עזבנו את סמרקנד היפה, ואוטובוס נוח הוביל אותנו למעבר הגבול בין אוזבקיסטן לטג'יקיסטן. אנחנו עוברים לאוטובוס עם ניקוי שמשות ידני, התנעה במנואלה, מילוי דלק בדליים. ארץ אחרת, עולם אחר. פנינו אל הרי הפאן. הרי הפאן (Fan) הם הרכס המערבי של הרי פמיר (Pamir). הרי פמיר מגיעים לגובה של 7,495 מטר ומצויים בלב לבה של אסיה, כגשר עצום בין רמות טיבט והרי קרקורם (Karakoram), המשך רכס ההימלאיה (Himalaya) והרי קשמיר (Kashmir) וצפון מערב הודו, ובין הרי הינדוקוש (Hindukush) בצפון אפגניסטן. מרקו פולו, האירופאי הראשון שחצה את הרי פמיר בדרכו לסין, תיאר אותם כמעבר הרים בגובה 4,500 מטר שבו "האש אינה כה יוקדת והדברים אינם מתבשלים היטב", התייחסות לדלילות האוויר.
הרי פמיר מחולקים לרכסים, והם מקור המים של הנהרות הגדולים של מרכז אסיה. הרי הפאן משתרעים כגשר הררי עצום בין רכס זרפשון (Zarafshon) לרכס גיסאר (Gisar). מעבר לרכס זרפשון מצוי עמק פרגאנה (Fargana), שהיה חלק מדרך המשי מסין למערב. הנהרות מהרי הפאן מתנקזים לנהר זרפשון הזורם מהר פמיר לאוזבקיסטן, לעמק שעברו בו שיירות דרך המשי בין טשקנט (Tashkent), סמרקנד ובוכרה. הזרפשון הוא מקור מים עיקרי לערים הללו, ומימיו מתנקזים לתעלות השקיה לאורך כל אגן זרימתו בטג'יקיסטן ואוזבקיסטן. אנחנו נוסעים בין כפרים נידחים, והנוף נהיה יותר ויותר הררי. פסגות מושלגות רחוקות מגיחות מבעד לעננים, מקומיים יורדים מן ההרים עם עצים על גבם ועל גבי חמורים. עם ערב אנחנו מגיעים לשערי הרי הפאן, מחנה מטפסי ההרים ארטוש (Artuch), נקודת היציאה למסע של עשרה ימים ברגל בנופי בראשית: אגמים מהיפים בעולם ומעליהם פסגות ורכסים ענקיים, מים זורמים בשצף על רקע צוקים חשופים, וגם מקומיים מסבירי פנים. הגובה נותן את אותותיו אגמי קוליקלון (Kulikalon) שבגובה 2,800 מטר הם היעד הבא שלנו. אחרי עלייה ממושכת, כשנהר האורץ' (Urech) מלווה אותנו בזרימתו השוצפת, אנחנו מגיעים לשמונה אגמים בצבע טורקיז־ירקרק, שמעליהם מתנשאים צוקים ענקיים – שרשרת צוקים ופסגות הנקראים בשמות סמליים כגון סארי שאח, מיראלי, מריה, אנרגיה וצ'ימטרגה.
שפת אגם ביבי ג'נאט היא מקום הלינה שלנו. אור השמש השוקעת צובע את הצוקים באדום־כתום. מי האגם הם מראָה נפלאה להם והם מוארים באדמומית שקיעה. הטמפרטורה צונחת במהירות, ותה חם מוגש לנו. ביבי ג'נאט משמעו אשה יפה בגן עדן. אכן, זהו גן עדן עלי אדמות.עינינו נפקחות אל מול צוקים ענקיים. פנינו אל מעבר אלאודין (Alaudin) שבגובה 3,790 מטר. אצל חלק מהאנשים הגובה מתחיל לתת את אותותיו, הם עדיין לא הסתגלו לאוויר הדליל. הכל ירוק, מלא פריחה. אגמי דו שחה נראים ככפתורי טורקיז בעמק. מהמעבר נשקף נוף עוצר נשימה של פסגות סארי שאח, מיראלי ומריה בגובה של יותר מ־5,000 מטר, ומהצד השני המשך הרכס מעל נהר צ'פדארה (Chapdara). באופק מזדקרים רכסים נוספים של הרי פמיר. אגמי אלאודין מחכים לנו אלף מטר למטה. המראה של קרני השמש המקרינות על המים מותיר אותנו ללא מלים. מכה של מטפסי הרים
אגם מוטנויה – האגם העכור – נמצאבגובה 3,000 מטר. עכירות מימיו נובעת ממשקעי בליה הגולשים מן ההרים. אפשר לשתות אותם רק אחרי שהורתחו, לעומת מי האגמים האחרים שמסוננים במעברם לעמק ונעשים צלולים להפליא. לב הרי הפאן מעלינו, ויותר מכל מתנשאת הגבוהה בפסגותיהם, פסגת צ'ימטרגה, 5,489 מטר גובהה, שבשנות השבעים היתה למֶכּה של מטפסי ההרים הסובייטים.השמים מתקדרים, ורוח עזה מקפיאה מתחילה לנשב. הטיפוס איטי וכולל מעברי שלג וקרח. שלג וקרחונים מכל עבר, שקט מקפיא, אוויר דליל. מולנו מעבר קוזנוק מושלג כולו. זו התחנה הבאה שלנו, בגובה 4,100 מטר. לפתע נשמע רעם אדיר – מפולת שלג במרחק, רמז לסכנות האורבות בגבהים. מבט אחרון לעבר מעבר צ'ימטרגה, הבלתי עביר בעינינו. אחר כך נפגוש חבורת אלפיניסטים שחצו את המעבר, ואף שהיו מצוידים היטב סיפרו שחוו סופת שלגים וקור עז. הנוף שמתגלה לנו למחרת ממעבר לבדן לעבר הצד המזרחי של הרי הפאן הוא פיצוי לעלייה המפרכת אליו (הוא בגובה כ־3,200 מטר). הכל ירוק ועטור בפריחה עונתית צבעונית מרהיבה, בעיקר מרבדי ריבס (Rheum officinale) – נוף אדום וירוק על רקע טרשי ההרים. עיני נתקלות בפרס שדואה מעלינו. התלהבותי מהעוף הדורס האצילי מדביקה את שאר הקבוצה. בוקר חדש, בדרך אל נהר פנג'רוט, המתחבר אף הוא לזרפשון. את השקט מפריעות צעקות של ילדות. הן מנסות למשוך אותנו לעבר הקאפה של משפחתן. אנחנו הולכים בעקבותיהן. המקומיים מכבדים אותנו באיירָן, יוגורט מקומי, תמורת תרופות שנותן רופא הקבוצה ג'ניה. כל בני המשפחה מתקבצים סביבנו. אנחנו מצטלמים ביחד. בכלל, לכל מקום יישוב שהגענו ביקשו התושבים להצטלם, גם אם לא היה ברור איך התמונות יגיעו אליהם.
