חיפוש אחר תרמילאים

בשגרירות בניו דלהי מסר לי אביב, קצין הביטחון, מכתב. "זה הגיע הבוקר, כדאי שתקרא". הוא הוסיף שנמאס לו מכל החבר'ה שמחפשים את עצמם. המכתב היה באנגלית, בכתב מסודר וקריא, ללא תאריך.
"לכל המעוניין. אני יודע בוודאות שהבחור הישראלי הנעדר, ארנון יהל, הוא בסדר וזאת על פי שני מקורות: מקור אחד אומר שהוא בסדר, ואתם תשמעו ממנו בקרוב. המקור השני טוען שהבן לא רצה שהאב יבוא להודו, ולכן לא הגיע לפגישה. הם 'דחפו' לפגישה יותר מדי. ארנון מסתובב עם מספר אנשים, עסוק בעיסוקיו הרוחניים או מטייל. בכל מקרה הוא בסדר. רוב תודות". החתימה היתה מחוקה, ועל גב המעטפה לא היתה כתובת. הצלחנו במאמץ לזהות את האותיות G ו- E בחתימה. "לך תמצא את שולח המכתב בין תשע מאות מיליון הודים", אמרתי לאביב.
הגענו להארידוואר, המקום האחרון שבו נראה ארנון, מוקדם בבוקר. נהג הריקשה לקח מאיתנו מחיר מופקע, וידע שאני יודע. ירדנו בצד דרך העפר המובילה לאָשרָם, המשמש כבית מחסה לילדים הודים יתומים. צעצועים אמריקאים היו פזורים על הרצפה. רייצ'ל, המתנדבת האמריקאית, בעלת המבט החולמני, סיפרה שהגורו שלה, אום גירי דס, יושב בקליפורניה, ב"עמק השלום". "דברים כאלו קורים כאן הרבה", הוסיפה, וכמעט פרצה בבכי. היא הבטיחה שאם תשמע משהו, תודיע לשגרירות.
מוכר התה ליד המלון צחק, כשהזמנתי את כוס ה"צ'אי" החמישית. דורית ישנה וידעתי שלא אצליח להרדם לידה. מיטה צרה במלון מעופש, ונערה שלא רוצה להיות איתי, היו תנאים מספיקים למצב הרוח המדוכדך שלי. ניסיתי להסביר את זה למוכר התה, והוא אמר לי "נו פרובלם", ומזג לי עוד כוס תה.
עיינתי בקלסר החקירה, סתם, כאילו שיש לי המון עבודה. מוכר התה, הצופה היחיד, לא התרשם. המכתבים, שארנון כתב להוריו, היו שגרתיים ואפילו משעממים. הוצאתי את המכתב שהגיע לשגרירות, "למעשה זה הדבר היחיד שלא נבדק", הרהרתי. רייצ'ל ירדה במורד הרחוב, מתמרנת במיומנות בין הפרות הישנות וערימות הגללים. אשה מבוגרת פסעה לצידה. גברת אן רובינסטיין הציגה את עצמה: "אני אמא של רייצ'ל". היא סיפרה בהתרגשות שחזרה מקורס בודהיסטי בדרמסאלה: "איזה צירוף מקרים משמח, סיפרו שם שמצאו את ארנון. כולם דיברו על זה". על הפוסטר שלו כתב מישהו באנגלית: "הוא בסדר ומטייל עם חברים".
"העסק הזה מסריח", אמרתי להן. "מישהו מפיץ שמועות שמצאו אותו". "חשבתי שתשמח", אמרה רייצ'ל מאוכזבת, "זה מאוד מיוחד איך שאתם הישראלים עוזרים אחד לשני. כל כך אכפת לך מהבחור הזה. אותי בטח אף אחד לא היה מחפש". היא הסתכלה על אימה.
מנהל המנזר האנגלי, ג'ון, ענה לי בחביבות בטלפון: "כן, שמעתי על הבחור הישראלי שנעלם. האדם שכתב את ההודעה באנגלית על הפוסטר שלו, הוא נזיר אוסטרלי בשם מקס, ובדיוק היום הוא נסע לדלהי. משם הוא נוסע לדרום הודו להרצאה של הדאלי לאמה: WHAT IS BEYOND EMPTINESS. שמו הטיבטי של מקס הוא טיופטן גלק". הוצאתי מתיק החקירה את המכתב, והאותיות G ו- E קפצו מול עיני. "זה הוא כתב את המכתב", אמרתי בהתרגשות.

פגישה מקרית
בדלהי היה קשה לשכנע את רונן ועומרי, שרידי משלחת החיפושים ההירואית, לעזוב הכל ולנסוע עוד באותו יום לדרום הודו. הם חזרו זה עתה מחיפושים בברינדוון, המרכז העולמי של "הארי קרישנה". דורית הודיעה שהיא נשארת רק עוד יום, ואז היא חוזרת לחוף, לאיטלקי שלה.
ישבנו באחת ממסעדות המטיילים במיין בזאר. הבחנתי בנזיר מערבי גבה קומה פוסע במרץ בשוק הצפוף. "בואי נרוץ אחריו. אולי הוא מכיר את טיופטן גלק", אמרתי לדורית. "תעזוב, הרי ממילא שלחת את רונן ועומרי לשם. מה אתה כזה לחוץ כל הזמן, תרגע כבר. אי אפשר לעשות הכול", היא אמרה. העפתי מבט ברחוב, הנזיר נעלם.
