טיול בפירינאים: היידה, בנות ההרים

זוג עטלפים במלח
נקודת המוצא והסיום לטיול היא ברצלונה. בעוד אמא קשישא מתפעלת מחזיתות הבתים העתיקים בבארי גותיק (הרובע הגותי המפורסם של ברצלונה), העדיפה הינוקא לחקור דווקא את מעמקי החנויות, תוך פליטת קריאות עונג קטנות מול שפע החרוזים האינדיאניים, הבדים ההודיים וריחות הקטורת של העידן החדש הגלובלי (ראו "מטיילים" ברצלונה, גיליון מספר 52).
אם תשאלו אותי, הרי שעל אף תחומי העניין השונים, היו הדקדקנות והיסודיות שלהן גנטיות לחלוטין. אני, על תקן של נהגת, מתורגמנית ומפיקת־על, ניסיתי למצוא פשרות בנוסח דידקטי: "אמא, למה שלא תשבי קצת ותנוחי בכיכר היפה הזאת, בזמן שאני ושי נסתובב קצת".
היציאה מן העיר לכיוון רכסי הפירנאים שמצפון־מערב הזכירה לכולנו את מה שבעצם כולנו אוהבות באמת: נופים יפים, צמחייה, מים וטבע במלוא הדרו. בהרים מצאנו מנות גדושות מכל אלה. במהרה החלו שתי כלות השמחה שלי

דפי המידע על המסלול לא הצליחו לתאר את נוף הבוקר וערפיליו, את הצוקים ואת המדרונות הירוקים צילום: שמעון לב

להתרוצץ יחד מפרח לפרח. אמא מברכת בחום את הצמחים המוכרים לה מהרי המולדת ("תראו איך הקרציץ המצוי גדל כאן יפה. טוב, עם המים שיש לו כאן…") ואת הצמחים המקומיים החדשים לה ("או, אתה דווקא מזכיר לי מישהו. יש לך במקרה קרובים בכרמל?").
שי מתמקדת יותר בעולם החי: הפרפרים מתקרבים אליה בלי פחד, נוחתים על ידה ועל שערה הבוהק בשמש הסתווית. בזאת אין הם שונים מהפרפרים בארץ, או מהצפרדעים בנסיעתנו האחרונה לגרמניה (אז היא התנשקה איתם בתקווה שיצוץ איזה נסיך בלונדי חתיך). החיפושיות ההרריות המסוקסות באות לחזות בפרץ הנעורים הפלאי הזה, וכבדרך אגב מלקטות גם פירורים מסל הפיקניק שלנו, שבעצם היה מבחר שקיות ניילון מחנויות המכולת שבדרך.
"הגענו לקרדונה (Cardona) לקראת השעה שלוש אחר הצהריים והתפעלנו מאוד מהמבצר המ־ד־ה־י־ם של העיירה", כתבה שי ביומן המסע שלנו ב־27 בספטמבר. "כשהתברר לנו שאת מכרות המלח נוכל לראות רק למחרת, החלטנו למצוא מקום לינה בעיירה. אמא שוב דיברה עם כולם בידיים (וברגליים), אבל בעלת הפנסיון דווקא ידעה ספרדית, ולא רק קטלאנית, וכך הסתדרנו על הצד הטוב ביותר. קנינו עוד קצת אוכל, שתינו קפה בכיכר המרכזית והסתכלנו על ההכנות לקראת איזשהו יריד או חגיגה. עלינו אינספור עליות תלולות (סבתא המסכנה…) והבנים של העיירה ניסו להתחיל איתי בשריקות ובקריאות (שי המסכנה…). אוכל (קצת משעמם), טלוויזיה (משעממת מאוד) מקלחת (נהדרת) ולילה טוב".
אחת מהחוויות המרשימות בטיול עבור שי אכן היתה הביקור במכרות המלח הישנים של קרדונה, ששוכנת כשמונים קילומטר מצפון לברצלונה. האיזור שימש לאיסוף מלח עוד מימי הרומים, אך לפני כמאתיים שנה החלו לכרות את המלח גם ממעמקי האדמה. העבודה נמשכה עד שהחום במנהרות הכרייה הגיע לארבעים־חמישים מעלות צלזיוס בעומק של אלף מטר. לפני עשר שנים הפכה העבודה לבלתי אפשרית, והמכרות נסגרו.
הביקור כולל סיור במוזיאון לתולדות המלח ושימושיו השונים, סיור בין מתקני הכרייה וגולת הכותרת – ירידה אל המכרות הנטושים. ג'יפים נושאים את המבקרים בנוף ירחי של גבעות לבנות ושוממות אל פתח המכרה. באולמות התת קרקעיים יש נטיפים וזקיפים של מלח בצבעים שונים, סולם שנשכח במקום וכוסה במלח ואפילו זוג עטלפים שהומלחו והתאבנו בזמן שנת החורף שלהם במכרה.

