"דבושקה, דבושקה", (ילדה ברוסית) הם קראו מכל פינה. "דבאי (קדימה / בואי ברוסית). תקסי? דבאי". 5 וחצי בבוקר. שדה התעופה בבישקק, קירגיזסטן. כל אחת עם תיק ששוקל 20 קילו, אולי קצת יותר. עלינו על מרשוטקה, אחת מהן. הנהג היה מופתע מהמשקל. דבושקה דבושקה, שמענו מאחורי הגב. כמה אנרגיות יש להם בשעה הזאת. רציתי רק להניח את הראש, לעצום עיניים. דבושקה דבושקה, אל תקרא לי דבושקה חבר.
יצאנו לדרך, האוויר היה קריר, בשולי הדרך עמדו עצי צפצפה גבוהים במיוחד. באופק – פסגות מושלגות. פסגות שילוו אותנו לכל אורך הטיול. "80 אחוז פה – הרים", חייך אלינו הנהג מבעד למראה, חושף שתי שיני זהב. לכולם פה יש שיני זהב, הטיפול הכי זול, הכי פשוט בשביל לא להתמודד עם החורים."איך אצלכם? גם אצלכם יש הרים?".
"אצלנו יש מדבר". "שמש?". "הרבה שמש". הוא חייך שוב, מרוצה. "good".
את הטיול לקירגיזסטן התחלנו מוקדם בבוקר בבישקק, עיר הבירה. היינו התיירים היחידים בעיר. העיר שונה משאר המדינה והתושבים אינם דוברים אנגלית, רק רוסית. הם גם לא מבינים שאתה לא מבין (או שהם מכחישים) ומטיחים בך רוסית. בשלב מסויים הטחנו בחזרה עברית, לא ברור בדיוק איך, אבל בסוף הבנו אחד את השני. יש להם כוונה עצומה לעזור לך, לנסות להבין מה אתה רוצה ולסייע. את הטיול שלנו התחלנו בסוף מאי, קצת מוקדם לעונה, תחילת הרמדאן, חששנו שלא נמצא אוכל, אבל העם הקירגיזי לא מקפיד יותר מדי, לפחות במקומות שאנחנו היינו בהם.
דוכנים באוש בזאר בבישקק | הצילומים בכתבה: אביגיל בוקובזה
בעברה הייתה קירגיזסטן חלק מברית המועצות והפכה למדינה עצמאית באוגוסט 1991. ההשפעות ניכרות בשפה, בלבוש, בפסלים של לנין שנמצאים בכל מקום. צעירים רבים רוצים לעזוב את המדינה ולעבור לארץ ההזדמנויות, ארץ החלומות והאפשרויות – רוסיה.
התחנה הראשונה שלנו – Kochkor, כפר חביב שממנו יוצאים מספר טיולים. התארחנו ב-happy hostel, שמנוהל בידי האישה המקסימה ג'ידה באה, שהעירה אותנו בלי רחמים לארוחת בוקר.
המארחת שלנו בהוסטל שבכפר Kochkor
שני המסלולים המרכזיים משם הם קול אוקוק וסון קול (קול פירושו אגם בקירגיזית). אנחנו בחרנו בקול אוקוק (kyol-ukyok), פחות פופולרי אבל אינטימי יותר. בגלל שהגענו קצת מוקדם לעונה גשם תפס אותנו בדרך, אבל זאת הייתה חוויה והטבע היה בשיא הפריחה. הצבעים התחלפו לאורך הדרך.
קול אוקוק. המסלול לאגם פחות פופולרי אבל יותר אינטימי
את ההלוך עשינו על גבי סוסים. זה יכול לבלבל, בלי להסס אמרתי לאיינורה, נציגת סוכנות הטיולים shepherd's life (טלפון 996777013747) שאשמח. בשביל מה הגעתי עד לפה אם לא להרגיש קצת נסיכה אבודה במחוזות קירגיזסטן. רגע אחרי שעליתי על הסוס הוא חתך בריצה לכיוון ההפוך (לבית שלו – הגיוני לגמרי). אחרי שהמדריך הגיע לנזוף בו הוא המשיך בשלו, נעצר כל עשרה מטרים בחיפוש אחר עשבים שוטים לנשנש. בינתיים שאר הסוסים דהרו קדימה, נעלמים מהעין. צריך לקחת בחשבון שלוקח זמן להתרגל לרכיבה ממושכת, פגשנו כמה מטיילים שטיילו ימים רצופים על סוסים והתחרטו על כך.