בחשתי בשקט את הקפה, כועס על עצמי. "חבל שוויתרתי. אולי הוא היה יכול לעזור לנו למצוא את ה'גלק' הזה. בטח כל הנזירים מכירים אחד את השני". בערב ראיתי אותו שוב, פוסע במהירות בשוק הצפוף, גבוה מעל כולם עם הגלימה האדומה והקרחת הנזירית. רצתי אחריו, משאיר את התיק והחשבון במסעדה. הוא נכנס למסעדה קטנה והתיישב. הנחתי יד על כתפו.
"תסלח לי אתה מכיר את טיופטן גלק, נכון?"
"כן". הוא חייך, "זה אני".
"אתה כתבת על המודעה של ארנון יהל בדרמסאלה?" לקחתי אוויר.
"כן".
"כתבת גם מכתב לשגרירות?" הייתי תקיף.
הוא הופתע. "כל הכבוד. אתה בטח עובד במוסד או משהו כזה".
"דווקא לא. היגיון פשוט, אחד ועוד אחד".
גלק דיבר במהירות, והיה קשה להפסיק את שטף דיבורו. "אני לא יודע שום דבר שאתה לא יודע. לימדתי באחד הקורסים במנזר בטושיטה. כל הישראלים שהיו בקורס, דיברו על המקרה של ארנון. יש לי קשר חזק לישראל, עשיתי פעם עלייה. הייתי בגולני. החיפוש הוא הרבה סבל למשפחה". הוא הדגיש את המלה סבל. "אני נזיר כבר שש עשרה שנים, הייתי איש עסקים באוסטרליה. הרווחתי עשרת אלפים דולר לשבוע. לא האמנתי בכלום", הוא חייך, בעצם כל הזמן הוא חייך.
תמיד הם עוזבים חיים טובים, חלף הרהור במוחי. "כמעט כמו הסיפור של בודהא", אמרתי בלעג. גלק התעלם והמשיך. "החלטתי שאני צריך לעזור. התייעצתי עם הלאמה שלי, המורה שלי, יש לו כוחות מיוחדים. כל הזמן אני מתייעץ איתו. תמיד הוא צודק. שאלתי אותו על ארנון, והוא אמר לי שהוא בסדר ושהוא עוד יתקשר. שאלתי גם נזירה אוסטרלית, שעושה הרבה שנים מדיטציה. גם היא אמרה שארנון בסדר, ולכן כתבתי את המכתב".
"יכולת לפחות לכתוב את הכתובת שלך", כעסתי.
גלק הביט בי בשקט ואמר: "אתם הישראלים קשים כמו אבן, אתם לא מבינים דברים כאלה".
"עזרת יותר מדי", אמרתי לו. "שלחתי מישהו לחפש אותך בדרום, בזבזתי סתם כסף של המשפחה".
"מאמצים חיוביים מביאים תוצאות טובות", הוא ענה.
"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות", השבתי.
"הכונות הטובות הן הקובעות. וחוץ מזה מה עם הנביאים"? הוא התלהב מנופף בידיו הארוכות. כולם הביטו בנו. "ישעיהו, יחזקאל, ירמיהו, כולם, הם בדיוק כמו הלאמה שלי. בכל הדתות יש את זה. אנשים לא רוצים לראות, אבל זה קיים. זה כל כך פשוט".
"מאז שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מהנביאים וניתנה לשוטים", אמרתי באכזריות. גלק נראה מוטרד. הצלחתי לפגוע בו.
"איפה זה כתוב"?
"בגמרא, בתלמוד, במסכת בבא בתרא".
הוא שתק ואז שאל לפתע: "למה אתה בכלל מחפש אחריו"?
"אין לי רגשות בעניין הזה", אמרתי. "מישהו שאני מכיר מהצבא ביקש ממני. לא איכפת לי אם הוא חי או מת. זה כמו להיות חוקר פרטי. זה סיפור מעניין, מלא אקשן, הרפתקה. ואם אני יכול לעזור אז למה לא"?
גלק קפץ: "לא נכון. אתה רצית לעזור. רק אחרי זה באות כל הסיבות האחרות, זה 'טבע הבודהא' שלך, לכל אחד יש".
"השיחה שלנו חסרת טעם, אתה חי במציאות דמיונית". רציתי ללכת.
גלק אחז בזרועי ואמר בשקט: "מציאות אחרת משלך, אבל לא דמיונית. תראה איך מצאת אותי בין תשע מאות מליון הודים בלי כתובת, אתה חושב שזה סתם"?
עניתי באדישות: "היגיון, אינטואיציה והרבה מזל". הסתובבתי והלכתי. מאחורי הוא אמר: "בכל מקרה ארנון בסדר".

מצב גבולי
יותר משנה חלפה מאז. אני והחברים האחרים במשלחת החיפושים לא מצליחים לשכוח. אולי כי לא מצאנו את ארנון, אולי בגלל המאמץ הגדול שהשקענו, ואולי בגלל ההרגשה שפספסנו משהו. אנשים הרי לא נעלמים סתם. משהו קורה להם. הזרים בולטים מאוד בנוף המקומי, וככל שהאיזור או המצב מיוחדים יותר, הופך הזר המערבי לבולט יותר. לחפש מטייל שנעלם זו חוויה מרתקת, ניסיון לפתור חידה בלשית ברקע המיוחד של הודו. ארנון, אותו מעולם לא פגשתי, הפך לחלק מחיי. אני יודע עליו כל כך הרבה, אולי אפילו הרבה מדי.
