טרמפים: אנשי השוליים

היא אמרה שהיא מאלפת נמרים, שהיא עובדת בקרקס שמקיף מדי שנה את העיר פריז, עוצר בכל חודש באחד מפרברי העוני שלה ומבדר את ילדיו. מה עשתה עם הפיז'ו הכחולה שלה ליד העיר סאלון שבפרובנס
(Salon de Provence)? לא שואלים מאלפי נמרים שאלות מיותרות.

אפרת ואני נדחסנו במושב האחורי עם תיקינו ויצאנו בשאגת מנוע צפונה. ליד העיר ולנס (Valence) עצרנו בתחנת דלק, שם פתחה הנהגת את תא המטען והראתה לנו את בגד הגוף הנוצץ שהיא לובשת בהופעותיה. בפקקי התנועה שסביב ליון (Lyon) היא סיפקה עוד הוכחה לעיסוקה כשקיללה את הנהגים שניסו לפרוץ לנתיבה בקללות גסות ובקשיחות של מי שמשוחחת כל ימיה עם חיות פרא.

כמו איש המחשבים שהזמין אותנו ללון בביתו שבמונפלייה (Montpellier) וכמו השוטרים שהסיעו אותנו מגבול ספרד ועד לעיירה הסמוכה בניידת שמושביה האחוריים לא רופדו, למען לא יחושו הפושעים בנוח, גם היא העירה את אותה ההערה: "כבר לא רואים הרבה טמבלים כמוכם לצד הדרך, אתם לא פוחדים?" כמה מן המעירים שימשו בעצמם דוגמה לסיבה למיעוט הטרמפיסטים. נהג אחד באזור לנגדוק (Languedoc) הציע לנו הצעה מגונה כל כך שנאלצנו להמציא לעצמנו חברים בעיירה הקרובה ולבקש שיוריד אותנו שם.

סיפרנו לה עליו, אבל מיהרנו להצהיר שאין כמו הטרמפים. במהלך חמש שנות נדודים כמוזיקאי נודד באירופה זכיתי לנסוע באלפי מכוניות, משאיות, אופנועים, עגלות רתומות לסוסים ואפילו יאכטות. לעתים הצטרפה אלי ידידתי אפרת, לעתים נסעתי עם חברים אחרים, לעתים עם טרמפיסטים זרים שפגשתי בשולי הדרכים, בעליות לכבישים המהירים או בתחנות דלק, ולעתים הייתי לבדי.

הנהג מלנגדוק סיפק לי את האירוע הבלתי נעים השני בלבד בכל אותה התקופה. גם הראשון אירע בדרום צרפת: זה היה ניסיון שוד שהסתיים בטוב. הרגשתי במזימה הנרקמת ונמלטתי בעת שעצרנו עצירת ביניים. השודדים ודאי לא הצטערו יתר על המידה. מה כבר יש לגנוב מטרמפיסט? בעצם, יש מה לגנוב מטרמפיסטים. חובבי העיסוק ברחבי העולם חשים בזוזים מכיוון שהתענוג שבנדודים החופשיים נגזל מהם יותר ויותר.

השודדת, מבחינתם, היא החברה. כלי הנשק: חוסר הלגיטימציה שזוכה לה הטרמפ. הנהגים חרדים מכדי לעצור, המשפחות המודאגות לוחצות להעדיף אמצעי תחבורה אחרים, ומסורת הטיול המתנהל באגודל זקור הולכת ונעלמת. לא רק מאלפת הנמרים תמהה על אומץ לבנו, אפילו צוענייה זקנה בעיירה בצרפת הנידה בראשה בתדהמה כששמעה על אמצעי התחבורה האהוב עלינו. מה הפלא שחשנו כאילו אנו משמרים אמנות נכחדת?