לפעמים לוקח זמן להתרגל לרכיבה ממושכת
היינו לבד באגם (בעונה בדרך כלל יש פה מספר יורטים), לקראת השקיעה עשינו סיבוב ופגשנו שלושה דייגים שיכורים עם ערימת בקבוקי וודקה ריקים לצידם, הם הבטיחו לנשים שלהם שיחזרו עם דגים הביתה. וודקה? וודקה? הציעו, תוך ניסיון לא מוצלח לסדר את הרשת שהסתבכה, כל אחד בתורו. הם היו משעשעים במיוחד, ולא הפסיקו לדבר איתנו בקירגיזית על אף שלא הבנו מילה. הם הזמינו אותנו לארוחת ערב, עם דגים (שסירבו להיתפס… אין פלא, הרשת הייתה קרועה…).
חושך התחיל לרדת, כל הסוסים, היאקים השחורים והפרות נעלמו. לאן הם הלכו, שאלתי את החברים החדשים. הם הצביעו להרים, לפסגות המושלגות שהאירו בחשכה. "דבאי". הם קיפלו את הציוד והתקדמו לעבר אוהל הסיירים הקטן שלהם, תוך שהם מצחקקים. זהו, נגמר יום העבודה. הלוואי גם עלי ימי עבודה כאלו. תהיתי מה הנשים שלהן יגידו אחרי ההצלחה המרשימה בתפיסת הדגים, אך נראה שהדבר לא הטריד אותם במיוחד.
אחד הדייגים בקול אוקוק
אחרי קוצ'קור המשכנו לכיוון איסיק-קול (Issyk kul), הכי קרוב לים שיש להם פה: חול, שמש, מים כחולים ובאופק, כמו תמיד, פסגות מושלגות. פירוש השם Issyk kul הוא "אגם חם", זהו אחד האגמים העמוקים בעולם והוא מכונה כך בגלל שאינו קופא לעולם. בתוך האגם יש נביעות חמות.
בדרך עצרנו בכפר Tosor בגסטהאוס Shanson, כמה עשרות מטרים מהאגם. מסביב לאיסיק-קול ישנם מספר כפרים חביבים שניתן לעצור בהם ולמצוא גסטהוסים. משם המשכנו להצפין ל-Karakol (כדאי לוודא עם הנהג את המיקום, היות שיש מספר מקומות במדינה שנקראים כך), העיירה הכי מתוירת בקירגיזסטן. פה לראשונה פגשנו באנגלית.
איסיק קול, "האגם החם", שבתוכו יש נביעות חמות
משרד טיולים נפוץ במדינה, שניתן להיעזר בו הוא CBT. כמעט בכל כפר שיוצאים ממנו טיולים ניתן למצוא אותו. לפעמים ישנם משרדים נוספים, שמציעים מחירים זולים יותר. מקרקול יש מספר אופציות למסלולים (המרכזיים – Ala-kul, Altyn Arashan,Jeti-Oguz) ומעיינות חמים. אנחנו בחרנו בארטין ארשן (האולוקוק היה סגור בגלל השלג). התחלנו את המסלול יחסית מאוחר, אחרי מספר שעות של הליכה התחיל טיפטוף של גשם שנהפך מהר מאוד למבול עם ברד. בדיוק בשלב הזה התחילה עלייה שסירבה להיגמר, הוצאנו את הציוד גשם שלנו שהתברר כלא יעיל. אל היורטים בסוף המסלול הגענו סחוטים לגמרי. אבל הבריכות החמות פיצו על הכל.