ארנון יהל לא הגיע לפגישה המתוכננת עם אביו ב-22 ביולי 1994 בניו דלהי. האב יעקב חיכה במשך שבוע במלון, והחל לחפש אחר בנו בכוחות עצמו. ההתרשמות שלנו בארץ היתה שארנון יימצא תוך שבועיים-שלושה, מתבודד באחד ממקורות הגאנגס. רק החתימה המוזרה שלו, "ארנון ברוך הוא", במכתבו האחרון מהעיר רישקש, הדליקה נורה אדומה.
חבריו לגרעין הנח"ל וקיבוץ נאות סמדר יזמו משלחת חיפוש. אורי (שם בדוי), שהיה בדרכו להודו, נענה לבקשתנו לרכז את החיפושים, עד שיגיע מחליף. "אני נותן לחיפושים שבוע עד עשרה ימים מקסימום", אמר. הוא ריכז את עבודת החיפוש המאומצת, "אחת הקשות בחיי", יותר מחודש ימים, עד שהחלפתי אותו. מאמץ החקירה הראשוני התרכז בשוליים הפליליים של הרוחניות הממוסחרת של רישקש. המשלחת תחקרה סדהואים מפוקפקים (והתברר שיש לא מעט כאלו) ואת רשת הסמים המקומית. שלושה ישראלים פגשו את ארנון בדוכן תה קטן, יורד ממשאית, יחף וחצי עירום בדרכו לרישקש. ארנון אמר להם: "פעם פחדתי להסתכל לאנשים בעיניים, ועכשיו כבר לא".
סטאש האמריקאי, שכנו לחדר של ארנון באשרם, הגדיר את מצבו כגבולי. הוא סיפר על כל הסדהואים המסתורים, המסתובבים באיזור, כדוגמת רווי באבא, הידוע "כסאדהו קרימינלי", שנותן את סם הדטורה למטיילים תמימים, או על גולדי, ג'אנקי ממדראס, שטען כי ארנון נראה ברישקש באוגוסט, ושינה מאז כמה פעמים את עדותו. המידע שאסף אורי נותח והועבר אלינו לישראל לבחינה מרוחקת יותר ומושפעת פחות מהשטח, כדי שלא "נתפור סיפור". מפתיע כמה קל להמציא סיפורים, בעיקר כשאין קצה חוט.
זיהוי אנשים מערבים לפי תמונה מהווה בעיה. כולם נראים להודים אותו דבר. רונן, חבר המשלחת, שהיה בעל שיער ארוך, זוהה ללא הרף על ידי אנשים ברחוב כארנון. למעשה כל סאדהו מערבי באיזור רישקש זוהה בשלב מסוים כארנון.

עיניים כמו פרוז'קטורים
אחת המסקנות החשובות של המשלחת הראשונה היתה שצריך לאתר את נדב (שם בדוי), חברו הטוב של ארנון, ששהה איתו במשך שלושת הימים, שקדמו להיעלמותו. נדב פגש את האב בתחילת החיפושים, אך משום מה נמנע מלספק לו מידע חשוב. "חלומו של ארנון הוא להיות קבצן בוורנסי", הוא סיפר לאב, ועזר לו לחפש את בנו יומיים בוורנסי. אחר כך עזב אותו והמשיך לנפאל ולטיבט. "לחפש את ארנון זה כמו לחפש מחט בערימת שחת. אם הוא מת אז הוא מת, ואם הוא חי, אז הוא צועד במסלול חייו המשונה כרצונו", הוא כתב מנפאל. טענה דומה שמענו מרבים. לדבריהם אין לנו זכות להתערב ולחפש את ארנון, מכיוון שזו ה"קארמה" (הגורל) שלו.
לבסוף הצלחנו לאתר את נדב. זה היה שלושה חודשים מאוחר מדי. הוא למד לנגן על חליל הודי ב"גנגא מאהאל", מרכז לומדי המוסיקה ההודית בוורנסי. הוא הגדיר את המפגש איתנו, שארך כשמונה שעות, "כחקירה". למלון, שרמתו היתה גבוהה יחסית, בו שכרנו חדר לצורך המפגש עימו, הוא הופיע לבוש בבגדי מטיילים מרופטים, לא מגולח. היה חשוב לנתק אותו מגג ה"הארי ראמה" במיין בזאר, על עשרות ה"מסטולים" בו. נדב התרשם מאוד מהמלון.
"אני אגיד את האמת" הוא אמר לנו. "אני מאוד רוצה לעזור למצוא את ארנון, אבל יש לי התלבטות. יכול להיות שכל ההתעסקות שלנו כאן מפריעה לו. האנרגיה שלנו כאן מונעת ממנו ללכת בדרך שלו". הסברתי לו את מה שאפילו לי כבר נשמע שחוק: "כל מה שמעניין אותנו זה ארנון. אם לא היינו חושבים שהוא בבעיה לא היינו פה".