חיילים ממתינים לטרמפ בצומת גהה, פברואר 1970. באותם הימים אימצה המדינה את הטרמפ כתחליף להסעות מסודרות לחיילים | צילום: לע"מ

להמציא את הטרמפ מחדש
איך מתהווה צורת אמנות? במקרה של הטרמפ, קצת קשה לדעת. הטרמפיסטים של העבר הרחוק אספו את חפציהם משולי הכביש, טיפסו על העגלות או על בהמות המשא שעצרו לצדם, ולא הותירו סימן בשטח. רק מספרי סיפורים יודעים להעלות סברות באשר לגורלם: בספר הראשון בסדרת "אסטריקס" מסתנן הגיבור הגאלי למחנה רומאי באמצעות טרמפ בעגלה של שחת ומציל את כהן העץ אשפיקס הלכוד בו. בסרט "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן אוספים אמנים נודדים עוברי אורח בקרון המסעות שלהם ומתנהלים עימם בצוותא אל המאה ה־12.

כמו שהזניקה המצאת צבעי השמן את אמנות הציור, כך הזניקה המצאת המכונית את אמנות הטרמפ. בשנת 1911 הוזכר לראשונה בעיתונות ובספרות נוהג תפיסת הטרמפים בארצות הברית. לקראת סוף אותו העשור החלו ה"הוֹבּוֹז" הראשונים נודדים ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה. מקצתם טיפסו אל תוך קרונות ריקים של רכבות, אחרים עמדו חדורי תקווה בצדי הכבישים, ותקוותם הלכה והתממשה ככל שהתפתחה תעשיית הרכב. שנות השפל הכלכלי הגדול היו שנות העדנה של תרבות ההובוז.

באותה התקופה החל הטרמפ מופיע גם כמוטיב באמנות האמריקאית. ענק הבלוז רוברט ג'ונסון שר על צומת שהנהגים החולפים בו מתעלמים מידו המושטת. האגדה מספרת שבאותו הצומת פגש ג'ונסון את השטן. גם הלה לא לקח אותו טרמפ אלא כיוון את מיתרי גיטרתו ובכך הפך אותו לאשף הנגינה בגיטרה.

בשנות השלושים של המאה הקודמת האיצה אירופה את התפתחות המנהג העתיק. להיטלר, באופן מתמיה ומבעית, היה חלק בדבר. הוא פיתח הן את מערכת הכבישים המהירים בגרמניה, שנועדו לאפשר לטנקים להגיע בקלות לגבולות בשעת מלחמה, והן את מאות אכסניות הנוער שלה. המסע נתפס כאמצעי שמאפשר לנוער להכיר את יפעת מולדתו, והמונח הגרמני "Trampen", שמקורו בשורש "לנדוד", קנה לו בהדרגה אחיזה גם בשפה העברית. עם תום המלחמה קמה לה מדינה יהודית גאה, ואף היא אימצה את הטרמפ – כתחליף להסעות מסודרות לחיילי צבאה.

אירופה זיהתה בהיסוס ובהדרגה את הטרמפ כמנוע תרבותי וכתופעה חשובה במאה העשרים, אך בינתיים שבה התרבות האמריקאית וגנבה ממנה את הבכורה. הספר "בדרכים" של ג'ק קרואק, שראה אור בשנת 1957, הצליח להנציח בהצלחה מרשימה את חוויית המסע בטרמפים ולקדם אותה עשרות מונים. קרואק הצליח גם לנתק את הטרמפ מהיבטיו התחבורתיים גרידא ולהמציא אותו מחדש, ברוח דור הביט, כדרך לגילוי עצמי ולמרידה במוסכמות. המוני הצעירים שיצאו בעקבותיו אל כבישי העולם הם גם אלה שהפגינו ברבות הימים נגד המלחמה בווייטנאם ונאספו לחגוג את הדרור בשדה הבוצי של וודסטוק. קל לנחש איך הגיעו לשם.