הנוף במסלול ארטין ארשן
אחרי קרקול נסענו לכפר kuzul-tuu, שמתמחה בבניית יורטים ובעבודה עם לבד. הכפר נמצא חצי שעה ברכב מאגם מלוח (לא כמו ים המלח, אבל בכל זאת מלוח.). התארחנו שם אצל משפחה מקסימה שעשתה לנו סיור בגינת ירק שלהם ובמתחם נגרות בו בונים את היורטים. מסתבר שהם מוכרים יורטים גם לחו"ל – מחירו של כל יורט הוא אלף דולר. עושה רושם שמדובר בכפר יחסית אמיד.
ג'סמין, ילדה מהמשפחה שאצלה התארחנו
חזרנו לבישקק כדי להדרים לאוש (Osh), נסיעה של 12 שעות (יש גם טיסות פנים ב-30 דולר למי שרוצה לחסוך את הנסיעה). צריך לקחת בחשבון שלפעמים לוקח זמן למצוא שותפים לנסיעה, הרכבים לא יוצאים אם הם לא מלאים, ואם כן – כל נוסע משלם יותר. התלבטנו אם לטוס או לנסוע ברכב, בסוף בחרנו באופצייה השנייה והיה שווה את זה. הנוף שובה: הרים עצומים, סוסים וכפריים נודדים עם האוהל האופייני על פני המרחבים העצומים. שלג, ירוק, הרים בגווני אדום-חום. אין מילים.
אוש
אוש מייצגת את קירגיזסטן טוב יותר – עממית וצבעונית יותר מאחותה בישקק. המקום המרכזי בעיר הוא הבאזר. אבטיחים, תותי שדה ודובדבנים גדולים, המון מבחר וצבע של פירות שחלקם מגיעים מאוזבקיסטן. הבזאר מחולק לאגפים, ישנו החלק של הפירות, אחר כך הבגדים. אם תתעמקו יותר תוכלו למצוא מתחם של מכירת תכשיטים, כאן השולטות הן הנשים האוזבקיות עם הגבה המחוברת. ישנו אף אגף של נפחים.
במקום אחר בעיר ישנו שוק בעלי חיים המתקיים כל יום ראשון מוקדם מאוד בבוקר. גם לפה מגיעים מוכרים אוזבקים, בגלל הקרבה לגבול. במרכז העיר ניצב הר סולימאן שאליו ניתן לעלות. כאן ניתן לפגוש הרבה מקומיים, גם בשעות הערב. באוש שהינו בגסטהוס נעים בשם Biy oder.
אחרי אוש הדרמנו לכפר קולדוק. למרות שהכפר לא מופיע במפה (לפחות לא בזמן שטיילנו שם), הנהגים ידעו על איזה כפר מדובר. הנסיעה אורכת בערך שעתיים וחצי. מהכפר ישנה הליכה יפה מאוד של שעתיים וחצי לאגם יפהפה, שהמקומיים מאמינים שיש לו סגולות מיוחדות. אפשר לחפש רכב מקומי שיסכים להסיע תמורת תשלום (לא לסמוך על זה, הכפר קטן מאוד). באגם פגשנו שתי משפחות שחיות שם בקיץ ביורטים, בזמן שההורים בעבודה בבישקק, הסבא והסבתא עושים קייטנת קיץ לילדים.
אגם באזור הכפר קולדוק, המקומיים מייחסים לו סגולות מיוחדות
בזמן שהקמנו את האוהל הגיע מקומי שיכור, נאחז בשתי נכדותיו בשביל לשמור על שיווי משקל. "דבאי, צ'אי". הוא צחק. "בערב שותים, ביום עובדים. אלו החיים". הוא לא הותיר לנו הרבה ברירות. ביורט היפה שלהם הגישה לנו אישתו חלאב, קומוס (חלב סוסה, המשקה המקומי אליו מייחסים תכונות מרפא) וכפיר, מין יוגורט, תוך שהיא נוזפת בבעלה.
חליבת סוסה. קומוס, חלב סוסות, הוא משקה מקומי פופולרי
הילדים היו חמודים כל כך, מאושרים באגם, עם התרנגולות ההודיות שידועות בקולות המצחיקים שהן משמיעות, עם הסוסים והסבתא שבדיוק יצאה לחלוב.