נדב סיפר בשטף: "הגעתי לדלהי בסוף יוני ונסעתי לרישקש 'הדובדבן שבקצפת'. כבר הייתי שם בביקור הקודם בהודו. ההחלטה שלי לנסוע להודו היתה ההחלטה הכי לא הגיונית שעשיתי בחיים. התכוונתי ללמוד בטכניון. ידעתי שארנון בהודו. כל הגרעין שלנו היה בהודו. ברישקש נודע לי שארנון נמצא בהרים. יצאתי מהאשרם. זה היה בדמדומים. פתאום ראיתי את ארנון על הגשר של ראם ג'ולה. בחיים לא הייתי מזהה אותו. הוא נטרף משמחה, ואני שהלכתי לקראתו 'התבאסתי' לפגוש אותו. הוא היה מסופר קצוץ קצוץ, קצת זקן. מין חצי סאדהו. ג'ינס מלוכלך, רזה שברזים. היה לו ברק רציני בעיניים, והם נראו כמו שני פרוז'קטורים. המחשבה ראשונה שעברה לי בראש היתה שזה בטח מסמים.
"מה שהכי הצחיק אותי היה, שהוא יחף, עם תיק סאדהואים וברק בעיניים, שאל אותי אם אני בסדר. הוא עצמו נראה כמו מי שעבר את הקווים. הוא אמר לי: 'נדב, אתה לא רואה מה קרה לי? תסתכל לי בעיניים אתה לא רואה? אני מואר. אני כל הזמן חושב איך תגיב על זה שאני מואר'. הבן אדם מגדיר את עצמו מואר! הוא נראה לי מואר, אבל משוגע. ירדנו לגאנגס להתרחץ, ארנון רצה לישון שם, והתחיל לאסוף עצים למדורה. שכנעתי אותו לישון איתי בחדר שבאשרם.
הוא סיפר לי שהסאדהואים מזהים אותו כמואר והפרות ניגשות לברך אותו ברחוב. כל בוקר הוא היה ניגש למראה, לראות אם יש לו עדיין את הברק בעיניים. כשהלכנו ברחוב ברישקש, הוא הצביע על אנשים ואמר לי: 'זה מואר וזה לא'."

בסוף אהיה סופרמן
נדב וארנון ניהלו שיחות ארוכות בשלושת הימים שבילו ביחד. ארנון סיפר לנדב איך הוא זכה להארה בגנגוטרי ואיך בכה שש שעות בהרים. "נתתי לכל לצאת", הסביר. הוא סיפר גם על קרבות העיניים, שערך עם גורואים שונים כש"מי שמנצח לוקח את האנרגיה". ארנון סיפר לי שדברים כבר לא מפחידים אותו, "אני מכבה סיגריות בכף הרגל, מתגבר על הפחדים וככה מעלה את היכולת. אני אהיה סופרמן בסוף. אני אקבל עוד ועוד כוחות. אני מסתכל על אנשים בעיניים עם אהבה ובלי פחד".
"יום אחד נכנס ארנון לחדר, וסיפר שמצא חבר, שמואר כבר חצי שנה, 'עם מבט יפה בעיניים', גדעון, אנגלי בן 20, שנדר לא לדבר ומתקשר בעזרת לוח וגיר. כשארנון ביקש שיסביר לו מה זה להיות מואר, אמר לו גדעון: 'תאהב, תרגיש ותשרת'". ארנון סיפר לנדב גם על המפגש המתוכנן עם אביו: "יהיה סבבה. נעשה טרקים ביחד". מצד שני הוא דיבר גם על נסיעה לוורנסי כדי להפוך לקבצן. "אני אמרתי לו כל הזמן, שאם כבר להיות קבצן, אז בהארידוואר. לא כל כך הבנתי איך הוא רוצה להיות קבצן בוורנסי, ולפגוש את אביו עוד שבועיים". ארנון נפרד מנדב ב-4 ביולי. "הוא יצא מן החדר רק עם נעל אחת, כשרגלו השנייה יחפה בגלל פצע. הוא לא אמר מלה, רק לחץ לי את היד והלך".
הקשבנו ושתקנו, מדי פעם שאלנו שאלות על פריטי לבוש ספציפיים של ארנון, על חפצים, כסף, התנהגויות וחוויות מהטיול. מה שהטריד אותי היה מדוע לא לקח נדב אחריות ועשה משהו כשארנון נעלם? למה הוא לא סיפר את כל האמת לאבא של ארנון והתחמק במשך חודשים? התשובה נמצאת אולי ביחסים המורכבים שהיו לשניים עוד בישראל. על הגשר ברישקש אמר ארנון לנדב: "רק אותך רציתי לראות, יותר לא רוצה לראות אף אחד". נדב ראה באותה פגישה סגירת מעגל, שלאחריה אין לו אחריות יותר. הוא היה שקוע עמוק בחוויה ההודית הפרטית שלו, וראה במפגש רגע אחרון ביחד, לפני שכל אחד מהם הולך לדרכו. הוא לא חשב שהמפגש מקרי. הוא הרי לא התכוון לנסוע להודו, ובוודאי לא רצה לפגוש את ארנון, ופתאום דווקא הוא מופיע מולו.
מכאן נפרדו הדרכים. ארנון צעד ב"מסלול חייו המשונה", ואילו נדב במסלולו שלו. בהודו, שבה נזירים בודהיסטים שולחים מכתבים עלומי שם לשגרירות, וסאדהואים "בעלי כוחות" מפנים אותנו לחפש בקצה השני של תת היבשת, הופכים אירועים מקריים להכוונות, וההיגיון והמיסטיקה מתערבבים.