נגד הפרנויה הסובבת
בשנות השבעים של המאה הקודמת היה קשה למצוא לצד הדרכים במערב מקום פנוי להשליך בו את התרמיל. סיימון וגרפונקל ספרו את המכוניות על כביש חוצה ניו ג'רזי, ודגלאס אדאמס הגה מדריך לטרמפיסטים בגלקסיה כולה. הדעיכה החלה כעבור עשור, ולא נעצרה עד היום. בשנת 1995, בהיותי בתחנת הרכבת של מילאנו, הופתעתי מעט לחזות במפגש בין שתי קבוצות שהתחרו זו בזו מי תגיע לפני מי בטרמפים מקופנהגן. הזוכים במקום השני הגיעו כעשרים דקות אחרי המנצחים. כעבור עשור נוסף היו תחרויות כאלה לנדירות עוד יותר, ואין ספק כי קצב התקדמותם של המתחרים בהן הואט.

מה קרה בין שנות השיא של עידן הטרמפ ובין קצו בטרם עת? האומנם העולם נעשה מסוכן יותר? אולי פשוט למדנו יותר ויותר עד כמה הוא מסוכן. רבים מסיפורי האימים העוסקים ברוצחים סדרתיים שקורבנותיהם הם טרמפיסטים מבוססים על אירועים שהתרחשו באמת בארצות הברית, באוסטרליה, בגרמניה ואפילו בישראל. אין ספק שאישה הנוסעת לבדה בטרמפים או מכניסה טרמפיסטים למכוניתה צריכה להישמר מכל משמר, ובעצם גם גבר. ובכלל, חשוב ששום דבר שנכתב כאן לא יילקח כהמלצה. הטרמפ תמיד היה ותמיד יהיה משחק של מהמרים, זה יופיו וזה גם צדו האפל.

בניגוד לישראל, שבה נהוג לפשוט את היד לכיוון הכביש, ברוב העולם נהוג לקפוץ אגרוף ולזקור אגודל | צילום: לורי דמרט

עם זאת, אגדות אורבניות ויצירות ששיקפו את התרבות הפופולרית, כמו סרט הפעולה "הטרמפיסט" משנת 1984, ניפחו את הסכנות לממדים לא ריאליים. קשה שלא לחוש בפרדוקס. דווקא בעידן האינטרנט, כשהנוסעים יכולים לתאם לעצמם טרמפים מתחנה לתחנה בלי להתאמץ, דווקא בעידן הטלפון הנייד ומערכות הניתוב הלווייני, שבאמצעותם קל יותר לאדם לאותת על מקום הימצאו ולבקש עזרה בעת הצורך, דווקא בעידן הזה שולי הדרכים שוממים, ולנהגים נותר רק הרדיו כשותף לנסיעה.

את האשם אפשר כנראה לתלות פחות בפחד מפני שוד או רצח ויותר בפחד מפני תקשורת בלתי אמצעית עם זרים. מי שנזנח בימינו לצד הדרך חש שהוא חי בעידן של ניכור ובדידות ההולכים ומחמירים. אחרי חצי יום של התעלמות מכיוון האספלט לא נותר לו אלא לחפש אשמים.

תרבות הצריכה צצה כחשודה בולטת. נדמה שהצליחה לדחוס את רובנו אל תוך תיבות מצומצמות ואטומות שבתוכן אפשר לחוות אושר רק באמצעות חפצי מותרות. האדם הפוסט־מודרני העירוני פותח לפעמים דלת לקבל מכר, אבל לרוב בתוך עצמו הוא נסגר. כתוצאה מכך נעשה העיסוק בטרמפים למעין אקט חתרני שנועד להביע עמדה.

"מטרת מסעי", כתב מבקר המוזיקה האמריקאי אלייז'ה ואלד לאחר שחצה את ארצו בטרמפים, "מלבד ליהנות ולנסות לתת מושג על החיים המודרניים בדרכים, היתה לנגוד את הפרנויה הסובבת את כולנו ולהזכיר לקוראַי שהעולם נותר בטוח וידידותי הרבה יותר ממה שאפשר להסיק מהעיתונים או מן החדשות בטלוויזיה". בעקבות התערבות עם ידיד חצה הקומיקאי והיוצר הבריטי טוני הוקס את אירלנד בטרמפים בעודו נושא איתו מקרר. הפואנטה הוכחה: זה עדיין עובד.

