שבת בבוקר. השאלה המתעוררת – לאן? שאלה, שיש בה כפל שאלות: לא רק לאן נטייל, אלא גם איפה לא נפגוש הרבה אנשים ששאלו את עצמם בבוקר את אותה השאלה… לא קל למצוא על המפה שלנו כתמים ריקים, מהסוג שרואים במדינות גדולות בהרבה. לא קל, אבל אפשרי. להלן הזמנה לנתיב נעלם ונשכח, שהמסקנה בעקבותיו, ואולי כאן אני מקדים מעט את המאוחר – עזבו את הנגב לנפשו. כל יופיו בשיממונו, בריחוקו ובניתוקו מיוזמה אנושית. בסופו של יום, לכל אורך ההיסטוריה, כל מי שניסה להותיר בו חותם – השאיר רק סימנים זעירים על פני השטח הגדול. הנגב נותר פראי ושומם, וכך הוא צריך להישאר. לפני שיוצאים לדרך, שתי הערות חשובות: • קטעים מהמסלול עוברים בשטחי אש, הפתוחים לציבור הרחב רק בסופי שבוע (שישי ושבת), ואין להיכנס אליהם בשום אופן במועד אחר. נצא בעקבות מסלול הדרומי של הרכבת התורכית, או בעצם מה שנותר ממנה. אבל לפני כן, צריך ללכת מעט אחורה בהיסטוריה, אל פריצת מלחמת העולם הראשונה, כאשר תורכיה הצטרפה אל גרמניה ויצרה חזית חדשה במזרח התיכון, לוטשת עיניים אל תעלת סואץ, שמעבר לה ישבו הבריטים. מתוך הבנה אסטרטגית, שהשליטה בים היא בידי הצי הבריטי, ומחוסר יכולת להשתמש במסילות הרכבת שבידי הצרפתים בלבנון ובסוריה, החליט הסולטן התורכי עבדול חמיד לבנות מערך של רכבות שיוכלו להוביל צבא ואספקה דרומה. שיקול משני היה להביא עולי רגל מאיסטנבול למכה. המשימה הזאת הוטלה על מהנדס גרמני בשם היינריך מייסנר, שנשא גם את התואר המכובד פשה. הרכבת הראשונה בארץ ישראל, מיפו לירושלים, נחנכה בשנת 1898. לאחר מכן נסללו רכבת העמק (מהירמוק עד חיפה, כדי ליצור מעגן ונמל תורכי) והרכבת החיג'אזית. מייסנר לקח את התוואי של רכבת העמק מסמוך לעפולה, והמשיך אותו לכיוון מצרים דרך נחל סורק, פאלוג'ה, משמר הנגב. הרכבת הגיעה לבאר שבע ב-1915. הבנייה הייתה מהירה, אבל לא מהירה מספיק, שכן הבריטים בנו באותה עת קו רכבת לאורך חוף הים התיכון עד אל עריש. התורכים לא וויתרו, והמשיכו לבנות את המסילה דרך ביר עסלוג' (צומת משאבים) לנחל לבן, לאחר מכן לניצנה, שם ישבה מפקדה תורכית. משם המשיכה המסילה לכיוון סיני ועצרה בקסיימה.
התחלה המסלול שלנו ליד צומת גילת, כאשר הגשר התורכי הראשון שתפגשו, והוא גדול ויפהפה, הוא ליד שדה תימן. בעבר עבר עליו הכביש מגילת לבאר שבע, כיום הוא עומד ושממונו. אפשר לרדת אליו ליד שדרת העצים. מכאן ממשיכים בכביש 25 לבאר שבע. תחנת הרכבת התורכית מוקפת גושי בניינים מנהטנים עם שמות פלצניים, ואיש אינו חושב לחייב את הקבלנים לעשות סביב המבנה ההיסטורי פינת חמד וגן. לא רחוק ממנו נמצא בית הקברות לחללי מלחמת העולם הראשונה, אולי בית הקברות המטופח ביותר בארץ. שורות שורות של 1239 מצבות יפות, ועל אחת מהן מגן דוד – חייל יהודי. בצד, יש מצבה מרתקת שעשו חיילים גרמניים לטייסים אנגלים שהופלו. הכיתוב למטה די מדהים: "הוקם בנדיבות על ידי אויביהם". כדאי להציץ גם בבית המושל התורכי, שלמרות ההזנחה הוא עדיין המבנה הכי יפה בבאר שבע.
