קטלוניה מוכרת לרוב הישראלים בעיקר בזכות ברצלונה, שהפכה בשנים האחרונות לאחד מיעדי הנסיעות האהובים והפופולריים ביותר, עד שלעיתים נדמה שהיא ממש עיר ואם בישראל (די לראות את כמות האוהדים הישראלים של קבוצת הכדורגל ברסה כדי להבין את גודל החיבור). אבל קטלוניה היא הרבה יותר מברצלונה. היא הרים פראיים יפים עד כאב, חופים מפורצים יפים כמו חלום, ערים עתיקות וכפרים זעירים, תרבות ייחודית וגאווה מקומית, אפילו השורשים היהודים נטועים כאן בחוזקה למרות שעברו יותר מ-500 שנים מאז גירוש ספרד. במהלך שבוע גדוש ומגוון גמאנו קילומטרים רבים לאורכה ורוחבה של קטלוניה, רובם היו בהרים ומיעוטם לאורך החוף. שוב ושוב במהלך אותו שבוע הלב הוצף באהבה, העיניים לא שבעו מהמראות, הריאות התרגלו לנשום אוויר צלול ונקי, הרגלים למדו להכיר שבילים הרריים ורחובות מתפתלים. החלטה לחזור לטייל כאן בעונות שונות ובקצב איטי ורגוע התחזקה עם כל פיתול של הכביש, בכל ירידה לעמק צר וירוק מוקף בהרים אדירים, מול כתמי שלכת באדום, כתום וצהוב שזהרו בלבם של יערות מחטניים ירוקים, בכל לילה במלון כפרי מבודד, בכל מפגש עם אנשים חמים וצחקניים. אהבה ממבט ראשון, שרק הלכה והתחזקה עם כל מבט נוסף.
עמק ארן: טבע שופע ופראי מה אפשר לעשות בעמק ארן: בחורף – סקי ופעילויות שונות בשלג, בשאר עונות השנה – מסלולי הליכה, רפטינג, רכיבה על סוסים, ביקור בפארק ארן (Aran Parc), שבו מטיילים בשבילי עץ בין מתחמים טבעיים ורחבי ידיים בהם נמצאים בעלי חיים שזהו אזור מחייתם הטבעי (תוכלו לראות כאן אפילו דובים!), אתר אינטנרט.
מעבר לגובה המרשים ולטבע השופע, יופיים של הפירנאים הוא בעיקר בפראות שלהם. פסגות מעוגלות ורכות שמתחלפות בפסגות משוננות וטרשיות וחוזר חלילה, ואלה וגם אלה סוגרות על עמקים עמוקים. פה ושם נראה כפר קטן שבתי האבן האפורים שלו עם גגות הצפחה השחורים תלויים בקצה מצוק או על צלע של הר, ולפעמים פזורים בתחתיתו של עמק. אבל מעבר לכך, נראה כאילו יד אדם לא נגעה באזור. כמו שנוצרו ההרים, כך נותרו. עוצמתיים, בעלי נוכחות, נטולי עידון או מצועצעות. מי שמחפש כפרי תיירים מפונפנים עם חנויות מזכרות ומסעדות שמגישות "תפריט בינלאומי", טוב יעשה אם ייסע למקומות אחרים. כאן פרוע ופראי וכמעט ריק מאדם ומהשפעותיו. ועם זאת, יש לציין לטובה את הכבישים ההרריים. נכון שהם צרים (נתיב אחד לכל כיוון, ללא שוליים) ומתפתלים באופן שלעיתים הופך את הקיבה, אבל הם מתוחזקים להפליא, בלי בור, חור או מכשלה כלשהי, עם קווי הפרדה ברורים, כאילו צבעו אותם זה עתה, ומנהרות חצובות בהר במקומות שתלילות ההרים נראתה מוגזמת אפילו עבור סוללי הכבישים המקומיים.
שמורת איגואסטורטס: מים מכל עבר
יש כמה כניסות לשמורה רחבת הידיים, אנחנו נכנסנו אליה מהכפר אספוט (Espot), שבצדה המזרחי. היתרון בכניסה הזאת הוא שבכפר פועל שירות של מוניות-ג'יפים שייקחו אתכם עד אגם מאוריסי היפהפה, מעבר למקום שבו מותר למכוניות פרטיות לנסוע. בדרך זו תחסכו הליכה בדרך תלולה למדי ותשמרו כוחות לטיול בשמורה עצמה. בשמורה יש לא מעט מסלולי הליכה מסומנים, מטיול של שעה-שעתיים ועד טרקים של כמה ימים. המסלולים עוברים באזורים שונים ומציעים מגוון מרשים של נופים. אנחנו נעזרנו בהדרכה המצוינת של מעין בן-דע, ישראלית שחיה באזור שנים רבות ומכירה אותו כאת כף ידה. מעבר לשבילים היפים בהם היא הובילה אותנו, הידע שלה על החי והצומח, התרבות וההיסטוריה, השפה והמנהגים, כל אלה העשירו את הטיול בשמורה וקרבו אותנו עוד יותר לקסם של קטלוניה.