העדות של נדב יצרה בקרבנו תחושה קשה. מצבו של ארנון היה פחות טוב מכפי שחשבנו. היה ברור גם שחלק מהמאמץ שהשקענו בחיפושים ברישקש היה מיותר. ארנון עזב את המקום, אולי בדרכו לפגישה עם אביו בדלהי, או כדי להפוך לקבצן בוורנסי. לא קל להיות קבצן מערבי לא מזוהה בהודו. לא ברור אם זה בכלל אפשרי. ארנון נסע להארידוואר, מרחק של 24 קילומטרים, התקשר להוריו למחרת, וקבע את המקום ואת תאריך הפגישה המדויקים, ומאז נעלמו עקבותיו.

שעון מוכתם בדם
פעמים רבות נשאלתי מאז החיפושים: מה דעתי על "תופעת" ההיעלמויות של ישראלים באשרמים מסתוריים בהודו, או במעבה הג'ונגל הדרום אמריקאי. האם זו באמת תופעה? הנתונים הרשמיים מראים כי המצב אינו חמור כל-כך.
ב-1993 הופנו למשרד מחוץ בירושלים 75 בקשות לחיפוש נעדרים בארצות המזרח הרחוק. כולם אותרו מלבד אחד. ב-94' היו 84 פניות. רק שלושה, ביניהם ארנון, לא אותרו. עד ספטמבר 95' היו 44 פניות, רק אחד מהם לא יצר קשר עם הארץ, משום שכנראה אינו מעוניין להתקשר עם בני משפחתו. מתחילת ינואר 93' עד ספטמבר 95' סייע משרד החוץ בהשבתם ממזרח אסיה לישראל של 378 אנשים שסבלו ממחלות (כולל מחלות נפשיות) ופציעות ו-48 גופות. הנתונים על היעלמויות בדרום אמריקה אינם מרוכזים. מדי שנה בשנים האחרונות, יש פניות בודדות לסיוע באיתור נעדרים. יש לקחת בחשבון שבמהלך שנים אלה טיילו עשרות, אם לא מאות אלפים במזרח אסיה ובדרום אמריקה.
בספרות המסעות הישראלית, המתפתחת בקצב מהיר, יש שלושה ספרים, העוסקים בתאונות, מוות והיעלמויות בעת טיולים. "החזרה מטואיצ'י" של יוסי גינסבורג, שניצל ממוות בעת טיול בדרום אמריקה, תודות לתושייתו של קווין האמריקאי; "צברים על דרך המשי" של דינה הימן, שאחיה, אלי, מת ממחלת גבהים בטיבט, ו"לא חזר מגלפאגוס", של חיים טל, על מבצע החיפושים העקשני שערך דוד נחמוני אחר בנו גיא, שגופתו נמצאה בשמורת הצבים באיי גלפאגוס.
קיימים גם סיפורים הדומים לסיפורו של ארנון: מטיילים שנעלמו והותירו אחריהם רק השערות על מקום הימצאם. זהו, למשל, סיפורו של ראובן אופיר מחיפה. ראובן, שוטר בחופשה שעבד במחלק הסמים, עלה על ספינה, המובילה תפוחי אדמה מאוקיאלי לפוקלפה שבפרו ומשם לאיקיטו שבמקורות האמזונס. הוא נסע ב-1980 בחברת מטייל ארגנטינאי. משם התכוון להמשיך לקרנבל בברזיל. הקרנבל הסתיים, אך שום אות חיים לא הגיע מראובן ומשפחתו החלה לדאוג. מוש סביר, מנכ"ל החברה הגיאוגרפית, הקדים את נסיעתו המתוכננת לפרו, כדי לברר מה עלה בגורלו. משלחת החיפושים, שכללה גם קבוצת חברים של הנעדר, יצאה בעקבותיו במאי, חצי שנה לאחר שנעלם.
הבדיקה הראשונית העלתה שראובן לא עזב את פרו. משטרת איקיטו החזיקה בידה תיק, שהיה שייך לשני זרים שנרצחו. בגלל שבתיק נמצאו המחאות נוסעים על שם מייקל שוסטר, הניחה המשטרה הפרואנית כי מדובר בגרמנים. בעדויות שנאספו באיקיטו התברר שראובן טייל שם בחברת בחור אנגלי גבוה, בשם מייקל שוסטר, "שניגן בחליל וצייר". השניים רכשו סירת קאנו מבחור קנדי, שבדיקת האינטרפול העלתה כי הוא סוחר סמים, כדי לשוט לברזיל במורד האמזונס. באותו זמן שודרו ברדיו המקומי הודעות מסתוריות על "פלה קרה" ("מקרקפי גולגלות"), המסתובבים באיזור. מוש סביר חושב שזו היתה כנראה דרך להפעיל גורמים מקומיים לבצע רצח במסגרת מלחמות הסמים. ייתכן שהרוצחים נשלחו בעקבות האנגלי ש"ידע יותר מדי", וייתכן שמייקל וראובן נפלו במלכודת לא להם.
