טיסה בחלל כנסיעה ארוכה

בריטניה בחלון אחד
"ההמראה היא הרגע המפחיד ביותר בטיסה של מעבורת חלל, ואין מכשיר הדמייה שמעביר את התחושה שחווים בפועל. התחושה שונה מכל חוויה אחרת. הגוף רועד והרעש כל כך חזק שהוא חודר דרך הקסדה. מרוב רעידות קשה לראות את לוחות המכוונים בתא הטייס. לאחר כדקה וחצי, כשהמעבורת חוצה את החלק הדחוס של האטמוספירה, הרעש והרעידות נעלמים והטיסה הופכת לשקטה יותר. במהלך חצי הדקה הראשונה של ההמראה עולה מהירות הטיסה בהדרגה (כדי להישאר במסלול סביב כדור הארץ יש לנוע במהירות של 26,000 קילומטרים בשעה) והגוף מרגיש כבד יותר ויותר, עד שהוא שוקל פי שלושה מהמשקל הרגיל. במצב כזה אין טעם לנסות להזיז את הזרועות והראש. במהלך ההמראה לא רואים הרבה, המבט מופנה כלפי מעלה. רק לקראת הסוף, כשהמעבורת הפוכה, אבל מאוזנת רואים את כדור הארץ מהחלון הקדמי, הפוך כמובן. זווית הראייה מתיישרת כשהמעבורת מתייצבת במסלול. כשמסתכלים על כדור הארץ מגובה של 300 קילומטרים ברור לך שאתה מאוד גבוה, גבוה יותר מכל מטוס שהוא. אתה מסתכל למטה, דרך החלון, ורואה את כל בריטניה, או רבע מארצות הברית, או חצי מאוסטרליה. צריך רק להעביר את המבט מצידו האחד של החלון לצידו השני.
"במרבית המקרים קשה לראות היכן מתחילה ארץ אחת והיכן היא נגמרת. אפשר להבחין בגבולות אם ארצות שונות מעבדות את האדמה באופן שונה. הדבר ניכר במרקם ובהבדלי הצבעים. קל, למשל, להבחין בישראל בגלל ההבדל בין שיטות החקלאות בשטחה לבין שיטות העיבוד במדינות המקיפות אותה. בגבול עם מצרים ניתן להבחין בגלל השטחים המעובדים בצד הישראלי אל מול שטחי מרעה בצד המצרי. הדבר נכון גם לגבי הגבול בין קליפורניה למכסיקו ולגבי אזורים מסוימים באפריקה. אך באזורים נרחבים אינך יכול להבחין בגבולות בכלל. מלמעלה אפשר לראות גם גופי מים גדולים כמו ים המלח והנילוס, רואים את ההבדל בין המדבר המצרי לאיזור הנילוס הפורה. החומה הסינית, לעומת זאת, נבלעת בנוף ההררי, וושינגטון מסתתרת מתחת לערפל.
"בהתחלה קשה מאוד להבחין בפרטים, מאחר שמעולם לא היית כל כך גבוה, ומעולם לא ראית מדינה מפרספקטיבה כזו. אבל אחרי זמן מה, כשאתה עובר מעל אותו מקום בכל יום, העין כבר יודעת מה לחפש ואפשר לגלות יותר פרטים. כל יום משתפרים. הרוסים, שנשארים בחלל במשך תקופות ארוכות, הם המומחים הגדולים ביותר ויודעים לזהות פרטים רבים".

