חוות החיות: החווה של דנדן בולוטין

פעם היא היתה הנקבה הדומיננטית בלהקה, זו שכולם נשמעים לה ועל פיה יישק דבר. ברבות הימים הזדקנה, ואז קרה לה מה שקורה כיום לצערנו למנהיגים זקנים באשר הם. היא הפסיקה להיות רלוונטית. כך גילתה הזאבה קֶנְיָה, נקבת האלפא הגאה, המנהיגה, שהמשפט אדם לאדם זאב נכון גם אצל זאבים. חבריה ללהקה בגן הזואולוגי באבו כביר דחו אותה בשל גילה, היא נדחקה לפינה והיתה עלולה לסיים את חייה בחרפת נידוי.
אבל לסיפור העצוב הזה יש סוף שמח. לפני מספר שנים נקלטה קניה במקלט לבעלי חיים, שחלקם מצויים בסכנת הכחדה, אחרים נדירים או פצועים, ואחדים כמו קניה, שבאו לסיים כאן את חייהם בכבוד. "בואי מתוקה, בואי לאבא", קורא לה דן (דנדן) בולוטין, והזאבה האפורה־לבנבנה המזדקנת, שבשלב זה של חייה מחפשת רק אהבה, מגיעה לקבל ממנו ליטוף, מתענגת על כל רגע של תשומת לב.
זה קרה בחווה גדולה בנגב הצפוני, בין נתיבות לאופקים, שם קם פרויקט "תיבת נוח", שמטרתו לשמר את בעלי החיים הללו. את הפרויקט מרכזים דנדן בולוטין, אתנו-בוטנאי, תרמילאי ותיק, כתב וחבר מערכת "מסע אחר", ושותפתו לחיים, הביולוגית לילך לוי, המגדלים בחווה את בתם אופק, בת שנה וחודשיים, ובעלי חיים שונים – שועלים, חמוסים, חתולי ביצות, תנים, לֶמורים, רקונים, עופות דורסים וגם ציפורי שיר ששרות בחינם.

כשאין ברירה לומדים להזריק

פעם הגיע לחווה בז פצוע. "מצאו אותו תפוס ברשת, עם כנף פגועה", מספרת לילך, "הוא היה תשוש לחלוטין. שיקמנו אותו בחווה ושחררנו אותו לטבע. גם שלושה כֶּרוָונים שנפגעו מהרעלות וטופלו בבית החולים לחיות בר באבו כביר, 'לחופש נולד', הובאו לחווה להבראה ושוחררו באחרונה".
מזלם של שתי איוֹת צְרעים וזֵרון סוּף אחד, שהובאו לכאן פצועים קשה, לא שפר עליהם עד כדי כך. הם אמנם הבריאו, אבל לא יוכלו לעוף עוד ויישארו בחווה כל חייהם. לידם, בשכנות טובה, מסתובבים חוגלות, שחפיות, אנפיות בקר, אנפת לילה, פסיון גאה ופניניות שמקרקרות בלי סוף. ארנבון אחד לבן, שנקלע למתחם הציפורים וסירב לעזוב, נתפס אחרי מרדף מאומץ וקיבל זריקה נגד גירוי עור מידיה של לילך. "כשאין ברירה", אמרה, "לומדים גם להזריק".
12 בצהריים. חם בנגב. זוג תנים שנמצא במלכודת ליד אילת עושה היכרות עם זוג תנים שהובא מגן החיות בחיפה ונמצא בחווה למשמורת, עד גמר השיפוצים בביתו בגן. בינתיים,

נוף בתרונות בראשיתי, אי שם בחווה המשתרעת בין נחל פטיש לנחל גרר, מול מצוקים שמגיעים לגובה 30 מטר. "אין שביל הליכה בנחל, והאיזור עדין לא פגוע"

