חוף פלמחים – טיול: מקצף גל ועננה

אני ניצב על גבעת כורכר נישאה, מימיני מתפרסות הגבעות לקיבוץ פלמחים, משמאלי – אל העיר הקטנה יבנה ים, מלפנים רוחש הים. הרחק אל האופק מלבין מפרש, ועוד אחד, ועוד אחד. הכל נראה שלו ורגוע כל כך, אך מה מסתירים הסלעים? סיפורים בני אלפי שנים, שרידים של מבצר וסביבו תעלה חפורה להגנה. כיבוש של הרומאים, הצלבנים, הממלוכים, העותמנים, והים ממשיך בשלו, חותר אל החוף, יוצר סלעים וצוקים משוננים בצורות בלתי אפשריות. דמויות קטנות מהלכות, כאילו על פני המים. ממקום עומדי ניתן להבחין בסימני קיץ ראשונים, בריזה קלה מגיעה מהים, מעלה ענני אבק קטנים, מלטפת, מעסה הנשמה. אדוות קטנות, גלים גדולים, קצף ניגר ממשברים, אני מריח את מליחות המים הקרים. למטה שרידי נמל יבנה ים עתיק יומין. אני שואף מלוא חופניים של אוויר ספוג באדי מלח ומים ונזכר בימים רחוקים.

גלים נשברים בקצף לבן על הסלעים הכהים. ממראות הדרך

נוסטלגיה: הדרך לחוף פלמחים

חוף פלמחים עבורי הוא רכיבה על אופנים מראשון לציון, כל הדרך על מעין כביש אספלט צר ומלא מהמורות, חולפים בשמחה על פני המזלג, צומת הדרכים שחיברה בין "רישון" ליבנה והובילה לפלמחים. בדרך עוצרים להשתובב על דיונות חול, שנראו לנו גבוהות כהרים, עלייה מתישה עד לשיא הדיונה כדי להתגלגל במהירות מטה, ותוך כדי להתמלא בחול זהוב מכף רגל ועד ראש. מנסים לזהות טביעות רגל של בעלי חיים: כאן טביעת רגל מעניינת, אולי של איילה? שם טביעת רגל – האם של חזיר בר? חיפושיות שחורות ומסוקסות, זבלית פרעה שמן, מכדררות כדור זבל במעלה הדיונות, משאירות בחולות הזהובים פס ארוך, סימן כי רגליהן דרכו כאן. והנה טביעות רגל של שועל הדיונות, ואפילו פתח מחילתו. עולם שלם נגלה לעינינו הצעירות באותן דיונות, או בשמן העברי – חוליות. משטר הזרמים והרוחות הביאו את החול משפך הנילוס בדלתא במצרים ועד לכאן. עצי ג'ומס (שיקמה) גדולים משמשים לנו מסתור מקרני השמש החמה, אנחנו אוכלים את פרי עץ הדומים (שיזף) ומקנחים בענבים קטנים ומתוקים שגדלו על גפנים משתרגות בחול. לפליאה בעיני כיצד הצליחו הגפנים לשרוד בצחיחות הזאת ועוד להניב פרי ערב וטעים לחך.

המים שמלחכים בסלעים יצרו בהם צורות פנטסטיות

בדרך הארוכה עד לשפת הים היו כמה נקודות שעצרנו לידן. באמצע פרדס רחב נוף היתמר לו בניין יפה בן שלוש קומות, שהאגדות סיפרו כי היה שייך לאפנדי ערבי, בעליהם של הפרדסים בעבר. מעט לאחר בית האפנדי ניצב בית חרושת לייצור שמן דגים, שריחו יצא למרחוק. נהגנו לדווש במהירות על פניו כדי להימלט מהסירחון, חוששים שמא ידבק הריח בבגדינו. בהמשך הדרך לא יכולנו שלא להיתקל בקבר קדוש מוסלמי נבי רובין, או בעברית קבר הנביא ראובן, ששימש בתקופות קדומות מקום עלייה לרגל למאמינים מוסלמים מכל המרחב. בהמשך הגענו לגדת הרובין, הלא הוא נחל שורק, והיינו מורידים אל המים את רשת הדייגים שהיתה פרושה בין שתי הגדות, ויש פעמים שהעלינו אותה עם דגיג או שניים. בנינו רפסודות ודימינו עצמנו ליורדי ימים עזי נפש המגלים יבשות ואיים רחוקים. ואי אפשר היה להתעלם מהמוני צבי מים וצמחי גדות סבוכים. לבסוף הגענו למשטח הצניחה, בו צנחו כל קורסי הצניחה בצה"ל. שעות ארוכות המתנו בתוך חורשת האקליפטוסים לפטריות המצנחים ולצנחנים במקום פגישתם עם הדיונה.