שוק בן אלף שנה
בסיס האם העיקרי שלנו בהרים היה העיירה לה סאו ד'אורגיי (La Seu d’Urgell). ברוב קולות החלטנו לוותר על נסיכות אנדורה, על שלל חנויותיה הפטורות ממס, על אף שהיא מרוחקת מכאן רק כעשרים דקות. במקום זאת, העדפנו להישאר ולבקר בשוק של יום ראשון המתקיים ברחוב הראשי של העיירה ובכיכר שלפני הקתדרלה מדי יום ראשון זה אלף שנה. תערובת של בגדים, כלי בית זולים, נעליים ובדים ליד שקים גדושי שבלולים טריים לבישול, פטריות, פירות יער שלוקטו מבעוד יום בהרים ומבחר גבינות ונקניקים שמותירים אותנו משתאות.
בעבר היתה העיירה בירת האיזור המבותר והמנותק הזה, ובה גם ישבו הבישופים המקומיים. הקתדרלה של העיירה מרשימה בגודלה גם היום, ובית ספר גדול לפרחי כמורה פועל כאן. פתאום מקבל השוק התוסס הזה ממד נוסף של המשכיות ומסורת: ברור יותר מדוע החנויות עצמן כה צנועות ומשעממות – הרי החיים האמיתיים הם כאן, ברחוב, כבר מאות שנים.
סמוך לקתדרלה נמצא המוזיאון לאמנות דתית (Museo Diocesano), ובו אוסף יצירות אמנות מהמאה העשירית עד המאה ה־18. גולת הכותרת היא כתב יד בעל איורים צבעוניים ומרהיבים, פרשנותו של ביאטוס דה לייבנה לספר האפוקליפסה (חזון יוחנן).
שי מתפעלת ממתקן אבן עתיק בפינת הרחוב ששימש כלי מדידה לתבואה שהובאה לשוק, אך מתעניינת עוד יותר בחולצות הבטיק הססגוניות ומחפשת מזכרות נחמדות לחברות מבית הספר (לשווא, יש לציין). הסתפקנו בגרבונים חמודים לאחות הקטנה שבבית.
מבחינתי, האתר המומלץ בעיירה היה דווקא לשכת התיירות הקטנה, שהיתה ידידותית במיוחד, ובעיקר – דוברת אנגלית. כשנכנסנו ללשכה עסק פקיד הקבלה בקישוט החדר בדלועים צבעוניות שהביא מהגינה של אמו, אבל שמח להתפנות אלינו, לצייד אותנו בשפע עלונים מפורטים על אפשרויות לטיולים רגליים באיזור, ואפילו נתן לשי פוסטרים של העיירה "לתלות בכיתה ולהראות לכולם את העיירה שלנו".

תרופות סבתא אחרי הטרק
למחרת בבוקר יצאנו לטיול בשמורת קאדי מוישרו (El Parc Natural del Cadí Moixeró), הפרושה על רכס הרים מדרום־מזרח לעיירה. בחרנו במסלול היקפי היוצא מכפר קטנטן בשם קאבה (Cava), המונה כעשרה בתי אבן חמורי סבר בראש שלוחה הררית.