נקודת הכובד
ההתבוננות בכדור הארץ, הן בצד של היום והן בצד של הלילה, ריתקה את או'קונור במהלך טיסותיו במעבורת החלל, וזה היה עיקר עיסוקו בשעות הפנאי. "זהו מראה מיוחד במינו, שלעולם לא אוכל לראות אותו מכל מקום אחר על פני כדור הארץ, גם לא ממטוס כלשהו. אמנם אפשר לראות גם כוכבים, אבל המראה דומה למה שניתן לראות בלילה בהיר במדבר. הוא אינו מרשים במיוחד, וחבל לבזבז את הזמן בהסתכלות בדברים שאתה יכול לראות על פני כדור הארץ". מטיסתו השנייה במעבורת חזר או'קונור עם אלפיים תמונות שצילם דרך חלון המעבורת.
במשימה הראשונה שימש או'קונור כטייס. היה עליו לבצע כמאתיים תימרונים בגבהים שונים. הוא גם עזר לאסטרונאוטים שצעדו בחלל לבצע את משימתם והיה אחראי על תחזוקת הציוד במעבורת. המשימה השנייה היתה בעלת אופי מדעי – לבדוק את ההשפעות הפיסיולוגיות של השהייה בחלל על פעולות הגוף. או'קונור היה מפקד הטיסה, והשתתף במהלכה בעשרים ניסויים.
"לאחר ההמראה מורידים את החליפה ומסתובבים עם חולצה קצרה. רוב הזמן הלחץ והרכב החומרים במעבורת דומים לאלה של האטמוספירה. ההבדל היחיד הוא שאין כוח כובד. אתה פשוט צף בחלל. התחושה היא מיוחדת במינה, יוצאת דופן וקשה להסבר. דבר דומה חווים רק לזמן קצר כשנוסעים במכונית במהירות גבוהה ועולים על גבעה. מעט אחרי הפיסגה מרגישים, במשך שנייה, שהבטן עולה למעלה והגוף קל. זו אותה תחושה, אך למשך זמן ארוך. כל האיברים רוצים לעלות למעלה ומרגישים כמו בזמן שצפים. התחושה היא של כיף, אבל לוקח כמה ימים להתרגל אליה. במצב של חוסר משקל, הזזה מרובה של הראש גורמת לסחרחורת ולבחילה. כל הנוזלים בגוף כאילו עולים למעלה, מהרגליים למותניים, והראש תופח. זה כמו לעמוד על הראש כמה דקות.
"כדי לנוע ממקום למקום צריך לדחוף את הגוף בעדינות באמצעות עצם קרוב. צריך לדחוף במרכז הכובד של הגוף, אחרת עפים לכל הכיוונים. מהי נקודת הכובד של הגוף לא ניתן ללמוד בתיאוריה אלא נדרשת ההתנסות בפועל, בחלל. אפשר להבחין מיהם אסטרונאוטים חדשים בטיסה, כי הם תמיד עפים לכל הכיוונים, ורוב הזמן נראים כמו עכבישים". את חליפות האסטרונאוט חוזרים אנשי הצוות ללבוש רק לקראת הנחיתה, למקרה חירום. למשל, תקלה שתגרום לירידת לחץ האוויר.
למזלו של או'קונור, הוא לא נאלץ להתמודד עם מצבי חירום בחלל, אם כי בטיסתו השנייה היה חשש לכך. "כשהיינו במסלול הבחנו לפתע שחתיכת חומר מבודד השתחררה מהדלת. פחדנו שהדלת לא תיסגר היטב, הרכב יאבד את שיווי משקלו ויישרף במהלך הכניסה לאטמוספירה, ואנחנו איתו. התכנית היתה שאם הדלת לא תיסגר, יישלח צוות לחתוך את החתיכה שהשתחררה, אך כשסגרנו את הדלת התרסקה פיסת המבודד כליל והדלת נסגרה באופן הרמטי".

כך רואה אלוהים
או'קונור ממשיך להיות שותף לפיתוחים בחקר החלל, במסגרת עבודתו האדמיניסטרטיבית בפרויקט מעבורת החלל. נאס"א מתכננת כעת לבנות תחנת חלל אמריקנית שתעבוד בשיתוף ובצמוד לתחנת החלל הרוסית "מיר", שבה שוהה זה שמונה חודשים קוסמונאוט רוסי, המתעתד להישאר בה שנה וחצי. מעבורת החלל, אומר או'קונור, תיקח חלק פעיל בפרויקט ומייעדים אותה להעברת המדענים הלוך ושוב מתחנת החלל לכדור הארץ. הוא אינו מצטער על כך שלא ישתתף בפרויקט כאסטרונאוט פעיל. "הייתי יכול לעשות זאת, לו רציתי. אין הגבלה של מספר הפעמים שאסטרונאוט יכול לטוס לחלל. ג'ון יאנג, למשל, טס שש פעמים: פעמיים על "ג'ימיני", פעמיים על "אפולו", כולל הליכה על הירח, ופעמיים על מעבורת החלל. הוא האסטרונאוט המנוסה ביותר בארצות הברית. יש לנו כמה אסטרונאוטים שטסו ארבע משימות וכמה שטסו שלוש, וקבוצה נכבדה שטסה פעמיים, כמוני. השאלה היא כמה זמן אתה רוצה לבצע את העבודה הזו. הייתי אסטרונאוט במשך 11 שנים והייתי אמור להשתתף בשלוש טיסות, אחת מהן בוטלה בגלל התאונה של ה"צ'אלנג'ר" ב-1986. יכולתי להישאר זמן ארוך יותר ואולי להשתתף במשימה נוספת, אבל אין לי עניין יותר באימונים שצריך לעבור לשם כך, הם נוטים לחזור על עצמם. אחרי שתי המשימות הרגשתי שאני רוצה לעשות דברים חדשים.
"הטיסה לחלל אמנם לא שינתה את חיי, אך גרמה לי לשינוי עמדות. מגובה של 300 קילומטרים קשה להבין מדוע עמים נלחמים זה בזה בגלל סכסוכי גבולות. איזור הבלקן, למשל, נראה כמו מדינה אחת. מגובה כזה רואים גם עד כמה דקה היא מעטפת האטמוספירה וכיצד בקלות היא עלולה להיפגע ולהיעלם. הגובה הזה בהחלט מעניק היבט רוחני לטיסה. במשך כמה ימים בחייך, אתה זוכה לפרספקטיבה אלוהית על כדור הארץ".