חרן ואורפה, תורכיה – בעקבות אברהם אבינו

על אורפה (Urfa) שמעתי לראשונה משכני, יוצאי העיר, המתגוררים בשכונת נחלאות שבירושלים. הם תיארו לי אותה כגן עדן עלי אדמות, מקום שגנים פורחים בו סביב בריכת הדגים, שאליה רצה המלך נמרוד, אותו צייד אגדי המוזכר בתנ"ך כמי שייסד ממלכה במסופוטמיה ומרד באלוהים, להשליך את אברהם אבינו. האורפלים חיים בירושלים כבר יותר ממאה שנה, אבל הם מתגעגעים אליה כמו שבאורפה התגעגעו היהודים לירושלים. הם הדביקו אותי בגעגועיהם, וכבר שנים אני חולם על היום שבו אבקר שם.
בעשור האחרון שררה בדרום־מזרח תורכיה מתיחות רבה, וביקור שם היה בלתי אפשרי כמעט. פעילות המחתרת הכורדית התובעת עצמאות והקִרבה לגבול הסורי תרמו לכך שתיירים מערביים, ובפרט ישראלים, לא הגיעו לכאן. בינתיים עבדאללה אוג'לאן, מנהיג המחתרת הכורדית, נתפס ונידון למוות, והאיזור נרגע כמעט לגמרי (למידע שימושי).
כשיצאתי לאורפה, התעלמתי מהשאלה אם אברהם אבינו בכלל נולד שם. העיקר בעיני היה להגיע לאורפה, לחזור משם ולהסתובב כמו טווס בנחלאות, לספר שהייתי במכורה הישנה ולשמוע את חיים אסלן, אחרון האבדאייתים ("גברתן עם כבוד" בעגה הירושלמית) האורפלים, פונה אלי ואומר: "אֵש, יא חאג'". אין ספק שכבודי בעיני האורפלים רק יגדל.
אחרי ביקורי שם, בשוק הצבעוני, בבריכת אברהם ובמערת אברהם, אני יכול להסכים שלאורפלים יש באמת למה להתגעגע ושאורפה היפה היא אכן גן עדן מוסלמי, וגם להכריז שקיימתי מצווה: האכלתי את הקרפיונים בבריכת אברהם, וחיי העולם הבא מובטחים לי, לפחות כמוסלמי.

חרן היא אטרקציה לתייר, והתייר הוא אטרקציה לילדי חרן | צילום : אירית זילברמן

מאיפה בא אבי האומה?
קודם שעליתי לרגל לאורפה, יצאתי להתחקות אחר עקבותיו של אברהם אבינו, "אבי האומה העברית" כהגדרת דוד בן־גוריון ו"האיש שהביא לעולם את האמונה באל אחד", כפי שכינה אותו הרב עדין שטיינ