ילדה על שפת האגם. בזמן שההורים עובדים בבישקק, הילדים מבלים ביורט של סבא וסבתא ליד האגם
סארי מוגול
סארי מוגול (Sarry mogul), התחנה האחרונה. הדרך עוצרת נשימה, הצטערתי על כך שחלק מהדרך כבר היה חשוך ולא ניתן היה לראות את הנופים, רק את הפסגות המושלגות שהאירו מבעד לעלטה. הדרך ארכה זמן ממושך. הנהג עשה הרבה עצירות, פעם לקנות אבטיח, פעם מלון, פעם לומר שלום לחבר של שכן. הרכב בקושי סחב, במיוחד בעליות. לעיתים די קרובות נתקלנו בעדרים שלמים, פרות וסוסים, אדוני הכבישים, שסירבו לזוז לשוליים. אחרי שהורדנו את כל שאר הנוסעים במרשוטקה הגענו בערב סוף סוף לכפר הנידח סארי מוגול. כמה אורות עמומים בקעו מהבתים.
פסגת לנין מתנשאת לגובה של 7,134 מטר ונחשבת יחסית נוחה לטיפוס. אם כי אסון המטפסים הגדול ביותר אירע בה בשנת 1990 כאשר במפולת שלגים נהרגו 44 מטפסים, ביניהם ארבעה ישראלים.
אחרי התלבטות קטנה עם אנשי ה-CBT התחלנו להתקדם ברכב לכיוון אגם Tulpar kol. הרכב נתקע בדרך והתחלנו בהליכה לכיוון פיק לנין. הנופים מרהיבים, הרכס המושלג האדיר שמתנוסס מול העיניים, שפני הסלע לאורך הדרך. בתי הרועים, לפעמים נטושים לפעמים לא. ההרים האדומים המלווים את ההליכה, העוצמה והכוח של הטבע מכים בך.
בדרך לפיק לנין. הרכס האדיר מתנוסס מול העיניים
מהכפר סארי מוגול לאגם ישנה הליכה של 25 קילומטר. באגם ישנם יורטים ספורים שניתן להתארח בהם. אחרי האגם יש כשלוש שעות הליכה נוספות לעבר הפאס הראשון. בסוף החלק המישורי ישנו מעין צוק, תצפית טובה לקניון מרהיב מתחת. אל המסלול יצאנו עם בחור הודי ובחור צרפתי. ההודי הגיע עם שקית ובתוכה בקבוק מים. די מהר הוא חתך בחזרה. הבחור הצרפתי לעומת זאת נעלם מהר באופק. נשארנו לבד, עם שפני הסלע וההרים. בדרך פגשנו שני רועים חביבים על חמורים, שהפצירו בנו לעלות ולהצטרף אליהם למסע.
התמזל מזלנו וביום השני הגיע משפחה לאגם לבנות יורט לעבור אליו לחודשי הקיץ. עזרנו בבניית היורט ועקבנו אחרי שלבי הבנייה.
גלריית צילומים המראים את שלבי הבנייה של היורט (לחצו להגדלה)
את הדרך חזרה עשינו ברגל. בסוף המסלול, קילומטרים ספורים מהכפר, ישנם שברים באדמה כך שאי אפשר לעבור וצריך לעשות עיקוף. מומלץ ללכת עם שביל העפר ולא לחתוך ישר, למרות שמפתה לעשות כך. מרחוק הבחנו בגשר מאולתר שצריך לחצות. הסתכלתי שוב לאחור, להר לנין ולשרשרת ההרים משני צידיו, שומרי הראש שלו.
לא רציתי להיפרד, רציתי להמשיך ללכת וללכת. אולי רק להיפטר מהתיק הכבד. בשטח המישורי, בין שני הרכסים המטריפים האלו – הרי הפמיר, חלקם כבר בשטח טג'יקיסטן, מהעבר האחד, מבהיקים וצחורים, גדולים כל כך. ומהעבר השני, לא פחות מרשימים, ההרים הפראיים של קירגיזסטן. כך עומדים זה מול זה. גורמים לך להרגיש קטן כל כך עם הנוכחות שלהם.
מפת קירגיזסטן: