנשים שישבו בבית קפה מקומי בסגנון הדומה לקודמיו. השעה היתה 14:30, והחלטתי להמשיך הלאה לוולבונה. חציתי את הכפר והמשכתי במורד העמק לאורך דרך הג'יפים עד שהגעתי לכביש סלול חדש לגמרי. בתחילת הדרך הסלולה היה מלון מקומי שנראה חדיש למדי – אחת הסיבות, כך נראה, להחלטה לסלול כביש. התחלתי ללכת לאורך הדרך עד שהגעתי לשלט שסימן לי את הדרך לבית בו תכננתי את הלילה, ביתו של קול ג'וני.
בכניסה לבית פגשתי לפתע את רוני וישי, צירוף מקרים משמח. את פנינו קיבל ארדיט, אחד הבנים של קול, שידע אנגלית טובה. מדבריו הבנו שהבית שלהם מלא עד אפס מקום אבל אנחנו יכולים ללון באוהלים בחצר. אחרי התרוצצות של שעה בחיפוש אחר מקום אחר, חזרנו לקול ג'וני עם הצעה: רוני וישי ילונו באוהל ואני אישן מחוץ לבית על הספה. אחרי ארוחת ערב נהדרת (ומאוחרת) שהכינה לנו הטבחית, בתו של קול, הלכנו לישון. יום 7: רגל באלבניה, רגל במונטנגרו
המשכתי בדרכי על עבר הר רוסי, שנראה קרוב, אך עדיין מעלי. הפרש הגבהים בין בקתת הרועים למעבר ההרים שלמרגלות הר רוסי היה 400 מטר, מהלך של כשעה וחצי. לאחר חציית קרחון הגעתי אל היעד. במעבר ההרים נמצאת אבן הגבול שמפרידה בין אלבניה למונטנגרו, ומעל מעבר ההרים מתנוסס הר רוסי לגובה של 2,400 מטר מעל פני הים. ידעתי שאל הפסגה לא אספיק להגיע היום. לא נורא, אשמור משהו לפעם הבאה. כשחזרתי לכפר, המארח שלי קיבל את פני עם כד חלב שזה עתה נחלב מהעיזים שהם מגדלים. ביקשתי לנסות לחלוב, אבל אפילו טיפה לא הצלחתי להוציא, כנראה שאני לא מתאים לעבוד במשק. אחרי ארוחת ערב ושיחה עם ארדיט על החיים במקום, נפלתי שדוד פעם נוספת.
עוד טרקים |
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)