עמק נוריה: שקט על פני תהום
המסע מסתיים בלבו של העמק המבודד. כל מה שיש פה זה כנסייה מרשימה ובית מלון גדול שחובק אותה משני צדדיה. ואגם. והרים. ומסלולי סקי. ומסלולי הליכה. ונופים, איזה נופים! בלילה ענן ירד על העמק, כיסה אותו ואותנו בשמיכה צוננת ורטובה, שמרחה את אורות המלון לזוהר מסתורי. ומסביב שקט, שקט בלתי הגיוני, לא אפשרי בעולמנו התזזיתי. אין מה לעשות כאן בלילות, אין לאן ללכת או איפה לבלות. אפשר רק לנשום את האוויר הדליל, להתבשם בשלווה האינסופית ולהצטער שיש כאן אינטרנט אלחוטי – בלעדיו, הניתוק היה מושלם. בבוקר שמיכת הערפל מתפוגגת והנופים גורמים ללב להחסיר פעימה. הנמרץ שבינינו מגלה שביל הליכה קצר שמוביל אל תצפית מדהימה בקצה מצוק, משם אפשר לראות את הצד השני של ההר ואת העמקים שמעבר לו. מהמצוק נראית גם הרכבת הקטנה מטפסת בעוז במעלה ההר, וממול, על שביל חמורים עתיק, זוג הורים ושני ילדים קטנים, ארבעתם לבושים בבגדי ספורט ומצוידים במקלות הליכה, צועדים בשביל התלול בקלילות מעוררת הערכה. מי שמתחיל לצעוד בהרים בגיל כזה, אין גבול לאן שיגיע בבגרותו.
מידע שימושי: בעמק נוריה יש רק מלון אחד, גדול מאוד, שאגף אחד שלו מציע חדרים סטנדרטיים ובאגף השני, החדש יותר, יש חדרי משפחה עם חדר הורים וחדר ילדים ודירות בעלות שני חדרי שינה, מטבח וסלון. כיוון שאין בעמק דבר פרט למלון ולכנסייה, את הארוחות אוכלים במסעדת המלון – בסגנון בופה (אפשר גם להזמין מנות מהתפריט), לא מסעדת גורמה אבל בהחלט סבירה. בעיירה Ribes de Freser, שממנה יוצאת הרכבת לעמק יש מסעדה מצוינת, Restaurant Els Caçadors, במלון בעל אותו שם, בכתובת Carrer Balandrau, 24, (לבעלי חיך הרפתקני, נסו את גלידת החומץ הבלסמי – פחות מוזר ממה שהשם מרמז, אבל בהחלט מנה מאתגרת ומעניינת מאוד). לפני שאתם שוקעים בארוחה נינוחה וארוכת שעות, בדקו את לוח השעות של הרכבת, שכן אם תחמיצו את הרכבת האחרונה, לא תוכלו להגיע לעמק נוריה. מה אפשר לעשות בעמק נוריה: קודם כל, נרגעים, נחים, נושמים את האוויר הצלול, שוכחים את הלחצים היום-יומיים. בחורף פועל אתר סקי ממש מחוץ למלון. בשאר העונות יש אינספור מסלולי הליכה מסומנים באזור, ממסלולים קצרצרים ועד כאלה שאורכים כמה ימים. אפשר גם לחצות את הגבול ולטייל בצד הצרפתי של הפירנאים. בנוסף, לצד המלון יש חוות סוסים ואפשר לצאת לטיול רכיבה, וליד האגם הקטן יש אזור משחקים ושעשועים לילדים. קוסטה ברוואה: כשדאלי פגש את גאלה רגע לפני הים עצרנו בעיירה הימי ביניימית בסאלו (Besalú), שגשר מסיבי מהמאה ה-12 מוביל אליה. בסאלו היא עיירת בונבוניירה, משופצת להפליא, עם חנויות קטנות ומקסימות ומסעדות מצוינות והיא מושכת אליה תיירים רבים. במקום היפה הזה, כמו בעיירות נוספות בסביבה, נמצאים שרידים מרגשים לחיים היהודים שהיו פה לפני האיקוויזיציה וגירוש ספרד ב-1492. מקווה הטהרה של באסלו, שהתגלה במקרה על ידי קבלן שעבד באזור, חפור עמוק באדמה ומדרגות צרות מובילות אל בריכת המים.