הטרמפ היה גם בית ספר
את ידי שלי לא פשטתי לצד הכביש כדי להוכיח משהו. חמש שנותי כטרמפיסט נבעו משילוב מנצח של תאוות נדודים וכיס ריק. עד מהרה, ולא ברור מה הביצה ומה התרנגולת, נעשה העיסוק בטרמפים מאמצעי תחבורה זול לאתגר, לספורט ולתמצית המסע עצמו. הטרמפ היה גם רעי למסע: אם חשתי בודד בעיר זרה, כל שהייתי צריך לעשות הוא לצאת אל שוליה חמוש בשלט שבו כתובה בשפת המקום המילה "הרחק". כעבור לילה של שיחות מאלפות, של כוסות קפה בתחנות דלק נידחות ושל תוכניות רדיו משוגעות הייתי מוצא את עצמי בצדה האחר של היבשת, מוכן לסיבוב נוסף.

הטרמפ היה לי גם בית ספר. למדתי שחסרי האמצעים נדיבים יותר מבעלי הממון. רבות מהמכוניות שעצרו לצדי היו מצוידות בשתי דלתות בלבד, וכדי לדחוס לתוכן נוסע, תרמיל וגיטרה היה צורך להטות קדימה את אחד ממושביהן הקדמיים. אבל עצרו לי גם כלי רכב אחרים: מכוניות פאר משוכללות, משאיות אדירות ממדים ואפילו רכב מסחרי שנשא כדור פורח מקופל. המשטרה הספרדית לא היתה היחידה שסייעה לי להתנייע, גם שוטרים בלגים וגרמנים נשאו אותי מכאן לשם, ונהגי מוניות הראו נחמדות לא פחותה.

למדתי שהנתינה בטרמפ אינה חד־צדדית. על הטרמפיסט להיות קשוב לנהג, לשמש לו פסיכולוג בגרוש והיסטוריון בגרוש וחצי של תולדות העם היהודי וארץ־ישראל (או כל נכס אינטלקטואלי אחר שהוא נושא עימו). לעתים עליו גם להציע לשלם עבור הדלק. למדתי גם משהו על האיזון שבחיים: אם ממתינים חצי יממה לצד הדרך ואיש אינו עוצר, שומה שהטרמפ שיתקבל לבסוף יהיה פלאי. הוא יציע לך נסיעה היישר אל היעד בחברת אדם מרתק, ומי יודע איזו ידידות תתפתח בעקבותיו.

נאלצתי להכיר בכך שעיסוקי בטרמפ כגבר באירופה ובאמריקה אינו נועז או מרשים עד כדי כך. פגשתי נשים שנסעו לבדן בכל רחבי רוסיה וארצות הברית. אם חוו חוויות לא נעימות, הן לא סיפרו לי על אודותן. פגשתי טרמפיסטים שנסעו במקומות כמו איראן, לוב וטג'יקיסטן, אחד מהם טייל לכל אורך החוף המערבי של יבשת אפריקה. הוא עבר באזורי מלחמה אכזריים בסיירה ליאון ובליבריה, עד שלבסוף נתקע בלי הסעה דווקא בניגריה שוקקת האדם, ושם סב על עקבותיו.

מאלה ומניסיוני למדתי שהפחד גדול לעתים מן המציאות. אם אפשר לזקור אצבע בלבה של עיר קשוחה כמו גלזגו או ממפיס ולמצוא מיד חבר, הרי שיש בערים האלה יופי נסתר שאפילו לא מתאמץ להסתתר יותר מדי. אם אפשר לעמוד רגע אחד בערבות לפלנד או במדבריות אריזונה וברגע הבא להילקח אל נופים אחרים, אל מיטה מוצעת בחדר אורחים ואל שיחה של גילוי הדדי סביב בקבוק וויסקי פתוח, נראה שהעולם הוא לא מקום רע כל כך, ונראה שכדאי לשמר אותו ככזה.