הרעיון לנסוע לחוף השנהב (Ivory Coast) מעורר בי תחושות מעורבות. מצד אחד, מעולם לא ביקרתי בה, ואני תמיד סקרנית לבקר ביעדים חדשים ביבשת. מצד שני, שם המדינה מעורר בי מעט דחייה – מדינה הקרויה על שם מוצר? מלבד הקשר הכאוב שלו לפגיעה בחיה האצילית הנושאת אותו, השם מעורר גם אסוציאציות קשות על ניצול משאבי הטבע של אפריקה בידי המערב במשך מאות בשנים. מדוע לא השתנה השם לאחר העצמאות, אני מהרהרת, כמו גאנה, חוף הזהב לשעבר, שנטלה לעצמה שם של ממלכה קדומה ומפוארת באפריקה?
אני יוצאת לאבידג'אן (Abidjan), העיר הגדולה והבירה לשעבר (אך עדיין הבירה הכלכלית והתרבותית), עם מספר מרצים מהתוכנית ללימודי אפריקה ומקבוצת מחקר בשם ADDAR (שהקימה פרופ' רות עמוסי, שהיא הרוח החיה שיזמה וארגנה את הנסיעה שלנו) מאוניברסיטת תל אביב. הנסיעה התקיימה במסגרת סדנה משותפת עם מרצים מאוניברסיטת פליקס הופואה-בואני, הקרויה על שם נשיאה הראשון והאגדי של המדינה (ונחזור אליו בהמשך) בנושא שיח בחירות ביבשת (וגם בהזמנתו של שגריר ישראל בחוף השנהב, ד"ר אלי בן טורה, הפועל במרץ לחזק את היחסים התרבותיים והאקדמיים בין המדינות). המפגש עם עמיתנו מהאוניברסיטה המקומית, אשר בשנה שעברה השתתפו בכנס דומה באוניברסיטת תל אביב, מרגש ומעשיר. ההרצאות המשותפות זוכות לעניין רב בקרב הסגל והסטודנטים, ונראה כי לקראת הבחירות הקרובות אצלנו יש גם שאלות דומות רבות המעסיקות את שני הצדדים בנוגע לצביונן של בחירות ואופן התנהלותן.
קשר כמעט סימביוטי עם צרפת
הרושם של מדינה המתקשה להיפרד מעברה הקולוניאלי מתחזק עם הביקור באוניברסיטה. שפת ההוראה, המחקר, וגם השפה המדוברת בין הסטודנטים לבין עצמם, היא צרפתית. אמנם, במדינה שבה כשישים שפות שונות (המחולקות באופן גס לחמש קטגוריות אזוריות, אך אף אחת מבין שפות אילו לא שייכת לקבוצה שהיא רוב דמוגרפי או דומיננטית מבחינה פוליטית) קשה למצוא שפה מאחדת דומיננטית, שהשימוש בה לא ילבה מאבקים ושנאות, עתיקים או חדשים, אבל בכל זאת, נשאלת השאלה – למה דווקא צרפתית? למה לא נוצרה שפה לאומית חדשה? מה מהות הקשר הכמעט סימביוטי עם המעצמה הקולוניאלית לשעבר, הבא לידי ביטוי בהחזקת בסיסי צבא צרפתים במדינה, בשימוש במטבע הפרנק המערב אפריקני, CFA, אשר השימוש בו כיום מוזר במיוחד כשבצרפת עצמה כבר לא משתמשים בפרנק, ועוד ועוד.
אבידג'אן, העיר הגדולה בחוף השנהב ובירתה לשעבר
העיר עצמה נוחה מבחינת תשתיות כגון כבישים ומדרכות, ויש בה מסעדות ובתי קפה לא רעים בכלל. היא חדגונית למדי מבחינה ארכיטקטונית, ומסתבר שהאסוציאציה ששכונות רבות בה מעלות לגבי שיכונים המצויים במרבית הערים בישראל איננה מקרית, מכיוון שחברות בניה ישראליות רבות, כגון סולל בונה, היו מעורבות בתכנונן ובהקמתן. ביקרנו במוזיאון קטן, לא מפעים במיוחד, המציג את התרבויות המקומיות. ויתרנו על שיטוט באזורי הקניות המקומיים לטובת יומיים של נסיעות מחוץ לעיר עם עמיתנו מהאוניברסיטה, שהקפידו על אירוח מופתי במהלך כל שהותנו שם.
גרנד בסאם: הצצה לחיי המושלים
אנו יוצאים לכיוונה של העיר גרנד בסאם (Grand Bassam) הנמצאת במרחק של כשעה נסיעה מאביגד'אן, לחופי מפרץ גינאה (Gulf of Guinea). העיר הייתה בירתה הקולוניאלית הראשונה של המושבה חוף השנהב, ואחר כך ננטשה בעקבות התפרצות של מחלת הקדחת הצהובה והוזנחה. מיקומה המרהיב לחופי האוקיינוס ושרידי המבנים הקולוניאליים דחפו לשיקומה החל משנות השבעים של המאה העשרים, כמרכז של תיירות ואומנות. בשנת 2012 היא אף הוכרזה העיר כמרכז למורשת עולמית של אונסק"ו. ואכן, יש בה מספר ריזורטים נחמדים לאורך החופים, עם הרבה מאכלי ים טריים ובירה מקומית נחמדה.