זלץ. יצאתי להתחקות, אבל לא ידעתי שזה מורכב כל כך. "אם אתה רוצה ללכת בעקבות אברהם", אמר לי הארכיאולוג פרופ' אליעזר אורן, "זה מסובך, מסובך מאוד". בעיקר משום ששתי מדינות אוחזות באבי האומה ושלוש דתות גם, והמבוכה גדולה.
תקציר הסיפור התנ"כי: אברם, בנו של תרח וצאצא של נֹח, יצא מאור כשדים והלך לארץ כנען. בדרך הוא התיישב בחרן, שם מת אביו, ואז המשיך עם שרי אשתו ועם בן אחיו לוט ובני ביתו אל כנען, במצוות ה' שהבטיח לעשותו לגוי גדול.
באגדה היהודית מסופר שלפני לידתו של אברהם, צפו האיצטגנינים כי עתיד להיוולד מי שיתקומם נגד המלך נמרוד, והמלך בחששו ציווה להרוג כל בן זכר שייוולד. כשהרתה אמו של אברהם, היא הסתתרה במערה ושם ילדה אותו. אברהם הוסתר במערה עד שמלאו לו שלוש שנים לפי האגדה היהודית, ועשר שנים לפי המוסלמית. כשיצא משם, שיבר את כל הפסילים שאביו תרח מכר. אביו כעס ומסר אותו למלך נמרוד, שהורה להשליכו לאש הכבשן. אך העצים שבהם הוסק התנור הצמיחו פירות, והכבשן הפך לגן שבו ישב אברהם עם המלאכים.
אגדה זו סופרה בגרסאות נוספות, שלפיהן העצים שבערו הפכו לדגים והכבשן הפך לבריכה גדולה. אברהם נרטב והאש כבתה. הדגים לא סיימו את תפקידם כאן. הם הדריכו את אברהם במעלה התעלות המוליכות מים לבריכה, כדי שיתחמק מהמלך הזועם. האיסלאם מאמץ בעיקרה את האגדה על אברהם, מצביע על אורפה כעל מקום הולדתו ורואה בו נביא גדול ומוסלמי קדמון. אלא שהחוקרים מתווכחים אם אברהם היה או לא היה, ואם היה, מתי היה.
רוב החוקרים נוטים לחשוב שלסיפורי המקרא על אברהם אין ערך היסטורי. לדבריהם, מוצא העברים הוא כלל לא מאברהם, אלא מנוודים שהגיעו מעבר הירדן והתנחלו באזורי ההר של הארץ. לפי פרופ' אורן, "אין לנו שום תעודות לקיומו של אברהם. אנחנו לא יודעים מי הוא היה, מתי הוא חי והיכן". גם הארכיאולוג פרופ' זאב הרצוג קובע כי ל"אברהם אבינו אין מקום בכרונולוגיה".
לעומתם, פרופ' אברהם מלמט, היסטוריון של ימי קדם ומומחה לאברהם אבינו, משוכנע בקיומו של אברהם. "יש דעה הטוענת שאלה סיפורי סבתא", הוא אומר, "אבל אני סבור כי אברהם הוא דמות מקראית שאין שום דבר הסותר את קיומה. מצד שני, קשה להעריך לאיזו תקופה הוא השתייך".
גם אם מניחים שהתנ"ך והאגדה תיארו דמויות ואירועים שהתקיימו במציאות, עדיין נותרת השאלה היכן שכנה אור כשדים. לפי פרופ' שמואל ייבין, שכתב את הערך "אוּר" באנציקלופדיה העברית, מוגדרת אור כ"אחת מן הערים הגדולות ביותר בשומר ולאחר מכן בבבל". על האיזור השתלטו שבטי כשדים נודדים, ומכאן הצירוף המקראי "אור כשדים". ייתכן שירידתה הכלכלית של אור כשדים בתחילת האלף השני לפני הספירה גרמה להגירתן של משפחות מהעיר, ובהן משפחת אברהם.

בית טיפוסי ב"כפר של אברהם", חרן. אברהם אבינו חי בחרן שנים אחדות ואף נשא שם את שרה לאשה צילום : אירית זילברמן

