• מפת טנזניה » לשונות של אש נשלחו אל בין יריעות הברזנט הענקיות, והכדור עצום הממדים התנפח. הזריחה האפריקאית רק החלה, שעה מצוינת להמראה בכדור פורח מעל למישורי סרנגטי. בלילה כבר שמענו את הקולות – קונצרט של מאות אלפי גנו, נביחות זברות וצחקוקי צבועים היסטריים. הנדידה כבר כאן, היא הגיעה, היא סביבנו, ואנחנו עומדים לחזות בה, מהשמים. שוב ושוב חוזר על עצמו המסע האדיר במישורי מזרח אפריקה. מאות אלפי בעלי חיים דוהרים, שועטים או פוסעים בעצלתיים, ופני כולם פעם אל משטחי העשב המתחדשים בסרנגטי (Serengeti) שבצפון טנזניה ופעם אל מסאי מרה (Masai Mara) שבדרום־מערב קניה, שמורות טבע מהגדולות בעולם. המישורים הם אותם המישורים, רק גבול מדיני מחלק לשתי יחידות את ארץ המסאים, החיים כאן בצד עדרי חיות הבר עם עדרי הבקר שלהם, מבלי לפגוע ולהשמיד את הבר; לא בשל חוקי השמורות אלא כחלק מדתם וממסורתם. הסוואנה האפריקאית היא שריד למישורי העשב שכיסו בעבר גם את הערבה הגדולה של אמריקה הצפונית, את ערבות אסיה ונופים דומים באמריקה הדרומית, הודו ואוסטרליה. במרבית מישורים אלה חיו עדרי ענק של פרסתנים שונים וטורפיהם. באמריקה הצפונית ובמקומות נוספים נעלמו מישורים טבעיים אלה, עם כל שפע החי שבהם, מתחת לשדות מעובדים של חיטה, תירס וכותנה. מישורי סרנגטי ומסאי מרה הם המישורים הלא פגועים האחרונים בעולם, שעדיין מתקיימת בהם אוכלוסיית חיות בר וצומח על כל מרכיביה הטבעיים.
נקמת העלים העשבוניים צמחייה זו מתרבה ומתפשטת על ידי קני שורש תת־קרקעיים, ולכן רמיסתה על ידי העדרים ורעייתם שם אינן מכלות אותה עד תום. העשבייה הדשנה, שכולם שולחים בה פה ושיניים, נלחמת את מלחמתה. כדי לשרוד מול מיליוני הלסתות הרעבות, "נוקמים" העלים העשבוניים ושוחקים את שיניהם של הניזונים מהם, בעזרת גבישי צורן המצויים בהם (אגב, זאת גם הסיבה לכך שאנו נחתכים מעלי דשא כמו מסכין). האנטילופות, בתהליך האבולוציה הארוך שלהן, "התחכמו" לו לעשב ואיבדו את שיניהן בקדמת הלסת העליונה. הן קוטמות את העשב כלפי משטח קרני דמוי סדן, שהוא החלק העליון של פיהן, ומעבירות את המזון לקיבה משוכללת, בעלת מדורי תסיסה ומיצוי בתהליך העלאת הגרה. כך מצמצמות האנטילופות את שחיקת שיניהן היקרות, שלא כמו פילים, המתים ברעב לאחר ששיניהם נשחקו עד תום. האנטילופות גם "מפצות" את הסוואנה על העשב שהן לוקחות: גלליהן מזבלים את האדמה ומסייעים לצמיחת העשבייה. בנוסף, חלק מזרעי הצמחים שהאנטילופות אכלו מופרש בגללים שלהן ונובט מתוכם, ובדרך זו הוא גם נפוץ למרחקים כשהעדר ממשיך בנדידתו. במישורי