יופי שאין מילים לתארו

אני חוזר לחוף של ילדותי, הפעם מגיע רכוב במכונית יפנית, חולף מתחת לגשר שכביש החוף מתוח מעליו, צופר שלוש פעמים כפי שבני שחר וחבריו היו נוהגים בעוברם מתחת לגשר, וממשיך לרכס הכורכר הדרומי. אני מחנה את הרכב, בגבי גדר של מחנה צבאי רוחש פעילות, ומתחיל במסע הרגלי בין שתי גבעות הכורכר. שנים ארוכות רבצה אוניה טרופה אל מול צוק הכורכר, רבים מאיתנו נהגו לשחות אליה, ובימים של שפל אפשר היה להגיע אליה ברגל.

שרידי מבנים עתיקים. רבים עברו פה לאורך השנים והותירו אחריהם סימנים

אני עושה את דרכי בזהירות, מצליח לראות מעוף פשושים הנחים בין ענפיו הקוצניים של שיח שלא מצליח לזהותו. מכאן אני מתחיל בירידה זהירה לכיוון הים, מכל עבר שלטים המזהירים מפני סכנת מפולת, שאכן ארעה כאן לפני זמן לא רב. נוגע ונושק למים, צמרמורת נעימה חולפת בגווי, הרגליים שוקעות בחול הרך, שלוליות מי ים ארוכות רוחשות חיים. אני מביט לאחור, לכיוון רכס הכורכר, ומצליח להבחין באבני כורכר המונחות בסדר זו על גבי זו, אות וסימן לנמל או מצודה שהיו בנויים בקטע זה.

מכאן אני ממשיך ללכת, כשפני לכיוון קיבוץ פלמחים. הליכה נעימה בתוך חולות רטובים ממי ים, ערמות של צדפים שנפלטו מהמים, פה ושם שרידים של פסולת אוניות שהגיעה כך או אחרת אל החוף. לאחר כקילומטר אני פונה ימינה, אל תוך הדיונות הזהובות, ונתקל בשפע של צמחייה – נר הלילה, רותם המדבר, קנה מצוי. אני עושה חזרה דרכי אל הים, חולף על פני מצוקי כורכר נוספים, שגם עליהם נעוצים שלטים המזהירים מקריסה והתמוטטות. רובדי אבן הכורכר מרהיבים ביופיים ולוכדים את עין המתבונן לדקות ארוכות. מערות פעורות, שבימים עברו נחצבו בידי חסרי דיור, משמשות עד היום למשכן ומגורים לחסרי בית, בפתח אחדות מהן פרושים כיסויי בד צבעוניים.

רכס הכורכר שהתמוטט אל הים. לאורך הדרך יש שלטי אזהרה רבים

רכס הכורכר המגיע עד הים מכריח אותי להיכנס למים. אני עולה לאיטי אל הרכס, שעליו נמצא בית הקברות של קיבוץ פלמחים ולידו חפירות ארכיאולוגיות המתקיימות מזה זמן רב. המראות מפסגת בית הקברות מדהימים, בלתי נתפסים. אם ישאלוני היכן ארצה למצוא מנוחתי האחרונה, ללא היסוס אבחר בית הקברות הקטן של קיבוץ פלמחים הניצב כה עצוב וגאה בפסגת הכורכר.

* * *

ביום העצמאות, לאחר סערת החושים של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מצאתי את עצמי מגיע לחוף פלמחים, החוף שבו שחר ילדי העביר את מיטב נעוריו. אני עומד על גבעת הכורכר, שמש אדומה-כתומה שוקעת הימה, עשרות צעירים מרקדים ומפזזים במעין טקס פולחני עתיק יומין, מדי ערב נערכות חגיגות השקיעה של פלמחים. מי שלא מבין למה צריך לחגוג את השקיעה, לא ראה מימיו את השקיעה בפלמחים. ערבוב אימפרסיוניסטי להפליא של צבעי כתום וצהוב, שפוגשים את הים לדואט משותף, עד להתמזגות מוחלטת.

איך מגיעים לחוף פלמחים?

בכביש מס' 4 נוסעים לכיוון דרום, עד מחלף גן רווה. יורדים במחלף ופונים לכיוון נס ציונה ורחובות; לאחר כקילומטר מגיעים למחלף עין הקורא, שבו פונים ימינה. נסיעה של כתשעה קילומטרים מביאה עד חוף פלמחים. חניה בתשלום בגן הלאומי. הדרך סגורה דרומה לרכב. ניתן ללכת ברגל ליבנה ים, ומשם גם עד אשדוד.