עד שיתרגלו אלה לאלה, התקינו מחיצה בין המכלאות. החמוסים, בשעה חמה זו של היום, ספונים במחילותיהם התת קרקעיות, שאותן חפרו בעמל. מדי פעם מציץ ראש קטן של חמוס ממחילה ומיד נבלע חזרה. רק משוגעים מגזע ההולכים על שתיים מסתובבים בחוץ בצהרי יום בשיא החום, דואגים לרווחת החיות. "אני לא מבין למה הבֶּרְבֶּריות דוגרות על הביצים", אומר דנדן, "בחום הזה הן יבקעו גם לבד. ועם כל המחילות של החמוסים, אני לא אתפלא אם יום אחד הגן הזה יקרוס".
אבל זו בדיוק הקונספציה כאן. להניח לבעלי החיים לחיות כמה שיותר קרוב לתנאים שבטבע. זו הסיבה שבמכלאות אין רצפת בטון, ומתחם החיות ממוקם במורד, בלי יישור שטחים, עם התערבות מינימלית בנוף. זו הגישה כיום בכמה גני חיות בעולם – להתאים את תנאי השבי כמה שיותר לתנאים בטבע, לרבות התאמת המכלאה, הצמחייה והמזון. "אתמול היו פה אנשים מרשות הטבע והגנים, שכל מה שנעשה כאן הוא באישורם", מספרת לילך. "הם אמרו לי שאף פעם לא ראו חמוסים בגן חיות שלא על רצפת בטון".
שולי, שועלה זקנה, צולעת לקראתנו בהתלהבות, מושיטה את הראש לליטוף. שלושת הלמורים, שאף הם מתארחים כאן עד שישובו לגן החיות בחיפה, מתגלים דווקא כביישנים ומעדיפים להסתופף בצל קורתם. "הם לא כל כך אוהבים להתלטף, ואנחנו משתדלים לא להפוך אותם לחיות מחמד. זה חלק מהתפיסה שלנו", אומר דנדן. וזו גם אחת הסיבות לכך שהחווה אינה פתוחה למבקרים. בעתיד יוכלו לבקר במקום קבוצות קטנות, למטרות התנדבות, מחקר ותצפית.

צעירים חסרי מנוח

הרחק מההמון הסוער, בנוף בתרונות בראשיתי, מנהלים לילך ודנדן חיים בלתי שגרתיים. לא פלא, בהתחשב בכך שמדובר בשני אנשים יוצאי דופן, שמנסים לשלב בין תאוות טיולים שלוחת רסן, אהבה לטבע, לבעלי חיים ולרומנטיקה, ובין הצורך להתביית קמעה ולגדל את בתם בתנאים סבירים.
דרך של עפר ואבנים, בין שטיחים צהובים של חרציות וסגול של ברקנים, מובילה לביתם,

אופק עם חמוס. בניגוד לגני חיות, שבהם יש רצפות בטון, בחווה אין ריצוף לכלובים, והחמוסים ספונים בשעות היום במחילותיהם התת קרקעיות, שאותן חפרו בעמל. מדי פעם מציץ ראש קטן של חמוס ממחילה ומיד נבלע חזרה

שחף אגמים. המון עופות חיים בסביבה, בהם דורסים כמו איות, בזים, ניצים ועיטים, והרבה ציפורי שיר. באביב חולפים פה עשרות אלפי עופות במסלול נדידתם צפונה, ועצי האקליפטוס מנומרים בחסידות