בדיקת התיק במשטרת איקיטו העלתה שעון מוכתם בדם. חברו של ראובן, שהשתתף במשלחת החיפושים, זיהה מייד את שעונו שלו. לדבריו, כמה ימים לפני שעזב ראובן את הארץ התקלקל שעונו, ומאחר שלא הספיק לתקנו, החליפו השניים שעונים. "זה היה מוזר", נזכר סביר, "ברגע שזיהה החבר את השעון שבשק, הפסיק השעון שענד על ידו, השעון של ראובן, לעבוד".
בסיוע המשטרה תחקר סביר את הנאשמים ברצח השניים, שישבו בכלא המקומי והם זיהו בוודאות את האנגלי. נראה שגופות הנרצחים נזרקו לאמזונס, ושם נאכלו על-ידי דגי הפירניה. בדרכו לישראל עבר מוש סביר באנגליה והצליח לאתר את משפחתו של מייקל. במכתביו וביומנו כתב האנגלי כי הוא מטייל עם חבורה מעניינת של סוחרי סמים. סביר משוכנע שמכתבי האנגלי, זיהויו הוודאי של השעון ועדות הרוצחים בכלא, פתרו את תעלומת היעלמותו של ראובן.

אין זכר
תעלומת היעלמו של מורן ריבנר, מקיבוץ מרחביה, לא זכתה אפילו לפיתרון חלקי. מורן, בחור מתבודד ושקט, נסע בפברואר 1983 מארצות הברית ל"סיבוב" סולידי בן ארבעה שבועות באקוודור, פרו ובוליביה, ונעלם שם בלי להותיר אחריו עקבות. היחיד שראה אותו היה ישראלי "בבית המטיילים – נילי", בפאתי קיטו בירת אקוודור. מורן התכוון לטייל במשך שבוע בריו במבה, פונו, ובקונקה, טיול לא הרפתקני באיזור מתויר.
"שורש הבעיה היה שיותר מארבעה חודשים עברו בין היעלמותו של מורן לבין תחילת החיפושים", מסביר אבינועם גולן מקיבוץ עין שמר, קצין ביטחון לשעבר בשגרירות בקיטו, ומי שניהל את החיפושים אחר מורן. הזמן במקרה זה הוא גורם קריטי. 6,000 מ"מ של גשם, שטפונות, מפולות והתחדשות הצמחייה באופן מהיר, לא משאירים הרבה סיכוי למצוא שרידים.
המחפשים נעו במעגלים. תחילה באיזור קיטו, אחר כך באיזור ריו במבה ולבסוף בקונקה, שם הוכיחו רישומים באחד מבתי המלון, כי מורן אכן ביקר שם. אבינועם, שהיה בעל דרכון דיפלומטי, קיבל סיוע מגורמי הביטחון האקוודורים. בקונקה ובמסלולי הטיולים באיזור נערכו חיפושים יסודיים, אך ללא תוצאות. בשלב מסוים התעורר החשד שאולי נרצח מורן במלון, ונערך חיפוש "מאוד לא סימפטי, חיפשנו ממש מתחת הבלטות כדי למצוא בגדים מסומנים מהקיבוץ".
אחת האפשריות, שנשמעת דמיוניות למדי, היא שמורן נחטף על ידי ברוני הסמים למחנה עבודה בגבול פרו ואקוודור. ידוע לפחות על שלושה מקרים בהם נחטפו זרים למטרות אלו. אבינועם חושב שאפשרות סבירה יותר היא שנרצח למטרות שוד וגופתו הועלמה. כך או כך המחפשים לא העלו בחכתם דבר וחזרו לקיטו מיואשים. הם חיפשו אחרי מורן בחדרי מתים, בתי קברות ובתי חולים ואפילו חיפשו עם דוקרנים באדמה סביב ל"בית נילי", אולי מישהו הסתיר שם את גופתו. הם ניסו לבדוק גם אם חצה גבולות למדינות אחרות. שני אנשי "מוסד" לשעבר המשיכו, בהמלצת המשלחת, את החיפושים אחר מורן, אך שום מידע חדש לא התגלה.
המקרה של מורן נשאר גם היום אחת התעלומות הגדולות. גולן ציין כי רק בישראל לא מניחים לאנשים להיעלם, אלא שולחים משלחות לחפשם. זהו נכס שהמטיילים חייבים להתחשב בו, הוא טוען, וממליץ להם לשלוח גלויות לארץ ולהשאיר עקבות באמצעות רישומים בבתי מלון, בספרי מסעדות, מוזיאונים ובספרי השגרירויות. "כל מטייל חייב לעשות את זה, למען אלה שאולי יחפשו אחריו".
תעלומה נוספת היא היעלמותו של ניב כורך, קצין צה"ל מראשון לציון, שהיה בחופשה. הוא נעלם בסוף יוני 1994 כשניסה לגנוב את הגבול בין טיבט לבהוטאן. ניב וסיימון, חברו האנגלי למסע, יצאו מלאסה, בירת טיבט, רכובים על אופניים בשעות הלילה, כדי לעקוף את נקודות הביקורת הסיניות בשטח צבאי הסגור למטיילים. בעיירה פאלי, סמוך לגבול, חש סיימון ברע והחליט לחזור. ניב המשיך לבדו.