לפי האנציקלופדיה העברית, אור כשדים שכנה בתל אל־מוקיאר (Al-muqayyar) בעיראק. דוד בן־גוריון כינה בשעתו את אברהם אבינו "עולה מעיראק", וגם מלמט (ועימו מרבית החוקרים בתחום) סבור כך. "ידוע שאור כשדים היא בעיראק, וקשה מאוד לקבל שאברהם בא מתורכיה", הוא אומר.
זיהוי תל אל־מוקיאר שבדרום עיראק כאור כשדים נעשה בשנת 1854, במסגרת חפירותיו של הארכיאולוג הבריטי ג'י.אי. טיילור. כמה כתובות במקום גילו שפה שכנה העיר אור. אחרי שהבריטים כבשו את עיראק במלחמת העולם הראשונה, אורגנה משלחת חפירות גדולה. הארכיאולוג ליאונרד וולי מונה לעמוד בראשה, והחפירות החלו.
וולי גילה 2,000 קברים ובתוכם סירות, קערות כסף, פסלי שוורים ממתכת, כלי נחושת, תכשיטים מזהב, יהלומים ו־400 חותמות. אבל גולת הכותרת של פועלו היתה ההכרזה כי בתל שוכנת אור כשדים, שבה נולד אברהם אבינו. לבד מהשם "אור", לא היה שום ממצא שהצביע על כך מפורשות, אך וולי התעקש. פועלו של וולי זיכה אותו בתואר אצולה בריטי ובתוכנית רדיו בבי.בי.סי, אך לא כולם הסכימו עם קביעתו.
בגיליון האחרון של ה"ביבליקל ארכיאולוג'יקל רוויו" (ינואר־פברואר 2000), הצביע הפרופסור האמריקאי כורש גורדון על נקודות תורפה בטיעונו של וולי: בעת העתיקה לא היתה רק אור אחת. כתובות אוגרית (Ugarit), אבלה (Ebla) ונוזי (Nuzi), שנמצאו בסוריה ובעיראק, מגלות כי בעת העתיקה היו כמה ערים שנשאו את השמות אור, אורה ואוראו. אכן היתה אור בדרום עיראק, אבל היתה אור נוספת בדרום־מזרח תורכיה, במקום שבו נמצאת אורפה.
ובכלל, טוען פרופ' גורדון, לא סביר שאברהם צעד 1,600 קילומטר עם בני ביתו מדרום עיראק עד לחרן. סביר יותר שהם עברו את המרחק הצנוע של 40 קילומטר, המפרידים בין חרן לאור התורכית. מרבית החוקרים, יש לציין, אינם מקבלים את דעתו.
פרופ' ז'ק יקר, מומחה לארכיאולוגיה של אנטוליה, שערך סקרים באתרים הארכיאולוגיים של אורפה וחרן, אומר: "אמנם הייתי תלמידו של גורדון, אך איני מסכים עם הטיעון שלו. על אף שאיני מאמין שאברהם היה דמות היסטורית, ישנן הוכחות כי באותה תקופה קיימו תושבי חרן קשרי מסחר עם מסופוטמיה ואנטוליה, והיו רגילים לעבור מרחקים כאלה".   

למחלוקת על מיקומה של אור כשדים המקראית הצטרף באחרונה צד בלתי צפוי – האפיפיור יוחנן פאולוס השני. בפברואר־מרץ 2000 תוכנן בוותיקן ברומא מסע למקומות הקדושים במזרח התיכון. במסגרת המסע ביקר האפיפיור במצרים ובישראל, ותוכנן גם מסע לאור כשדים המקראית. מומחי הוותיקן הצביעו דווקא על תל אל־מוקיאר בעיראק, אך ברגע האחרון בוטל ביקורו של האפיפיור במקום, מחשש לניצול הביקור לצרכים פוליטיים של ממשלת עיראק.

שלושה תפוחים וילד
בלי קשר לוויכוח של החוקרים, הנסיעה לאורפה ולחרן מציעה כמה אטרקציות תיירותיות העומדות בזכות עצמן. חרן, שכיום שמה הרשמי הוא אלטינבשק (Altinbasak), היא מן הערים העתיקות בעולם, ומעריכים כי כבר בתחילת האלף השני לפני הספירה שימשה העיר מרכז מסחרי לשיירות שעברו דרכה. בעוד שעל אורפה ניטש ויכוח אם היא אור כשדים, אין ויכוח על כך שחרן היא אכן חרן המקראית.
בצידי הדרך משדה התעופה לחרן, שאינה אלא כפר קטן, מנופפים ילדים למכונית שלנו החולפת בדהרה, משאירה מאחוריה עננת אבק. המדריך המקומי מזהיר אותנו "לא לתת שום דבר לילדים בכפר של אברהם", כאילו מדובר בילדים מוכי צרעת.
הכפר עצמו בנוי על רמה שטוחה, שממנה אפשר להשקיף על מישוריה הצחיחים של סוריה, המרוחקת עשרה קילומטרים מכאן. חרן נראית כאילו לא השתנתה הרבה מאז ימי אברהם אבינו. רוב בתי הכפר עשויים מטיט, וגגותיהם דמויי הכיפות בנויים מלבנים שרופות. חלקם צמודים זה לזה במבנה המזכיר כוורת דבורים. בסמטאות רועים כבשים, סוסים מלחכים מספוא בחצרות ותרנגולות מתרוצצות ליד תינוקות.
חרן היא אטרקציה לתייר, והתייר הוא אטרקציה לילדים המקומיים, המסתערים עלינו בניסיון למכור מלאכת יד תוך הפגנת בקיאות מרשימה באנגלית: "מאדאם, פייב הנדרד". כשאני משיב להם בערבית הם מצווחים: "ערבּ, ערבּ". כל התושבים כאן ערבים. חרנית יפת תואר בשם עאישה, שפניה גלויות, מזמינה אותנו לכוס תה בביתה ומנסה לברר אם אני מוסלמי. מבחוץ ביתה נראה דל, אך בתוכו אני מבחין במכונת כביסה, טלוויזיה וטלפון. סביבנו חג כל העת גם בנה הזאטוט, לבוש בגדים בלויים ומנסה לנגוס בשלושה תפוחים בעת ובעונה אחת.

מבני הכוורות עם הגג החרוטי הפכו לסמלה של חרן. המבנים עשויים טיט וקש, ואופן בנייתם יוצר בידוד יעיל מהחום הכבד | צילום : אירית זילברמן

הקרפיון ששאג
המשכנו לאורפה, ששמה הרשמי הוא שנליאורפה (Sanliurfa), מרחק 40 קילומטר מצפון לחרן. גילה של אורפה מוערך ב־5,000 שנה. התורכים מכנים אותה "המפוארת", והנוצרים קוראים לה "המבורכת". לפי האמונה המקומית, מדובר בעיר הנביאים: מלבד אברהם, חיו בה גם נח, שם, לוט, איוב, יתרו ואפילו משה שרעה בה את עדריו. גם באמונה הנוצרית יש לאורפה מקום: לפי המאמינים, שלח אבגר אוכמא, מלך העיר, אגרת לישו, ובה כתב כי הוא מכיר באלוהותו של ישו ומבקש ממנו שיבוא לרפאו.
כבר במבט ראשון אי אפשר שלא להבחין במצודה (Kale) המשקיפה על העיר מעל לגבעת דמלאג'יק (Damlacik) הטרשית. גילה לא ידוע, אך מניחים שהיא נבנתה בתקופה ההלניסטית. לפי האגדה, שני עמודי האבן בכניסה למצודה הם שרידים מכסאו של נמרוד, הצייד התנ"כי ומייסד העיר. צריחי מסגדים רבים מעטרים את קו הרקיע של אורפה, וברחובות נשים רעולות פנים, גברים עם שרוואל וכיפות של חאג'ים, בעלי מלאכה ורוכלים עם עגלות סוסים.
לפני 104 שנה עזבו רוב יהודי העיר את אורפה, והגיעו רכובים על חמורים לירושלים. גם כיום משמשים החמורים כלי תחבורה נפוץ, בצד אוטובוסים ומכוניות. אבל חוץ מהחמורים, יתקשו יוצאי אורפה להכיר את עירם, שאוכלוסייתה צמחה לכחצי מיליון; היא התפתחה מאוד, ונבנו בה שכונות חדשות.
חלק מהמטיילים בעיר הם צליינים, שעולים לכאן לרגל מכל העולם הערבי, וגם מאיראן. מלווי התורכים טענו שהצליינים מגיעים בטפטוף, וגם אז רק לביקור קצר. גרסה אחרת ששמעתי בעיר מספרת כי לאחרונה הגיעו ביום אחד אלף עולי רגל רק מאיראן.
אני הגעתי לשם ביום העצמאות ה־75 של תורכיה. ברחובות לא הורגשה אווירת חג, אולי משום שאת תושבי העיר, רובם כורדים וערבים, מעניינת יותר העצמאות הכורדית מאשר העצמאות התורכית. רק כרזות גדולות עם תמונתו של אתאתורכ, מייסד תורכיה המודרנית, החילונית, הזכירו שמדובר ביום העצמאות.
ביום שישי מרוקנת קריאת המואזין את הרחובות, וההמונים נוהרים לשני המסגדים הגדולים של העיר, הסמוכים ל"בריכת הקרפיונים הקדושה". הבריכה, 200 מטר אורכה, מוקפת גנים, ומעליה ניצבות קשתות המשתקפות במים. הקרפיונים הממלאים את הבריכה הם בגודל של לווייתנים, וכשהם פוערים את פיותיהם כדי לבלוע את המזון שמשליכים להם, זה נראה כמו סצנה מ"מלתעות".
לקרפיונים יש כאן מעמד של פרות קדושות. אסור לדוג אותם, ומי שיעשה זאת, מאמינים התושבים, ימות או יתעוור. האכלת הדגים היא הקרבת קורבן לאללה – סגולה לאריכות ימים, לחיי העולם הבא ולמזל. בצידי הבריכה מוכרים ילדים צלוחיות של גרגרים ירוקים. קניתי גם אני צלוחית, והאכלתי לשובע את הקרפיונים של איברהים כדי להיכנס בשערי העולם הבא, אם לא היהודי, אז לפחות המוסלמי.
סמוך לבריכה מצויה מערת אברהם, שבה התחבא לפי האגדה אברהם אבינו בילדותו, ומעליה בנוי מסגד. שתי כניסות למערה: אחת לגברים ואחת לנשים, ועל כל הנכנס לחלוץ את נעליו. אחרי שזוחלים פנימה מבעד לפתח צר, נכנסים לחדר תפילה שממנו אפשר להציץ מבעד לשבכת ברזל אל תוך המערה.

האמא הכורדית של משה דיין
שנים אחרי האגדה על אברהם אבינו, המציאו באורפה אגדה חדשה, הפעם על משה – משה דיין. לפי האגדה, שככל הנראה המקור שלה הוא המפגש ההיסטורי של דיין עם המנהיג הכורדי מולא מוסטפא ברזני, דיין הוא לא פחות ולא יותר מאשר יליד העיר השכנה, דיארבאקר (Diyarbakir).
בפסטיבל למלאכת יד, שהתקיים באורפה בעת ביקורנו שם וכלל עבודות קדרות, נחושת, עץ ואריגה, פגשתי את סאמטס, אחד ממוכרי השטיחים. "אתה מחפש יהודים?", שאל. "היהודים אנשים טובים. אתה מכיר את משה דיין? כן, זה עם העין. הוא מהעיר שלנו, מדיארבאקר. הוא נולד כאן, אבל הוא מת לפני עשר שנים, אולי יותר. תבוא אלי ואני אראה לך את הבית איפה שנולד ואת החנות שהיתה לו".
חיפשתי יהודים באורפה, או לפחות שריד לקיומה של קהילה יהודית בעיר, אך לא מצאתי דבר. שנים רבות חלפו מאז שהיהודים עזבו את העיר, והם נשכחו. שכונתם ובית העלמין שלהם נמחקו. אחרוני היהודים נטשו את אורפה ב־1948, אחרי שמשפחה אחת נטבחה על ידי מוסלמים, והיהודי האחרון שנשאר כאן התאסלם ונפטר בינתיים.
שאלתי עליו ועל שכונת היהודים בסמטאות ההומות של העיר העתיקה, המזכירות את השוק בעיר העתיקה בירושלים. עברתי ממקומי אחד למשנהו ואיש לא ידע. יהודים? לא ראינו, לא שמענו. גם עיתונאים תורכים הופתעו לשמוע שיהודים חיו באורפה. אחרי חקירה ובדיקה סיפרו לי שאכן היתה כאן שכונה יהודית, אך היא נהרסה. היכן היתה השכונה? הם לא יודעים. צריכים לשאול את הזקנים. ואיפה הזקנים? הם מתו. בתשובותיהם ניסו לרמוז לי בעדינות שארד מהנושא. על השכונה שאיש אינו יודע היכן היא הוקמו, כך התברר, בניינים חדשים.
כששאלתי את מארחי כיצד הם יודעים שהקימו שם בתי קומות אם הם לא יודעים היכן השכונה, ראיתי שהם מנסים לתפוס מרחק ממני והתרשמתי שמדובר בקשר של שתיקה. בסופו של דבר, אגב, לא הזדמן לי ללכת לביתו המקורי של משה דיין. אבל במקום, זכיתי בעסקה טובה. "רוצה לקנות שטיח?", שאל אותי סאמטס, "בוא, אני אתן לך מחיר טוב, כי אתה חבר של משה דיין".

תודת המערכת ללשכת התיירות התורכית על עזרתה הרבה בהפקת הכתבה.