גרנד בסאם. מיקומה המרהיב לצד האוקיינוס ושרידי המבנים הקולוניאליים דחפו לשיקומה כמרכז אמנותי | צילומים: Boulenger Xavier / Shutterstock.com
גולת הכותרת (מבחינתי לפחות) היה הביקור במוזיאון הלאומי בעיר (Musee National du Costume de Grand Bassam). המוזיאון שוכן במבנה בו התגורר המושל הצרפתי הראשון בעיר, ומהווה עדות מעניינת לחייהם של המושלים הצרפתים במושבה והיחסים ביניהם לבין סביבתם. המוזיאון עצמו עשיר במוצגים אתנוגרפיים (כגון שחזור מיניאטורי של כפרים מסורתיים ותרבותם החומרית) וגם בתצלומים מעניינים מהתקופה הקולוניאלית. ביקורינו שם לווה בהדרכה של מדריכה מקומית מקצועית ורבת ידע. לסיכום החוויה, יצאנו מהמוזיאון למעין האנגר גדול בו מצויים מוצגים רבים של אומנות מקומית, אותנטיים פחות או יותר, שפיצו אותנו על העדר הקניות בשווקי העיר הגדולה.
מוצג במוזיאון הלאומי בגרנד בסאם | צילום: אירית בק
יאמוסוקרו: המיליונים שהושקעו בבזיליקה
ביום שלמחרת נסענו לעיר הבירה הנוכחית יאמוסוקרו (Yamoussoukro), השוכנת במרחק של כשלוש שעות נסיעה מאבידג'אן (ביום ללא פקקים). בדרך חולפים על פני שכונות עוני רבות, שנראה שכל אחת מהן מתמשכת לאורך קילומטרים רבים. שכונות אלו מעוררות שוב מחשבה לגבי מדוע חלק משמעותי מתושבי מדינה, לה משאבים כה רבים (חוף השנהב היא מיצואניות הקקאו הגדולות בעולם, למשל) חיים בסביבה כה ענייה ומוזנחת? ושוב מתעוררות מחשבות על ניצול המשאבים של אפריקה לטובת אינטרסים חיצוניים (בעיקר של צרפת, אבל לא רק) ושיתוף פעולה של אליטות מקומיות, פוליטיות וכלכליות, אשר מבצרות את האינטרסים שלהן על חשבון מרבית התושבים. לעוני נלווית גם ההזנחה הסביבתית בולטת, הנגלית באשפה רבה המתגוללת בדרך, והמחשבות על הנזקים שלה, למשל של שקיות הניילון הרבות, לסביבה, מדכאות. עם זאת, ככל שהנסיעה ממשיכה ונגלים מראות קסומים של יערות טרופיים ושווקים מקומיים הנפרסים לצד הדרך, התחושה משתפרת קמעא.
שוק בדרך ליאמוסוקרו | צילום: אירית בק
ככל שאנו מתקרבים ליאמוסוקרו אני מהרהרת בסיפור התפתחותה והמשמעויות הנלוות לה. עיר זו התפתחה למעשה כפרויקט אישי של הנשיא הראשון של חוף השנהב, פליקס הופואה-בואני, אשר שלט במדינה ביד רמה בין השנים 1960 ל-1993. לקראת סוף תקופת שלטונו הוא פעל להעביר את הבירה לאזור בו נולד ובו התחיל את הקריירה הפוליטית שלו כמושל. העיר ידועה בבזיליקה הקתולית העצומה שבה, הקרויה Basilica of Our Lady of Peace. בזיליקה זו נבנתה בין השנים 1985 ל-1989, ועלויות הבנייה העצומה מוערכת במאות מיליוני דולרים. לאחר סיום הבניה היא הוקדשה על ידי הנשיא הופואה בואני (שדמותו כקדוש נוצרי אף הונצחה באחד הויטראז'ים המרהיבים שם) לוותיקן, וכיום היא נחשבת לרכושו ומנוהלת על ידו. הסיור בבזיליקה מרשים מאוד, והמבנה ייחודי מבחינת ממדיו, הארכיטקטורה ואוצרות האמנות שלו ותחושת הקדושה שהוא משרה על המהלכים בתוכו. הוא גם מלוה בהדרכה מקצועית (והפעם אפילו באנגלית..). אולם, מכיוון שבדרך לעיר עברנו דרך משכנות עוני כה רבים, לא ניתן להימנע ממחשבות על שליטים מושחתים, אשר מסרבים במשך שנים רבות לפנות את כס השלטון ומתעלים את הכנסות המדינה לפרויקטים מיותרים במקום לרווחת תושביה…
הבזיליקה ביאמוסוקרו בחוץ ובפנים | צילומים: Brian Plock, Roman Yanushevsky
למרות המחשבות הביקורתיות הרבות (מה לעשות, זה מה שעושה ההתמחות רבת השנים בלימודי אפריקה), אני מעוניינת לחזור ולבקר במדינה זו, שההיסטוריה שלה כה מורכבת ורבת תהפוכות. בפעם הבא, כך אני מקווה, אנטוש את "דרך המלך" של סיור באתרים הידועים והמוכרים של המדינה, ואפנה לבקר אזורים שונים בפריפריה, שבאופן אישי מעניינים אותי יותר.
בתמונה הפותחת: דוכן בשוק באבידג'אן | צילום: Roman Yanushevsky / Shutterstock.com
____
ד"ר אירית בק – ראשת התכנית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב, אתר אינטרנט. פרטים על התוכנית במייל: ebenjuya@tauex.tau.ac.il