הנהר הכלוא והאגם הגדול בדרך למעבר גויטָן, שבגובה 2,600 מטר, אנחנו עוברים בכפר בעל אותו שם, שבנוי כטרסות, ולבני בתיו עשויות בוץ וקש. ילדים רצים לקראתנו, וכמעט כל תושבי הכפר מתכנסים במרכזו כדי לחזות בנו, זרים הם מראה נדיר שם. אוכלוסיית הכפר מונה 420 נפש משבעים משפחות, והנישואים נערכים בינם לבין עצמם. התושבים מתפרנסים מחקלאות. פעם ביום מגיע אוטובוס מהעיר הגדולה פנג'קנט (Penjakent).אחרי לילה על שפת נהר זורמיץ (Zurmich), יובל חשוב של הזרפשון, אנחנו ממשיכים בתוך נופי מרעה וחלקות חקלאיות, פה ושם מקדשים קטנים וקברים מוסלמיים, ומגיעים אל עצי משמש רעננים, עמוסי פירות וסמוקי לחיים, ופריחה נהדרת של פריגה צהובה שבמפגש הנהרות אמשוט וארצימיאדן. ערב שבת, מחנה לילה על שפת הזינדן – הנהר הכלוא. הוא נקרא כך מכיוון שהוא כלוא בין קירות קניון, המים נעלמים בו מפעם לפעם ואז פורצים. הנהר ילווה אותנו עד סוף המסלול. בבגדים לבנים ובכיפות אוזבקיות סרוגות לראשינו אנחנו מדליקים נרות ומקדשים על היין, נהנים מארוחה חגיגית ומקנחים בשירי שבת וארץ ישראל. למחרת אנחנו מצמצמים את הציוד שלנו למינימום. מכאן ואילך הוא נישא על גבי הסבלים בלבד, כי הדרך לא עבירה לחמורים. בשיא החום והקרינה אנחנו מגיעים לגובה 3,000 מטר, ולעינינו נגלה מראה מרהיב: עין כחולה־טורקיז מוקפת אינסוף צוקים ופסגות מושלגות. זהו אגם בולשוי (Bolshoe Allo) – האגם הגדול – האגם בה"א הידיעה של הרי הפאן. אין לו מתחרים ביופי. פסגות צ'פליגן, מוסקבה, סארי שאח, מיראלי, מריה, אנרגיה וצ'ימטרגה – כולן כמסדר מעלינו, וכמובן פסגת אמשוט, 5,200 מטר. נפרדים מאגם בולשוי וממשיכים בדרך. אני רואה נקיק עצום בין ההרים ופונה אליו. הכל בתולי, פרוע ומתפרק בכל צעד. כשאני יורד להתחבר לקבוצה נתקלות עיני בגולגולת של יעל זכר בעל קרניים עצומות. אני אוסף אותה. למטה אנחנו פוגשים רועים. ראמיל, המדריך, משוחח עימם בטג'יקית ורוסית. אחד הרועים מזהה את הגולגולת. הוא הצייד. הוא מצביע על מקום הציד המדויק ומתאר איך ירה בחיה ואכל את בשרה. לא פלא שכמעט לא נתקלנו בחיות בר במשך המסע, התושבים צדים אותן כדי לשרוד. הלב נשאר בהרים טג'יקים בלבוש מסורתי בצד תושבים בלבוש מודרני נראים ברחובות העיר שהשלטון הסובייטי הותיר בה את חותמו בדמות בלוקי מגורים ארוכים. הוזמנו לארוחה טג'יקית אותנטית: סלטים, פירות, לביושקות, פלוב (מאכל של אורז וירקות עם בשר מעליהם). מעבר הגבול, וסמרקנד היפה מחכה לנו. "את לבי השארתי בהרי הפאן", כתב המשורר הרוסי יורי ויזבור. עכשיו אנחנו מבינים למה התכוון המשורר. הכותב מודה לחברת אקו טיולי שטח |