האב, שלמה כורך, יצא לשלושה מסעות חיפוש בטיבט ובבהוטאן, תוך התגברות על קשיים בירוקרטיים ופוליטיים. הוא פיתח יחסים מיוחדים עם משפחת המלך בבהוטאן, וזכה לסיוע רב. במהלך החיפושים האחרונים, שנערכו באוגוסט 1995, תחקרו אנשי המשלחת חיילים בהוטאנים, שהודו שניב אכן נכנס לבוהטאן, ושהה בבקתת המשמר שלהם במשך יומיים. החיילים סיפרו שחיכו כי מפקדיהם יורו להם מה לעשות בו. לדבריהם, ניב יצא מהמחנה כששני חיילים בעקבותיו, אך הצליח להחמק מהם ונעלם.
שלמה כורך מאמין שהוא ניסה לעקוף את נקודת הגבול ולחזור לבהוטאן, ואז ארעה לו תאונה. קשה לדמיין תאונה כזאת בשטח שההליכה בו אינה קשה, שרועי היאקים והסוחרים, המסתובבים בו, היו מבחינים בכל אירוע חריג. לפני שעזב את בהוטאן, שכר האב בהוטאני, שתפקידו להמשיך לסרוק את השטח, בפיקוח ובסיוע גיסו של מלך בהוטאן, ולשלוח דו"חות דו שבועיים לארץ.
בינתיים מנסה שלמה כורך לחזור לחיי שגרה. באביב הוא מתכנן לחזור לבהוטאן עם קבוצת תיירים. לדבריו, אינו בטוח מי יותר חזק – אלה שפורשים מהחיפושים אחר ילדיהם, או אלה שממשיכים לחפש ללא סוף. "אף אחד לא יכול לשפוט ולהבין את ההורים. אני לא בטוח שההתנהגות שלי מעידה על חוזק, אולי להיפך". (במהלך כתיבת המאמר נודע למשפחתו של ניב כורך על גופת מערבי, שנמצאה סמוך לבקתה בה תפסו אותו החיילים הבהוטאנים. משלחת מיוחדת נשלחה משגרירות ישראל בהודו, כדי לנסות ולזהות אם הגופה היא אכן גופתו של ניב כורך).
כמה חודשים אחרי היעלמותו של ניב, בספטמבר 1994, נעלם שי הובר מערד, שטייל "בערוץ דילוג הנמר" בסין. שי יצא לטרק, שאורכו 36 קילומטרים, עם שני מטיילים נוספים. בתום היום הראשון המשיך לבדו ומאז נעלם. באותו איזור נהרגה המטיילת אפרת אליהו, שגופתה נמצאה לאחר מכן. החיפושים אחרי שי החלו חודשיים וחצי לאחר שנעלם, כשלא חזר לארץ במועד המתוכנן.
יוסי הובר חזר ממסע החיפושים האחרון שערך, באמצע יולי. "הלוואי והייתי יודע מה קרה. כל האופציות פתוחות", אמר. בניגוד לסברה המקובלת לפיה נקבר שי תחת מפולת או נפל, טוען אביו כי בנו נחטף או נרצח. "השגרירות עוזרת, אבל רק מהמשרד. אם אתה לא שם, אף אחד לא דואג". יוסי הובר מיואש. "נדמה כאילו ששי התפזר באוויר. נשארה רק התקווה שאלוהים יעזור".

הישראלי היפה
ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם בה ניתן לארגן ביומיים משלחת חיפושים לכל מקום בעולם. יש משהו הירואי, מרתק ומחמיא במשלחות כאלה. הזרים והתושבים המקומיים רואים בהן דבר מרשים, מעורר קנאה וייחודי, הצד היפה יותר של המטייל הישראלי.
במסגרת אחת מנסיעותי להודו פגשתי זוג אנגלי מבוגר, שבתם נעלמה והם יצאו לחפשה. הם נאלצו למכור את ביתם, כדי לממן את החיפוש, ושוטטו חסרי אונים, בודדים ומעוררי רחמים. ברוב יאושם כתבו באבנים על אחד ההרים בצפון הודו JENNY WE LOVE YOU. ג'ני היא רק אחת מעשרות זרים, המסתובבים אבודים בהודו, בלי שאף אחד יחפש אחריהם. חלקם שוהים שם כבר משנות השישים וחיים ללא אשרה ודרכון.
אבל משלחות גדולות יכולות להוות גם בעיה. עודף אנשים יוצר בעיות תיאום ולוגיסטיקה, הגורמות לבזבוז כסף ואנרגיה. הדינמיקה של משלחת חיפושים, העובדת ללא הפסקה, יוצרת מתחים ומשחקי כוח מיותרים. התושבים המקומיים לא תמיד מבינים מדוע משקיעים מאמץ גדול כל-כך במציאת מטייל בודד, ומעדיפים לא לשתף פעולה. מעורבות כוחות משטרה מקומיים, במיוחד כשהם מושחתים במקרה הרע, או לא יעילים במקרה הטוב, גם היא אינה מעודדת את עזרת התושבים. ברישקש זכו כמה מאלה שעזרו לנו במכות מהשוטרים המקומיים.