מאות אגמים קרחוניים בגוני כחול וירוק בשמורה מדהימה בפירניאים | צילום: שמעון לב

דפי המידע שקיבלנו התגלו כמדויקים להפליא. התיאורים כללו פירוט של "עץ השדר הבודד, שם יש לפנות שמאלה" ושל כל פלג או גשרון שעלינו לעבור. סימוני השבילים היו אף הם ברורים מאוד (כולל אזהרות לגבי פניות שאינן הדרך הנכונה).
אבל גם הדפים המפורטים ביותר לא יוכלו לתאר את נוף הבוקר וערפיליו, את הטחבים העשירים המשתלשלים מהעצים, את השלכת המנקדת בזהב ובאדום את המדרונות הירוקים העצומים. גם לא את צבינג'י, כלבת הציד הקטנה שהתלוותה אלינו ליד מעיין הכפר, ובסבר פנים של מדריכת טיילים ותיקה רצה בראש הטור שלנו במשך היום כולו.
רק בדבר אחד היתה המציאות שונה מהתיאור על הנייר: המסלול שתואר בדף כבן שעתיים התגלה עבורנו כמשימה בת כשש שעות, חלקה כרוך בקושי לא מבוטל עבור לפחות חצי מהקבוצה. שי וצבינג'י דווקא התרוצצו יחד הלוך ושוב בעליצות.
מאוחר יותר נגלה כי המידע בפירנאים אכן מכוון למיטיבי לכת אירופאים, המנוסים במסלולים אלפיניסטיים (וזו היתה גם התרשמותם של מטיילים ישראלים נוספים שפגשנו בדרך). בערב במלון תשלוף אמי את תרופות הסבתא שלה ותפנק אותנו בליטופי רייקי לשרירים הדואבים.

מה שראה פיקאסו לפני מאה שנה
ביום הבא העדפנו נסיעה במכונית. חצינו את רכס קאדי (Serra del Cadí) מצפון לדרום בכביש צר ומתפתל, לעתים עד סחרחורת, בינות צוקי סלע ויערות, עצי צפצפה מרהיבים וכפרים זערוריים הדבקים בכל כוחם במדרונות.
מהעיירה טוישן (Tuixén) פנינו בכביש מודרני ורחב להפתיע לעבר כפר גוסול
(Gósol). כאן שהה פיקאסו בקיץ של שנת 1906 וצייר את הנופים ואת האיכרים המקומיים בסגנון שהקדים את התקופה הוורודה שלו. בכיכר שבמרכז הכפר הציורי עומד פסל שנוצר בהשראתו, המתאר איכרה שנושאת חבילה על ראשה. תווי הפנים העזים הללו ניכרים גם באנשים היושבים סביב על הספסלים או בבתי הקפה.
בכפר קיימים שרידי מצודה עתיקה, ונראה כי המוני הקטלאנים המבקרים במקום נמשכים דווקא אליה. אנחנו העדפנו ביקור במוזיאון הכפרי המקומי – שני חדרים צנועים במבנה שנראה כי הוא משמש גם בית ספר בשאר ימות השבוע. בחדר הראשון ישנו אוסף אקלקטי למדי של תלבושות עממיות מהאיזור, כלי חקלאות עתיקים ומגהצי ברזל כבדים בצד אבני צור קדמוניות.
בחדר השני מוצגות רפרודוקציות של כל ציוריו של פיקאסו מאותו קיץ רחוק. נכון, תמונות המקור נמצאות הרחק מכאן, בין נופי האגמים של שיקגו או באוספים פרטיים על פני חצי תבל. אך דווקא הריכוז של כל התמונות יחד, בחדר אחד שחלונותיו משקפים את מה שעמד לנגד עיניו של פיקאסו עצמו לפני כמעט מאה שנה, גרם לשלושתנו עונג רב. ימים מאוחר יותר, כשנידחק עם ההמונים במוזיאון פיקאסו בברצלונה, שהיה, אגב, מאכזב למדי לטעמנו, ניזכר בגעגועים בסלעים הוורדרדים ובנשים החזקות על פי הבאר שהשארנו הרחק בגוסול.