ממשיכים לכיוון מצפה רמון. ביציאה מבאר שבע, מצד שמאל, שני גשרי רכבות: הגשר התורכי הישן וגשר חדש. כאן, אם הגעתם ברכב שטח תוכלו לנטוש את הכביש ולחבור אל קו המסילה התורכי. אחרי הכניסה לרמת חובב נוטשים את הכביש (כמובן רק עם רכב שטח) ועוקבים אחרי קו המתח הגבוה דרומית לרמת חובב. חשוב לדעת: זהו שטח אש, כך שניתן לנסוע בתוואי הזה רק בסופי שבוע. זהו גם שטח של חולות נודדים הצפוני ביותר בישראל. מכל הסיבות ביחד, זהו נתיב מרתק ושומם, שלאורכו תשחקו במחבואים עם המסילה התורכית, שכן היא נעלמת לפרקים. החלק המרתק ביותר, אחרי חציית החולות ונסיעה לאורך קצ"א (קו צינור הנפט אילת אשדוד), הוא החלק בו המסילה חוצה את האזור ההררי. תגלו שהמסילה שומרת על קו גובה אחיד, ולכן הפיתולים הרבים והשימוש בגשרים ומעבירי מים. לא רבים נותרו מה-100 לערך שהיו בין באר שבע לבארותיים, אבל כל אחד מהם הוא פנינה. מדי פעם הנתיב חוצה את ההר, לאחר מכן המסילה מתגבהת ונעלמת באופק. לא מומלץ לנסוע עליה, שכן היא צרה וברוב המקומות חסומה. נקודה מעניינת לשים לב אליה היא שעד באר שבע הרכבת נבנתה כמו רכבת אירופית, עם מבני ציבור לצד המסילה, אולם דרומה יותר המסילה שימשה רק את הצבא ולכן אין כמעט מבנים לאורכה. את הקטע בין ביר עסלוג' לניצנה, שאורכו 50 ק"מ, התורכים בנו בחודשיים, זמן שיא. אם מישהו ישאל איפה האדנים ואיפה הברזל – מה שלא פירקו התורכים בזמנם, פוצצו הבריטים בשנת 1917. אחר כך הגיעו הקדמה ועבודות תשתית ואמוני צבא, שהרסו את היתר ומה שנותר, לקחו הבדווים. מגיעים עד לכביש הישן ליד צומת משאבים – זה גם המקום לבעלי רכב פרטי לחבור למסלול (מבאר שבע נוסעים בכביש 40 דרומה עד צומת משאבים). זוהי הזדמנות טובה לקפה ופיקניק קצר בפארק גולדה. לאלו שרוצים לחלץ עצמות, יש למעלה תצפית טובה, הידועה בשם הקומנדו הצרפתי, אל המסילה התורכית. אלו שהמים באגם לא בשבילם, יכולים לטבול בנווה מדבר – אחוזת בריאות בנגב. מכאן ממשיכים דרומה על הכביש עם גיחה קצרה לכיוון שבטה, אולי העיר הנבטית הכי מדהימה. עיר עם דברים מפתיעים, כמו חומת הסוגרים שלה, שהייתה בנויה מקירות הבתים החיצוניים, עם גתות היין הגדולות, שמעידות על שלטון ריכוזי חזק ויציב שניהל את סחיטת היין. בסמוך, במה שידוע כבית קולט, החוקר של שבטה בשנות ה-30, תמצאו את חוות שבטה. מקום מדהים עם אווירה מיוחדת. יש כאן שלושה חדרי אירוח ומסעדה שמספקת ארוחות גם לאנשים שלנים באזור (חוות שבטה, טלפון: 050-7383802, אתר אינטנרט).
יוצאים בסוף הכביש הישן ליד האנדרטה של חטיבה שמונה. מגיעים עד לניצנה, העיר הנבטית שהפכה מרכז לוגיסטי לתורכים. ניצנה נהרסה על ידי כל הצבאות שחנו בה, לפני שניסו לכבוש את המדבר מדרום. היא היתה בסיס לתורכים, בסיס במבצע קדש וגם במלחמת ששת הימים. אפילו בית הסאראייה שלה בנוי מאבני העיר העתיקה. החלק היפה ביותר הן המדרגות שעולות לאקרופוליס. ממשיכים לכיוון בארותיים. בדרך, מגדל המים העגול של הרכבת, המבנה היפה ביותר שנותר. בכניסה לבארותיים נוסעים למעשה בפעם ראשונה על תוואי המסילה. למעלה – מאגר המים לקטר התורכי, מעבר – כביש הגבול, שהוא אזור קסום, כמעט אפריקאי, של דקלים, אשלים, איקליפטוסים ושיזפים. בחניון בארותיים אפשר לראות את באר משה, באר אהרון והדרך הרומית – כולם משולטים בשלטי הסבר. במקום שירותים, שולחנות פיקניק ומתקני משחק מעוצבים כקטר וקרון רכבת. בסמוך, חאן בארותיים עם אוהל אירוח גדול ונינוח, בתי בוץ וטיולי גמלים אופניים. אפשר לסיים את הטיול ברביצה נינוחה בערסל ולנשום את השקט המדברי (חאן בארותיים, טלפון: 08-6555788, אתר אינטנרט). נותר רק להתפלא למה הוועדה לשימור אתרים לא הופכת את מה שנותר מהמסילה הקסומה הזאת לאתר שמור, לפני שייעלם כליל מנופי הנגב. מפת המסלול העביר לכל כלי הרכב:
|
בתמונה הפותחת: מגדל המים בתחנת הרכבת התורכית בניצנה | צילום: Golanz67, פיקיוויקי