בעיה נוספת היא בחירת חברי המשלחת. המשלחת האופטימלית אינה מורכבת בהכרח ממשפחת המטייל הנעדר ומחבריו. אלה אולי מלאי כוונות טובות ומסירות אין קץ, אך הם גם טעונים ברגשות כלפי הנעדר, המפריעים לחיפושים. מלאכת החיפוש היא עבודה קשה, אפורה ועקשנית, המורכבת מאלפי פרטים קטנים ומצריכה סבלנות, משמעת עצמית ואחריות. כל אלה מצריכים יכולות מסוימות וריחוק רגשי. לעיתים סובלות המשלחות גם מעודף צבאיות ישראלית, שאינה מתאימה להקשר התרבותי המקומי ולמנטליות של המטיילים. צבאיות זו ניכרת גם בכך שנשים אינן מעורבות כמעט בחיפושים. כאשר משתתף בן משפחה בחיפושים נופלת הבחירה תמיד על האב, והאם נשארת בארץ.

הלך עד הסוף
בהארידוואר, המקום שבו נראה ארנון יהל לאחרונה, אין כמעט תיירים, לעיתים רואים אותם ב"ארטי", פוג'ת האש המפורסמת הנערכת כל ערב על גדות הגאנגס בהאר קי פורה, גת הטבילה הראשית של הארידוואר. המטיילים חוזרים לישון ברישקש הסמוכה, שם נמצאים מרכזי יוגה ממוסחרים למדי ומסעדות. רוב המסחר בחשיש מתנהל שם.
בעלת משרד הטלפונים הקטן, שממנו התקשר ארנון בפעם האחרונה, לא זכרה הרבה, אך זיהתה את תמונת ארנון, ואמרה שהוא הלך לכיוון הגאנגס. עברנו באשרמים השונים, אך כולם טענו שאינם מקבלים זרים ונתנו לנו רשימת אשרמים קצרה, בהם נוכל למצוא אותם.
בסנטוש פורי, אשרם קטן בצד הדרך המובילה מהארידוואר לרישקש, מתגוררת אשה גרמניה כבר 25 שנים. היא הכינה לנו תה וסיפרה שאימה מצאה אותה רק כעבור שלוש שנים, אחרי שהיא "ניתקה את הקשר עם העבר". היא התגוררה כשנתיים על אי בגאנגס ליד הארידוואר, ואחרי כן במקום הזה, שבנתה בעצמה. "אימי דאגה, ובאה לחפש אותי", סיפרה. את הסיפור על ארנון היא הכירה מהמודעות שהיו מפוזרות באיזור. "אנשים שעושים את הצעד הזה, יכולים ליצור קשר רק אחרי שהם בטוחים בדרכם הרוחנית החדשה. אימי הצטרפה אלי בסופו של דבר. היא נפטרה פה לפני שלוש שנים. שרפתי את גופתה שם". היא הצביעה על גדות הגאנגס, שניראו לא רחוק, מעבר לחומת האשרם הקטן.
האשרם האחרון, בו ביקרנו, שכן בבניין ורוד ונאה בקצה הארידוואר. "יש שם אנגרז (מערבי)", אמרו לי מספר אנשים. דפקנו בדלת היה ברור לנו שארנון לא מתגורר פה. האשרם המסודר היה שייך לסוג האשרמים המכובדים של הודו. דורית נתבקשה להמתין בכניסה, נשים לא יכולות להיכנס למגורי הסאדהואים הסבירו לנו באדיבות.
בחוץ, על חבל תלייה, היו תלויים בדים בצבע כתום, שיוואיסטי. את הדלת פתח ישיש עם זקן ארוך שעון על מקל, שהביט בי במאור פנים ובעינים טובות. הוא הזמין אותי באדיבות פנימה. בצד המיטה היה ארון גדוש ספרים. משהו נראה לי מוזר. כשהעפתי מבט גיליתי מה משך את תשומת ליבי, הספרים נכתבו בעברית: פירוש "שפת אמת" על התורה, ספר התניא ומספר כרכים מספר הזוהר.
אננד, הדייר, סיפר לי ששמו הקודם הוא אברהם יעקוב ויינטרוב. "האמת", הוא חייך, "שרציתי לעלות לישראל אחרי מלחמת העצמאות, אבל הקונסול בצרפת הציע לי לחכות קצת עד שהעניינים בישראל יסתדרו. סיימתי את לימודי הרפואה. תמיד הייתה לי משיכה למיסטיקה, זה אצלנו במשפחה. כבר ארבעים ושתיים שנים אני כאן, אבל אני מקבל את הג'רוסלם פוסט לאשרם כבר עשרים שנה". הוא הוציא את הגיליון שעסק בפרשת חטיפת ווקסמן. לאחר מכן הציע לי את ספריו במתנה. "אני כבר זקן וקשה לי לקרוא כתב רש"י", סרבתי.
מול פניו המאירות של אברהם יעקוב ויינטרוב הבנתי שבפעמים הבודדות שהשתעשעתי ברעיון להיות סאדהו, פחדתי. צריך אומץ מיוחד לעשות צעד כזה. ארנון טייל ללא גבולות. "אף מטייל לא 'נכנס' ככה בדברים, וסופג כל כך הרבה מהלומות", אמר עליו נדב. ארנון הלך עד הסוף. בניגוד לשיקוליו של אברהם יעקוב ויינטרוב ולבחירות של רבים אחרים, ספק אם שיקוליו של ארנון היו הגיוניים. ייתכן שהם היו תוצאה של מצבו הנפשי המיוחד. ייתכן שלעולם לא נדע מה קרה לארנון יהל בין החמישי ל-22 ביולי בין הארידוואר לדלהי, אבל ייתכן גם שיום אחד הוא פשוט יתקשר הביתה.