ביזונים ויעלים בסלון השחור
למחרת המשכנו לעבר אספוט (Espot), עיירת נופש וסקי במבואות שמורת ד'אַייגוּאֶסטוֹרטֶס אי אֶסְטאני דה סנט מַאוּריסי (Parc Nacional (d’Aigüestortes i Estany de Sant Maurici). שוב מאחד את שלושתנו יופיו של הטבע בהתפעלות ללא מלים. זו שמורה מ־ד־ה־י־מ־ה (כפי שתכתוב אחר כך שי ביומן המסע שלנו) של מאות אגמים קרחוניים בגוונים של כחול

ציורי הקיר במערת גרוט דה ניו

וירוק, השוכנים בין צוקים שמתנשאים לגובה אלפיים מטר ויותר (ראו "מטיילים" 47).
לשמורה אפשר להגיע מאספוט ב"מונית שירות", שהיא למעשה רכב שטח. באספוט עצמה נוכחנו שהשפה האמיתית של תושבי הפירנאים היא בעצם עברית, לפחות בתקופת החגים. העיירה חביבה וערוכה מאוד לקבל תיירים, אם כי ניכר שהעונה האמיתית היא עונת הסקי, ולאו דווקא זו של טיילי הסתיו.
בדרכנו חזרה לעבר החוף, בעודנו מנסות לחזות מבעד לערפילים בהר פרדידו (Perdido), אנחנו עוברות על פני עדרים של סוסי בר החוסמים את הכבישים ההרריים, בתוך ענני פרפרים לבנים ובין מפלים אינסופיים הנמתחים כפסי כסף אנכיים בכל פינה.
גילינו כי כדאי לחצות את הגבול לצרפת ליד וייליה (Vielha) ולשוב חזרה לספרד לכיוון ביילסה (Bielsa) דרך מנהרה מרשימה וארוכה, המחברת בשלושת הקילומטרים שלה את שתי המדינות (המנהרה סגורה בשעות הלילה, בין 22:00 ל־6:00). בכלל, הכבישים העוברים מצפון לדרום ברובם טובים ומהירים יותר מכבישי הרוחב העוברים ממזרח למערב, שהם על פי רוב תלולים, מפותלים ואִטיים מאוד.
בדרך לברצלונה זימן לנו המקרה חוויה נדירה. שיפולי הפירנאים הצרפתיים משופעים במערות שבהן חי לפני אלפי שנים האדם הקדמון. על אף שרוב האתרים הללו סגורים בחודשי הסתיו והחורף, הצלחנו לתאם ביקור מראש במערת גרוט דה ניו (Grotte de Niaux). מערה נדירה זו נפתחה לקהל לאחר שנלמדו לקחי השימור המיוחדים לציורי הקיר הקדמוניים ממערות כמו אלטמירה ופריגור. וכך, מחד, מוגבל מספר הנכנסים למערה בכל יום, ומאידך – אין אנו חוזים בציורי העתק, מדויקים ככל שיהיו, כי אם בציורים האותנטיים. חוויה מרגשת במיוחד.
לאחר הליכה של 1,600 מטר בין זקיפים ונטיפים וגרפיטי שהשאירו מבקרים במהלך 300 השנים האחרונות במחשכי המערה מגיעים ל"סלון השחור". או אז מגלה אור הפנס ביזונים, יעלים וסוסים מדהימים ביופיים, שנראים כאילו צוירו רק לפני שעות מעטות.
ימי הסתיו נותנים אותותיהם בגבהים האלה והנופים מתערפלים לחלוטין מדי פעם, כאילו רומזים על הסערות הקרבות. אנחנו מתחילות לחוש את סופה של ההרפתקה. גם המכונית הכחולה כבר הרבה פחות בוהקת משהיתה אך לפני ימים ספורים. שלושה דורות של משפחה אחת, אנו שבות אל האב והאח והאחות הקטנה והמציאות הישראלית המוכרת. כל אחת מאיתנו אוחזת בדלי זיכרון של יופי והוד קדומים, שיישארו לנצח – הזיכרון המשותף שלנו.