המורכב משני קרוואנים שחוברו להם יחדיו, עם 18 כיווני אוויר וכמעט 360 מעלות נוף. הכתובת: ירמיהו 28, אי שם בחווה המשתרעת בין נחל פטיש לנחל גרר, מול מצוקים שמגיעים לגובה 30 מטר. פעם חיברו על המקום הזה שירי רועים, ומאז, כך נראה, עזבו אותו בשקט. "אין שביל הליכה בנחל, והאזור עדיין לא פגוע", אומר דנדן.
דנדן התחיל לטייל בשנת 1981, עוד לפני שנטבע המושג "תרמילאים". "זה היה אחרי שהעוזרת של אמא שלי ברחה מהבית, כי אחד הנחשים שלי ברח והסתובב חופשי בסלון", הוא מספר. "הגעתי לסקנדינביה, עבדתי שם כדי לחסוך קצת כסף, המשכתי לארצות הברית והגעתי עד אמריקה הדרומית. בסך הכל שנתיים וחצי".
הוא טייל באקוודור, בבוליביה ובברזיל, הדרים עד צ'ילה, "ואז חזרתי לארץ, לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. באותו זמן התארגנה משלחת ישראלית ראשונה להימלאיה. היינו חמשת הישראלים הראשונים שטיפסו על הר מקלו [Makalu]". אחרי זה, הוא מוסיף כבדרך אגב, טייל עוד שנתיים: "התחלתי באפריקה, אחרי זה אמריקה הדרומית, אחר כך המזרח ושוב אמריקה הדרומית. יעיל כזה".
כשחזר לארץ חיכה לו פרויקט אחר – תואר שני באוניברסיטת תל אביב בהנחייתו של פרופ' יעקב (יקי) פרידמן, על צמחי מרפא אינדיאניים באגן האמזונס, בג'ונגל המזרחי של אקוודור. חמש שנים וחצי נמשך המחקר, שלוש וחצי מהן בילה דנדן בג'ונגל, חי בין האינדיאנים ולמד את שפתם, שפת הקצ'ואה. "היתה לי דירה בקיטו [Quito], אבל לרוב הייתי בג'ונגל. חם שם ולח, ואני שונא חום ולחות. המזל הוא שעל כל עץ יש מזגן".
פעמיים חטף מלריה, פעם אחת צהבת, אחר כך טפיל ברגל ועוד מרעין בישין פה ושם. "האמת", הוא אומר, "התנאים שם לא כיפיים. גרתי בבקתות בלי מקלחת ושירותים, ובלילה, לאור נרות, כתבתי את הסיכומים. הפינוק היחיד שלי היה הגזייה לקפה של הלילה. אחרי פרק זמן מסוים, גם הטייל הכי מופרע מתגעגע לפינוקים של הבית". כשחזר לארץ הקים דנדן יחד עם צור שיזף חברת טיולים ייחודית, "והוצאנו טיולים מדהימים, בין היתר לג'ונגלים באקוודור, סנפלינג בסיני, דברים כאלה. שינינו את תפיסת הטיולים בארץ".
דרכה של לילך עד להשתקעות בחווה בנגב היתה מפותלת לא פחות. "אני בכלל רציתי להיות רקדנית. במשך כל התיכון למדתי ריקוד ברצינות תהומית בלהקת בת דור. זה היה בית ספר מעולה, עם משמעת כמו באמא רוסיה".
"זה לא חיים. כבר עדיף הג'ונגל", מעיר דנדן.
"בצבא", ממשיכה לילך, "נלחמתי כדי להמשיך לרקוד, ובסופו של דבר קיבלתי אישור לצאת לחזרות. אחרי הצבא חיפשתי מקום לרקוד באירופה, חזרתי לשנתיים כרקדנית מקצועית בבת דור, אבל זה כבר היה עולם אחר, שלא אהבתי". לאחר תקופה קשה של גמילה מריקוד, הגיעה לילך לחוג לביולוגיה באוניברסיטת באר שבע. "משהו פנימי אמר לי ביולוגיה, אבל אחרי שנה התמלאתי שוב בחוסר מנוחה ונסעתי למזרח אפריקה, לקניה ולטנזניה. הטבע הוציא אותי מהחור השחור של האין בלט. הבנתי ששם התשובות והפשטות, ובזה נשארתי". בהמשך סיימה לילך תואר ראשון בביולוגיה וכעת היא שוקדת על התואר השני.
באותה תקופה התארגנה  משלחת לנמיביה ולבוצוואנה, לצורכי מחקר על שבטי ההימבה והבושמנים – רועים גבוהי קומה מזה, וציידים לקטים נמוכים מזה. "רציתי לנסוע לנמיביה לראות פילי מדבר, שהם גדולים עוד יותר מהפילים

חתול חולות שבא להתארח בחווה. אחת התוכניות לטווח ארוך היא להרבות במקום חתולי חולות ולשחררם לטבע

האפריקאיים. שמעתי על המשלחת, הלכתי לפגישת הכנה ונתפסתי". "תוך כדי התארגנות", נזכר דנדן, "התקשרה זאת מרחוב מיכה 14, שגרה ממש מאחורי הבית שלי, בירמיהו 28. פה בעצם הסתיימו חיי, ומאז אני על תנאי".
כל השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. אחרי חזרת המשלחת הם יצאו לטיול נוסף. הוא רצה קצר, היא רצתה ארוך, התפשרו על שבעה חודשים. היעד הפעם – האי בורניאו שבאינדונזיה, לשם יצאו מטעם "מסע אחר". משם המשיכו לחודש וחצי במדגסקר.
"חרשנו את כל האי בחיפושים אחר פוסה [Crypto procta ferox]", מספרת לילך, "שהוא הטורף הכי גדול במדגסקר שחי על עצים, עם גוף וזנב שכל אחד מהם באורך מטר, ורק מתי מעט ראו אותו. יומיים לפני הסוף ראינו זוג עושה אהבה על עץ. זה היה פנטסטי". ממדגסקר המשיכו לאורוגוואי, שם ארגנו משלחת של "מסע אחר" לשיט קיאקים בצ'ילה. במשך 45 יום הם חתרו בפיורדים לאורך חופי צ'ילה, והיו הראשונים לעשות זאת.

קצת כמו באפריקה

כשחזרו ארצה ידעו לילך ודנדן שהם רוצים להתיישב במקום מבודד. שנה שלמה חיפשו, עברו מסעות הישרדות נוספים – הפעם מול הבירוקרטיה הישראלית – ובסוף מצאו. "אמא של לילך ראתה מודעה בעיתון, שמחפשים שותף לחווה בנגב, וכך הגענו לכאן".