העשב מתרחשת מחזוריות של לבלוב, צמיחה והתייבשות, לפי תקופות היובש והגשמים. בעלי החיים אינם יכולים להישאר במקומות שמתרוקנים ממזון, והם יוצאים לחפש אותו בנדידה המתרחשת בקביעות לפי עונות השנה. באנטילופות הנודדות בולט במיוחד הגנו שחור הזנב, הנראה כחיה פרהיסטורית מציורי המערות הקדומים. בנדידה מתקבץ הגנו בעדרים אינסופיים, החוצים את המישורים במסלול מתפתל שאורכו יותר מ־400 קילומטרים. במעקב שנערך בשנות השבעים ממטוס קל, נספרו 1,300,000 גנו ומאות אלפי זברות וצבאים. נחש מנוקד ונשר מבוהל
בעונה היבשה נמצאים העדרים במישורי מסאי מרה, אז מכוסה השטח בעשבייה מזינה, שצמחה לאחר עונת הגשמים הקיצית. לקראת עונת הגשמים הבאה נודדים העדרים דרומה, אל סרנגטי, שם צומח שפע העשב לאחר גשמי החורף. העדרים שוהים בסרנגטי עד סוף מאי, אז מתרכזים בעלי החיים לעדרי ענק, הכוללים זכרים, נקבות וצעירים, ומתחילים בדרך חזרה, לכיוון מסאי מרה. בשורות מסודרות ובנתיבים קבועים – ההופכים לתעלות שנראות כרשת של שבילים, לאחר שנכבשו במאות אלפי פרסות – מתקדמים העדרים במסלולים מסורתיים שלא השתנו אלפי שנים. ההזדווגות מתרחשת תוך כדי הנדידה, בחודשים אפריל ומאי. כשהעדר מגיע למשטחי עשב טובים, נעצרת הנדידה זמנית, הזכרים הטריטוריאליים נלחמים בעוז ויוצרים סביבם הרמונות של עשרות נקבות. השטח נראה כמנוקד בקבוצות־קבוצות של עדרים קטנים, שזכר גדול מקיף אותם. הוא מחזר ומזדווג עם הנקבות, ומיד מתפנה למרדף אחרי זכר שהתקרב מדי לשטחו. בתקופה זו הזכרים אגרסיביים, ולא יהססו לתקוף אפילו טורפים שיתקרבו להרמון. לפעמים הם מצליחים להניסם. הנקבות הנרדפות מחוץ לטריטוריות הקטנות בורחות אל הזכרים, שם הן מוגנות יותר, אך זכרים רבים מאבדים את כוחם, ובהתעקשותם להישאר בטריטוריה מול טורפים חזקים או מאורגנים, כלהקת צבועים או לביאות, הם ניצודים לבסוף. עדר הגנו ממשיך לנדוד בקבוצות, במעין "טריטוריות נודדות", למישורים המתאימים הבאים, עד שלבסוף הם מתלכדים למסה אדירה של בעלי חיים. אימפריית החושים בשונה ממה שהתרגלנו לראות בסרטי הטבע, הנדידה אינה בדהרה פראית חסרת מעצורים. ברוב המקרים, צילומים יפים אלה הם תיעוד של מנוסה מטורף או מצלם. הנדידה רגועה בדרך כלל, ובעצם היא אורח החיים השגרתי של העדרים, ולא אירוע יוצא דופן. גם הרושם שהחיות נמצאות בפחד מתמיד מטורף או מצרה אינו נכון. המספר העצום של הגנו, הזברות והאנטילופות ממינים שונים, שיתוף הפעולה בין בעלי החיים והשמירה ההדדית מקשים מאוד את החיים על הטורפים, המעטים במספרם יחסית לאוכלי העשב.