מידע שימושי: אם תרצו לטייל ברובע היהודי של בסאלו, תזהו אותו על פי סמל מיוחד שטבוע במדרכה (הסמל מופיע ברבעים יהודיים בערים ועיירות נוספות בקטלוניה) – אותיות מעוצבות בעברית מאייתות את המילה "ספרד", אם מסתכלים טוב, אפשר לראות כאן גם את המילה "זכור" ואפילו "מפה" בעברית. מידע נוסף על בסאלו ועל החיים היהודיים שהיו כאן אפשר לקבל בלשכת התיירות המקומית שממוקמת סמוך לכניסה לגשר המוביל אל העיר. כיאה לעיירה תיירותית, בבאסלו יש מסעדות מרובות, אנחנו אכלנו ארוחה מצוינת במסעדת La Cúria Reial, ב-Plaça Llibertat 8 אתר אינטרנט, עם מרפסת יפה המשקיפה על הגשר העתיק ועל הנהר. בבסאלו יש כמה מלונות, אנחנו העדפנו לישון על שפת הים, בעיירה רוזס (Roses) במלון ארבעה כוכבים (היחיד בטיול שלנו) ממש על טיילת החוף, עם נוף מקסים של הים. Hotel Terrazza, בכתובת Av. de Rhode, 32, אתר אינטרנט
אם יש לכם רק יום אחד לבלות בקוסטה בראווה, מומלץ להקדיש אותו לאמן הסוריאליסטי, יליד קטלוניה, סלבדור דאלי. חובבי אמנות מכל העולם מגיעים למוזיאון דאלי בעיר הולדתו פיגראס (Figueres), אבל אם אתם רוצים להכיר יותר לעומק את רוחו הפרועה והבלתי מרוסנת של דאלי, כדאי לכם להרחיק אל פורט ליגט (Port Lligat) המבודדת, לבית שבו גר עם אהובתו גאלה עד יום מותה. לבקתת הדייגים הקטנה במפרץ קטנטן ומבודד הגיעו דאלי וגאלה אחרי שאביו של האמן זרק אותו מביתו, כשזה סירב להיפרד מאהובתו המבוגרת ממנו בעשור. השניים הפכו את הבקתה הצבועה לבן לביתם, ועם השנים הוסיפו לו קומות, רבדים, נדבכים, כוכים, מסדרונות, גרמי מדרגות, חצרות פנימיות, מטעי זיתים.
מבחוץ, ביתו של דאלי נראה עדיין קטן וצנוע. בפנים מצפה למבקר חוויה מיוחדת הכוללת טיפוס במדרגות צרות שמובילות לחדרים לבנים, חלקם עם חלונות המשקיפים על המפרץ, אחרים נטולי חלונות ועמוסים בציורים וחפצים שונים ומשונים. מדי פעם נפתח פתח לחצר פנימית כזאת או אחרת, כשגולת הכותרת מגיעה בדמותה של בריכת שחייה הזויה, המזכירה אבר מין גברי, מוקפת ברהיטי גן בעיצובו של דאלי, מוזרים והזויים לא פחות. מידע שימושי: הביקור בביתו של דאלי בפורט ליגאט דורש היערכות מוקדמת. לא רק שיש להזמין את כרטיסי הכניסה זמן רב מראש, הם מיועדים לשעה מסוימת ויש להגיע לפחות עשרים דקות לפני הזמן הנקוב, אחרת מפסידים את הכניסה לבית, גם אם חיכתם בסבלנות לרגע הזה חודשיים תמימים. הסיור בבית נעשה בקבוצות קטנות בלווית מדריך מקומי. פרטים נוספים באתר האינטרנט.
לאחר הביקור בבית של דאלי מומלץ לחצות את ההרים ולרדת בצדו השני של המפרץ, לעיירה קאדקס (Cadaqués), ממנה "גלה" דאלי לפורט ליגאט. זוהי עיירה מתוקה להפליא, עם סמטאות צרות ומתפתלות ובתים צבועים בלבן, כנסייה מרשימה בראש גבעה ושלל בתי קפה ומסעדות על הרציף שנמתח לאורך המפרץ. ישיבה נינוחה על כוס קפה ובירה בשולחן המשקיף על המים הכינו אותנו לקראת ארוחת צהריים נינוחה לא פחות במסעדה שאף היא משקיפה על המים. מכאן נמשיך לג'ירונה (כך הקטלונים קוראים לעיר שהספרדים קוראים לה חירונה), לסיור מרתק בעקבות המורשת היהודית – ברחוב היהודים, דרך בית הכנסת שעובר שיפוץ מאסיבי, ובמוזיאון היהודי שבו מוצגים רבים ומעניינים. הרמבלה של ג'ירונה, בדומה לזו של ברצלונה, מציעה שלל חנויות ואפשרויות שופינג למי שצריך קצת תענוגות עירוניים לצד הטבע שלו.
הדרך מג'ירונה לשדה התעופה של ברצלונה אורכת קצת יותר משעה, זמן מספיק כדי להתחיל להתגעגע לנופי קטלוניה אפילו לפני שעזבנו. ___ הכותבת היתה אורחת של לשכת התיירות של קטלוניה לחצו להגדלה
|