שועל. המטרה היא להניח לבעלי החיים לחיות את חייהם כמה שיותר קרוב לתנאים שבטבע. מתחם החיות ממוקם במורד, בלי יישור שטחים, עם התערבות מינימלית בנוף

בין לבין, לילך נסעה לקמרון, שם שהתה כמה חודשים כמתנדבת במקלט לגורילות ולשימפנזים, סמוך לעיירה לימבה
(Limbe). "מסע אחר" אימץ את המקלט. "אספנו תרומות ובעיקר מוצרים", מספרת לילך. "אני הייתי אחראית על גורילה ועל שני גֶחַנים, שהם בעלי חיים מדהימים. זו היתה חוויה מיוחדת במינה".
כשחזרה, החליטו דנדן ולילך שזה מה שהם רוצים לעשות כשיהיו גדולים. להקים מקלט לחיות בר בארץ. כשהגיעו לחווה, שמשתרעת על שטח של 2,700 דונם, לא היה בה דבר כמעט. "אחרי כמה התלבטויות הוחלט על המיקום. לא היה פה כלום, אפילו לא צל, רק חום אימים ואדמה חשופה לגמרי של תחילת הקיץ. זה היה לפני שנתיים. בקרוואן שהבאנו לא היו שירותים, והחשמל מהגנרטור הספיק לשעה אחת ביום", נזכר דנדן. היום הם מקבלים את החשמל מגנרטור גדול (בשיתוף עם משפחת אדירי, השותפים בחווה), והתנאים הם גן עדן לעומת ההתחלה. "כשסיימנו לגדר כמה מכלאות, פתאום התחילו ללילך בחילות. אחרי כמה זמן נולדה אופק".
"עד גיל שנה", מספרת לילך, "אופק היתה צמודה אלי. תלינו בחוץ ערסל, שבו היא ישנה כשטיפלתי בחיות. תמיד היה לי ברור שאני לא אהיה אמא היסטרית, וכשאופק היתה בת חצי שנה, לקחנו אותה לגרנלנד לראות דובי קוטב וניבתנים. בדרך כלל כשאני נוסעת זה כדי לראות איזשהו בעל חיים".
בהמשך יצאה המשפחה לאי ג'רזי שבתעלה האנגלית, לגיחת השתלמות קצרה בגן החיות

למור על מיכל גז. עם גוף קטן וזנב ענקי אפשר להגיע לאן שרוצים

שהקים באי חוקר בעלי החיים והסופר המפורסם ג'רלד דארל. לילך עושה הבחנה ברורה בין בעלי חיים בטבע לחיות מחמד ומשק. "אנשים שואלים איך מצד אחד אנחנו נלחמים על כל בז, ומצד שני מחזיקים דיר עם כבשים לבשר. אני לא רואה שום סתירה, שכן כבשים, פרות ותרנגולות הם כמעט מעשה ידי אדם ויש מהם בשפע, לעומת חיות בר, שהולכות ומתמעטות".
עוד אנחנו מדברות, ומעל למרפסת מתחולל קרב אווירי בין דיה לעורב, שמפר לרגע את השקט האדיר. המון עופות חיים בסביבה, בהם דורסים כמו איות, בזים, ניצים ועיטים, והרבה ציפורי שיר. באביב חולפים פה עשרות אלפי עופות במסלול נדידתם צפונה, ועצי האקליפטוס הופכים מנומרים בחסידות. אם היית יכולה לבחור, שאלתי את לילך, לאיזה בעל חיים היית הופכת? "לאדם הקדמון כנראה", חייכה. "אני לא מבינה למה צריך פיתוח בכל מקום, גם בנגב. מי צריך את זה? בשבוע שעבר הזרים מישהו פסולת רעילה לנחל וכמה כבשים מתו לנו מהרעלה. עכשיו בודקים ברשות הטבע והגנים מי אחראי לפשע. לא קל לשמור על הטבע במדינה שדוגלת רק בפיתוח".
ובכל זאת הם מנסים. יש עוד הרבה חלומות ותוכניות לעתיד. בימים אלה הם מקימים חדר חולים מבודד וחדר הדגרה לביצי עופות, ושוקלים להביא בעלי חיים נוספים הנמצאים על סף הכחדה. תוכנית נוספת לטווח הארוך היא להרבות במקום חתולי חולות ולשחררם בטבע. "אנחנו מעוניינים להשקיע גם בחינוך", אומרת לילך, "ולהביא לפה קבוצות של אנשים, שיהיו שגרירים לתפיסה שלנו". ויהיה כדאי להם לבוא, ולו בשביל השקיעות. "יש לנו את השקיעות הכי נפלאות", אומר דנדן. "כל הבית הזה בנוי כך שנראה את השקיעה בכל עונות השנה. ועם האבק, הצבעים והעדר שחוזר מהמרעה, זה נראה קצת כמו באפריקה".