אבל לא הכל רגוע בסוואנה האפריקאית. במקווי המים אורבים לעדרים התנינים. יש ביצות ובריכות מים שבהן ממתינים התנינים במשך חודשים ארוכים, בצום מוחלט כמעט, למעבר העדרים, אז הם צדים כמה מפרטי הגנו הבאים להרוות את צמאונם. הגנו נאספים ליד מקווה המים, אך פוחדים לגשת לשפת המקווה בגלל התנינים. נוצרת צפיפות, מאות גנו המחכים בתור למים דוחפים את אלה הנמצאים בסמוך למקווה, והתנינים משיגים את הקורבנות הראשונים. התנינים ממלאים את קיבותיהם עד להתפקע בבשר שאמור לספק את צורכיהם לחודשים הקרובים, עד שיגיעו עדרי הגנו במסלול חזרה. תנינים מאיימים על הגנו גם בעת חציית נהר המרה (Mara), המתפתל בין קניה לטנזניה. חציית הנהר היא מחזה מדהים: עדרי גנו מזנקים למים מגדות הנהר, לעיתים מגובה רב, וחוצים בשחייה מהירה את הזרם החזק. החלשים טובעים ומספקים מזון לאוכלי הנבלות לאורך הנהר. בנהר המרה ראיתי קבוצת נשרים עומדת על פגר שנתקע על סלע באמצע המים. אחד מהם אכל מקרביו של הגנו, שנמצאו עמוק בתוך הנהר. מדי פעם הוציא הנשר את ראשו מחוץ למים, כמו צוללן. גם האריה, הצבוע והתן אינם בעלי חיים נודדים, והם מחכים לעדרים שיעברו בשטחם, אז הם צדים את החלשים, החולים והמאחרים בדרך. כשהגנו עוזבים את שטחן של להקות האריות, נגמרת החגיגה של מלכי החיות, והם חוזרים לימים קשים של צום ועבודה מאומצת להשגת מזון. כך קורה גם בלהקות הצבועים הנקודים. האריות והצבועים אמנם יכולים לרדוף אחרי הגנו מחוץ לשטחם, אך אז הם פולשים לשטחים של להקות זרות ומסתבכים בקרבות עזים, העשויים להסתיים במוות.
מעגל החיים האפריקאי בתקופת הנדידה יש שפע של מזון, והטורפים משאירים חלק גדול ממנו בשטח. בגלל השפע, הטורפים גם תוקפניים פחות, וכבר נצפו אריות, צבועים ותנים האוכלים יחדיו פגר של בופאלו. הנשרים הם לא תמיד האחרונים שמגיעים אל הפגר. לרוב הם דווקא אלה שמגלים אותו, בזכות ראייתם המצוינת מגובה רב. התקבצותם של נשרים סביב ברדלס שזה עתה הכניע את טרפו מושכת למקום טורפים אחרים. הברדלסים אינם מסכנים את הפרטים הבוגרים שבעדרי הזברות והגנו. הם יעדיפו עופרים ועגלים ובעיקר צבאי תומסון, הנודדים גם הם.
כאשר מסיימים הטורפים את ארוחתם, מתנפלים על השאריות אוכלי הנבלות, המותאמים היטב למשימה. נשרים ממינים שונים עטים על השאריות, עד שלבסוף נותרים בשטח רק השלד, הגולגולת והקרניים. גם לקרניים יש תפקיד בשרשרת המזון: עש הקרניים מטיל עליהן את ביציו, ולאחר שהזחלים בוקעים, הם ניזונים מהחלבון הקשה של הקרן. שאריותיה האחרונות מתפרקות למינרלים, הנספגים באדמה שעליה צומחת הסוואנה שוב. בעלי החיים מפיצים בעת הנדידה את זרעי הצמחים שהם אוכלים, הם זורעים ומדשנים בגלליהם את הסוואנה, אוכלים את פריה ומספקים מזון גם לכל הטורפים הנקרים בדרכם. זהו מעגל החיים האפריקאי, במישורים שבהם התחילו את צעדיהם בני האדם הראשונים. הסוואנה האפריקאית לא נהרסה, ורק כאן עוד אפשר לראות את העולם כמעט כפי שנברא, כי ה"קִדמה" טרם הגיעה לכאן. עדיין לא זרעו חיטה בכל המישורים. |
